אזוטרי

[בר אiריין]

אזוטרי

"לפעמים יש הכרח, על סמך אמירה מסוימת, לדון בעניינים אלה בדרך של קביעת הנחה מוקדמת כלשהי, ובמקום אחר יש הכרח לדון בהם בדרך של קביעת הנחה מוקדמת סותרת לזו. ראוי שההמון לא ירגיש בשום אופן בנקודת הסתירה ביניהם. יש שהמחבר נוקט בכל תחבולה כדי להסתיר זאת" (מורה נבוכים, החלק הראשון, פרק הפתיחה).

ליבוביץ אמר מספר פעמים ש"מורה-נבוכים" איננו ספר אזוטרי. למה? אם המורה איננו אזוטרי, מה כן יהיה?

 

[u m h]

עד כמה שזכור לי

ליבוביץ בבואו להדגיש את שתי הרמות של טעמי המצוות, התכליתי והתועלתני מודע היטב ל'סיבה השביעית' ואף מביא אותה כדי להסביר קשיים.

האם תוכל להביא מקור לטענתו ש'המורה' איננו אזוטרי ?

 

[בר אiריין]

<>

ליבוביץ מזכיר זאת כמה פעמים ב"שיחות". ההתבטאות הזו, שלא מדובר בחיבור אזוטרי, לא נאמרה כלאחר יד. ליבוביץ יצא למעשה כנגד מסורת פרשנית מקובלת [שטראוס, פינס, למשל] ונימוקו עמו. העניין הוא, לדעתי, שליבוביץ נצרך לכך מטעמים שנוגעים למשנתו הוא, כלומר הוא לא קבע זאת על סמך שיקולים פרשניים "טהורים".

 

[u m h]

עיינתי בכמה "שיחות"

ולא מצאתי את השימוש במילה 'אזוטרי'.
לעומת זאת מצאתי מקומות בהם מתבטא ל' בעניין הסתירות וה"סודות".
ע"פ התרשמותי הוא מקבל זאת בשוויון נפש ובמקום אחד אף קבע ברוב ענוותנותו הידועה שבפני מי שיודע את הרמב"ם אין כל הסתר ואף "אבחן" מבחינה סגנונית/לשונית כיצד רומז הרמב"ם שהדעה שהוא מביא איננה דעתו הוא.

 

[iricky]

מה זה 'אזוטרי' בהקשר זה?

 

[בר אiריין]

έσώτερoς

ידע "פנימי", זה הידוע רק לחוג מצומצם - אלו שקיבלו את המפתחות לפענוח.

 

[iricky]

אז איך זה מתקשר למורה?

כאילו, יש - או היה - חוג מצומצם שקיבל לידיו את המפתחות לפענוח הספר הזה? מה יש שם לפענח?

 

[בר אiריין]

מענה

" יש - או היה - חוג מצומצם שקיבל לידיו את המפתחות לפענוח הספר הזה?" - כן.

"מה יש שם לפענח?" - את השבת פרקי הספר אהדדי.

 

[iricky]

מי שטוען

שיש או היה חוג כזה - עליו הראיה. אין שום סימנים לכך.
השבת פרקי הספר אהדדי פוענחה לגמרי ע"י ליבוביץ באמצעות המפתח המכונה "לשמה ושלא לשמה". וזה לא שהוא קיבל לידיו את המפתח הזה ממישהו.

 

[בר אiריין]

ב

אני חושב שאתה מדבר על משהו שונה לגמרי ממה שדיברתי עליו. אענה על דברייך, ומכלל הן נשמע לאו, כלומר מתוך מתן התשובה תעמוד על הדברים שכוונו מלכתחילה. אך לפני כן, שאלה: אם אתה טוען שהשבת פרקי הספר פוענחה כבר על ידי ליבוביץ, למה מלכתחילה שאלת מה יש לפענח? הרי אתה מסכים שיש מה לפענח, רק סבור שזה כבר פוענח.

א. זה שהמורה לא נכתב להמון נאמר כבר בפרק הפתיחה. הרב אומר "ראוי שההמון לא ירגיש בשום אופן בנקודת הסתירה ביניהם", משמע שהסתירה מכוונת ומטרתה להסתיר מההמון את כוונותיו האמתיות. יתרה מזאת, הרי הרב כתב לרבי יוסף ברבי יהודה "על-מנת שיהיה לך הדבר מפתח להיכנס אל מקומות אשר בעדם ננעלו שערים", וכן : "לכן אל תדרוש ממני כאן אלא ראשי הפרקים. ואפילו התחלות אלה אינן מסודרות בספר זה ולא רצופות... שכן כוונתי שהאמיתות תופענה מבעד לראשי הפרקים ושוב תיסתרנה, כך שלא ננגד את המטרה האלוהית, שאי-אפשר לנגדה, אשר הסתירה את האמיתות המיוחדות להשׂגת האל מפני המון האנשים, שנאמר: סוד ה' לִיראיו". בכך, למעשה, עקפנו את שאלת האזוטריות (שהרי די בפרט אחד שידע את ה"צופן" כדי שגוף הידע ייחשב לאזוטרי. ר' שטראוס, תשס"א, עמ 173, ד"ה "היצירות של אריסטו הן אקרומטיות ולא אקזוטריות"; שוורץ, 2002, עמ' 68, ד"ה "מחקרי הכתיבה האזוטרית של הרמב"ם"].

ב. אין לנו צורך ב"סימנים" לכך שהיה חוג שקיבל מפתחות להבנת המורה, מכיוון שהרב ויצאי חלציו אמרו זאת בהדיא. ראשית, הרב בעצמו ביאר עשרות מקומות סתומים לאבן תיבון בזמן מלאכת התרגום בחלופות המכתבים ביניהם. שנית, אנו יודעים גם על סמך מה שמובא בפירוש הסיסטמתי הראשון ל"מורה" מאת רבי משה בן שלמה מסלרנו - אשר השתייך לאסכולה התיבונית, ויצר את האסכולה המיימונית באיטליה - שעברו מסורות אזוטריות מחוגו הפנימי של הרב לגבי פרקים נרחבים ב"מורה" (וזה שאבן תיבון יצר שיטה פילוסופית משלו לא מעלה ולא מוריד לגבי עצם נושא הדיון. ראה רביצקי, תשמ"ג; וכן ראה במבוא של נסים דנה לתרגום של "המספיק לעובדי ה'" לרבי אברהם בן הרמב"ם). בנוסף, בפולמוס שניהל הרשב"א עם ר' אברהם אבולעפיא הועלו כמה פעמים הסתיגויות על פירושו של אבולעפיה על ה"מורה", כשחלק מהטיעונים היו 'ורקונדיאניים'.

ג. אין שום קשר, אפילו לא קלוש, בין החלוקה של עבודת ה' לשמה ושלא לשמה לבין נושא הדיון.


רביצקי, אביעזר. ר' שמואל אבן תיבון וסודו של המורה נבוכים, דעת 10 (תשמ"ג), עמ' 46-19.

שוורץ, דב. סתירה והסתרה בהגות היהודית, בר אילן, 2002.

שטראוס, ליאו. אתונה וירושלים. ירושלים: ביאליק, 2001.

 

[iricky]

#

1. אני אמצתי את המונחים שלך, אף שאני מסתייג מהם. אכן במורה מרובות הסתירות בין הדברים, אך אין בו איזשהו גוף ידע נסתר הכתוב בכתב סתרים שיש לפענחו על מנת לעמוד על אותו גוף ידע. אני מסכים שלא כך מציג הרמב"ם עצמו את הדברים, אלא לאחר כל הפירושים וכל הפרשנויות וכל הפענוחים לא נמצא גוף ידע כזה, ואם הוא אמנם קיים הוא עדיין כספר החתום ואין לו שום ערך, והוא כאילו לא קיים. כל הנסיונות להציג גוף ידע כזה אינם אלא ספקולציות דמיוניות.

2. השאלות העולות מן הסתירות הן שתיים:
א. מה מבין הדברים הסותרים האלה משקף את דעתו "האמיתית" של הרמב"ם?
ב. מה טעם ראה הרמב"ם בסתירות?

על השאלה הראשונה יכול לענות רק הרמב"ם עצמו, וגם אם הוא יענה איש לא ידע אם תשובתו היא אמת. אפשר שגם באותה תשובה הוא יבקש להסתיר משהו, כפי שאכן נרמז בדבריו לתלמידו שאתה מביאם.
על השאלה השניה משיב הרמב"ם עצמו שמגמתו בסתירות היא להסתיר מן ההמון את אותו גוף ידע סודי כביכול. מה שהוא מכנה "סוד ה' ליראיו", מעין "האמת האלוהית". אבל האם גוף ידע כזה אכן קיים? הרי אין זה מתקבל על הדעת שאפילו הרמב"ם, בשר ודם כמוך וכמוני, עמד על האמת האלוהית. הוא כותב שהוא אפילו לא ידע להחליט אם העולם הוא נברא או קדמון. אף רבים מדברי הרמב"ם המכונסים תחת הכותרות של "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה", נראים בעינינו היום גם כן כספקולציות דמיוניות, שלא לאמר הבלים.

3. אם כן מה "באמת" ביקש הרמב"ם להסתיר מעיני ההמון? כאמור, לא יכולה להיות בידינו תשובה לשאלה זו. מה שכן אפשר לעשות זה להציג פרשנות כזו או אחרת לדבריו, וממנה להסיק מסקנות בדבר כוונותיו, והשאלה הרלונטית היחידה היא האם זו פרשנות מוצלחת או כושלת. ל' הציג פרשנות כזאת המושתתת על ההבחנה שבין לשמה לשלא לשמה. לפי פרשנות זו מדבר הרמב"ם פעם בחינת האמונה לשמה, ופעם בחינת שלא לשמה, ומכאן הסתירות שבדבריו. שהרי אותה הבחנה היא עצמה מציגה סתירה מהותית, ומה שביקש הרמב"ם להסתיר מעיני ההמון זה את עצם הסתירה הזאת, ואולי אפילו גם את דעתו שלאמונה שלא לשמה אין קיום. אלא מכיון שההמון אוחז דווקא באמונה שלא לשמה, הוא חשש שאם הוא יגלה את הסוד הזה במפורש תהיה נטישה המונית של הדת, ולכן ביקש להסתירו מעיני ההמון, ולגלותו לחכם המבין מדעתו.
לטעמי זו פרשנות מוצלחת. האם היא משקפת את דעתו "האמיתית" של הרמב"ם? אין לדעת.

 

[u m h]

מה "באמת" ביקש הרמב"ם להסתיר מעיני ההמון ?

למה שכתבת אפשר הרי להוסיף עוד כמה אפשרויות, כגון זו של ניטשה שאמר כידוע : האמונה, היא אויב האמת יותר מן השקרים.
ר' משה שהיה שפוט של האמת אולי היה חותם על דברים אלה אולם גם אם כן לא היו לו הביצים לעשות כך.

וגם בכך צריך להודות, שתלמידי הרמב"ם הנבוכים והאינטרסנטים לא יעלו על דל שפתיהם את האפשרות המאד סבירה הזו.

 

[iricky]

כן, זה פחות או יותר אותו קו של פרשנות

אבל בכל זאת קשה לקבל שהרמב"ם חשב בליבו כמו ניטשה שאלוהים מת. זה לא עולה בקנה אחד לא עם דבריו המפורשים ולא עם הרוח השורה על דברים אלה. יותר נראה שהוא באמת האמין שה' אלהים אמת, אבל זה לא אומר שכל מה שאומרים הדתיים או כתוב בספרי הדת זה אמת פשטנית, היינו מבחינת פשט הדברים. בפרט אמורים הדברים לגבי דברי הנביאים ולגבי מדרשי חז"ל, שלגביהם הוא אומר בפירוש שהכל משל, ומי שתופשם כפשוטם כמו הדתי הרווח שלך רק מבזה את הדת.

 

[u m h]

יותר

משחשב ניטשה שהאלהים מת הוא חשב שהאדם הרג אותו.
בכך הוא מבטא את כל מורה נבוכים של הרמב"ם בשלוש מילים.

 

[iricky]

נחמד

 

[בר אiריין]

<><>

א. שערי דרש לא ננעלו. אני יכול להראות מתוך המורה אלפי דברים שונים. אני לא חולק עלייך בזה, אני אפילו מסכים אתך, אך זה לא הדיון שפתחתי. אני שאלתי מדוע ליבוביץ טען שהמורה איננו ספר אזוטרי, בזמן שהרב מזכיר הרבה פעמים שהוא כן.

ב. אם מתקבל על דעתנו שבשר ודם יעמוד על האמת האלהית לא רלוונטי לנושא הדיון. אלו הבלים בעינינו, אך אין זה הבלים בעיני הרב. מה שרלוונטי זה מה סבר מושא הדיון. מלה"ד? למקובלים. לו תשאל את רבי חיים ויטאל, הלה יאמר לך שרבו האר"י קיבל את האמת מפי אליהו. אני ואתה נאמר שאין זה סביר שבשר ודם יעמוד על האמת האלהית, אך בבואנו לחקור את כתבי האר"י דעתנו לא תשנה כלל, הרי לא זו השאלה שעמדה לדיון. בעיניהם זה כן סביר, והם יצרו את יצירותיהם לאור האמונה שבשר ודם יכול לעמוד על האמת האלהית. הוא הדין לגבי הרב, לפי חלק מהפרשנויות [יש מאן דאמר שהמורה אינו אלא ספר סקפטיקני. ר' בריש "עיונים מיימוניים" לרביצקי; וראה את הקדמתו הנפלאה של שלמה מיימון ל"גבעת המורה"].

ג.כאמור, ייתכן שהפרשנות של ליבוביץ היא אחת הפרשנויות היותר מוצלחות. לא זו השאלה ששאלתי. גם לא שאלתי אם ליבוביץ קלע לדעתו ה"אמתית" של הרב. שאלתי מדוע ליבוביץ טען שהמורה איננו ספר אזוטרי שעה שפשוט שהוא כן. זו השאלה ואליה יש להתייחס.

החילוק בין עבודת ה' לשמה לבין עבודת ה' שלא לשמה לא לא נוגע לרוב הסתירות שבספר.

 

[iricky]

א. פשוט מאוד

משום של' יכול לקרוא את הספר ולראות שהוא איננו ספר איזוטרי. ל' אינו עונה אמן באופן אוטומטי אחרי כל אמירה של הרמב"ם.
ב. מה סבר מושא הדיון איננו יכולים לדעת. כל מה שביכולתנו לדעת הוא מה אמר או כתב. מוסכם שהרמב"ם כתב שספרו הוא ספר אזוטרי, במובן שאתה מדבר עליו.
ג. משום שפשוט הוא לא. הספר מלא וממולא בסתירות אבל זה לא הופך אותו לאזוטרי, במובן שאתה מדבר עליו (היינו גוף ידע נסתר המועבר רק ליודעי ח"ן).

לדוגמה?

 

[בר אiריין]

3

קשה לי להבין מה הן הערותייך. אתה בעצם טוען שהרב כתב שזה ספר אזוטרי, אך לא באמת התכוון לכך? וזאת מפני שליבוביץ יודע טוב מהרב מה הייתה כוונתו? מפני שליבוביץ אינו מחויב לענות אמן על דברי הרב, אתה מסיק מכך גם מסקנות שנוגעות לפרשנות? על סמך איזו לוגיקה אתה מסיק את מסקנותייך? משום שהלוגיקה שאתה מציג נראית לי יותר מטונימית מאשר סינטגמטית, וזה תמוה.

ליבוביץ לא אמור לענות אמן על דברי הרב. בוודאי. כמובן שהוא רשאי לשלול את דברי הרב ואפילו לא להתייחס אליהם. אך בשעה שהוא מתייחס אליהם, חלה עליו החובה להתייחס אליהם, ולא אל עצמו. הפרשנות של ליבוביץ אל מפעלו של הרב [באופן כללי, ולא רק אל מורה נבוכים] היא פרשנות יפה, מעמיקה - אך לא נכונה. יש יותר מדי יוצאים מהכלל שצריך לפטור אותם כ"סתם אמר", "פליטת קולמוס", "לא דעתו האמתית" וכד'.

ותן דעתך: אינני אומר שיש בעיה עם שימוש במקורות כדי להביע מסרים. ההפך, לדעתי עלינו להשתמש בהגויות קודמנו ככל שנחפץ ואיך שחפץ, אלא שלא זו הייתה כוונתי כששאלתי את השאלה. אני שאלתי רק מדוע ליבוביץ טען שהמורה איננו ספר אזוטרי. רק את זה. רק!

אני חושב שלדרוש ממני דוגמאות לאחר ההודעות הקודמות שלי מעיד או על בעיית קשב וריכוז, או על התעלמות מכוונת.

 

[iricky]

כבר אמרתי כמה פעמים

שאין לי מושג מה היתה כוונת הרב, ואפילו לליבוביץ הגדול לא היה שום מושג. אפשר להתיחס רק למה שכתוב, ולפי מה שכתוב המורה אינו מכיל שום גוף ידע סודי או מוסווה, ואם הוא מכיל גוף ידע כזה איש עדיין לא עמד עליו ולכן לכל צורך מעשי גוף ידע זה אינו קים. זאת הלוגיקה שלי ואבקשך שלא תעשה שימוש במונחים מקצועיים שאינם מוכרים להדיוט כמוני כשאתה כותב אלי, כי אז המסר שאתה רוצה להעביר אלי אינו מועבר, ונמצאת טורח לחינם.

אין דבר כזה פרשנות לא נכונה. אפשר שבמינוח זה אתה מתכוון שהפרשן אמור להצביע על כוונת המחבר, וכאן שוב אתה טועה אותה טעות. פרשנות לעולם אינה יכולה להצביע על כוונת המחבר משום שכוונת המחבר לעולם עלומה. אפשר לדבר רק על פרשנות מוצלחת או כושלת. על מהותה של פרשנות מוצלחת ראה בספרו של כשר 'יהדות ואלילות'.

ואני חושב שאתה טועה. אולי במקום להתפלסף פשוט תביא דוגמה קונקרטית שעדיין לא ראיתי כזאת למרות דבריך הארוכים. ואם יש לי בעית קשב וריכוז, אולי תעזור לי במקום לנפנף בה לעיני כל העולם.

 

[בר אiריין]

<>

מעולם לא ראיתי בגדולתו של אדם נימוק סביר לדעה מן הדעות, והמקרה של ליבוביץ אינו חורג, כך שמיותר לדבר על גדולתו כשפרשנות היא נושא הדיון.

כל ההערות שהערתי במהלך השרשור היו מבוססות רק על מה שכתוב, ולא על ספקולציות פסיכולוגיסטיות או מיסטיות, כך שאין לי מושג למה ראית צורך להדגיש שניתן להסתמך רק על מה שכתוב. לפי מה שכתוב הרב הכניס סתירות מכוונות כדי להצניע את דעותיו, כך שלא הכל יוכלו להבינן. זו ההגדרה של 'אזוטרי' [=ידע שאינו נגיש לכולם], ומעבר להצהרתו המפורשת של הרב, כך הבינו את הדברים הפרשנים הקלסיים כאבן תיבון, אפודי, משה מסלרנו, אברבנאל, אבן כספי, כך גם הבין מייסטר אקהרט הגוי, וכך הבינו רבים מחכמת ישראל כקרוכמל, גרץ, ניימרק, פינס ושטראוס. אם תבקש הפניות מדויקות אשתדל לספק לך. כ"כ אשתדל לכתוב בשפה פשוטה יותר כדי שתוכל להתייחס לדבריי.

לו היית טורח לעלעל במקורות שהפניתי אותך אליהם כמה פעמים, הדיון יכול היה להתקדם, כלומר יכולנו באמת לחלוק זה על זה ולא סתם לכתוב מלל על הצג [אבות ה, יז]. מה שבכוונתי לומר זה שעלייך להתייחס להפניות ולומר לי מה הסיבה שבגינה אתה לא רואה אותן כתומכות בעמדתי. לאחר מכן אשתדל להראות לך מדוע לדעתי זה כן תומך וכו': זה נקרא דיון...

על מהותה של פרשנות ראה רולאן בארת' "ביקורת ואמת" (1966); מישל פוקו "מהו מחבר" (1969); אמברטו אקו "פרשנות ופרשנות יתר" (1990). כ"כ כדאי לך לקרוא את ההקדמות של המלבי"ם; "אתונה וירושלים" (שטראוס). להפנות אותי אל ספרו של כשר, כשנושא הדיון זה פרשנות במסגרתה של היהדות זה מגוחך. ראשית, מכיוון שאני מכלה את ימיי בסיווג של שיטות שונות של פרשנות ושנית, מכיוון שככל שזה נוגע ליהדות - אסא כשר הוא עם הארץ.