מן הצורך הבטחוני נגזרים הרבה דברים
כאשר על מדינה יש איומים קיומיים בסדר הגודל העומדים בפני מדינת ישראל וכאשר הרבה מאד צרכים, תקציבים ושרותים אינם מתקיימים, בשל השעבוד לצורך הבטחוני - יש בהחלט מקום לעשות סדר, ראשית - בסדר העדיפויות הלאומי, שנית - להקצות משאבים: בכסף ובשווה כסף לצרכים לאומיים דוחקים ביותר, שהיום נדחקים הצידה בשל האיומים הבטחוניים. ראשית לכל, יש צורך לבחון היטב, ע"י מומחים, את הנחיות הצבא לוועדות הרפואיות. הגישה: "מי שלא רוצה לשרת - לא מתאים" - פשטה לדעתי את הרגל, כאשר ההשתמטות מגיעה לממדים שכאלה. לבחון גם את היחס הרשלני והמזלזל, לעתים קרובות מאד, כלפי מי שכן התגייס ונתקל בבעיות, בריאותיות ואחרות. כאשר מדינה נמצאת תקופה ארוכה כל כך במצב מלחמה - יש בהחלט "אח ורע", כמו שאת קוראת לכך, שכוחות בלתי מנוצלים מתוך החברה יטו כתף, כל אחד בתחומו ועפ"י יכולתו למאמץ המלחמתי.יש לכך דוגמאות למכביר בארה"ב, בריטניה וצרפת בעת מלחמת העולם השניה, למשל. אנחנו גם רואים, ששיכבה קטנה מאד של אזרחים נושאת בעול, והשכבה הזאת מתחילה להישחק. במקום להרים ידיים ולהפקיר את שירותי הרווחה והעזרה ההדדית בידי גופים וולונטאריים ללא פיקוח - יש מקום למסד את העזרה הזאת במסגרת חדשה, להעמידה תחת פיקוח ולהעמיד לרשותה כוח אדם שיתרום עפ"י יכולתו. אם נקבע ע"י מומחים לדבר כי מישהו אינו מתאים למסגרת הצבאית - יש למצוא לו מסגרת חלופית שתתאים. ההתאמה הזאת נחוצה כאויר לנשימה הן לאלה שאינם מתאימים והן למשק ולחברה בישראל. טרם נגעתי בכלל בנקודה הכואבת של פטור המוני מגיוס של בחורי ישיבות והקלות הבלתי נסבלת של השגת פטור לבנות ע"י "הצהרה" על דתיות... כל מה שכתבתי לעיל, מצריך חריש עמוק והקצאת משאבים, לאו דווקא בכסף, אלא גם במשאבים אחרים, כמו מאמץ חינוכי. בחינוך, מטבע הדברים, אין הישגים בטווח של קדנציה או שתיים ולכן פוליטיקאים ומי שרצים אחר הכותרת בעתון של מחר (והאלוף שטרן הוא דוגמא נפלאה) - יוצאים בהצהרות בומבסטיות, שאינן בדוקות, ובסופו של דבר רק מזיקות לעניין המצריך תיקון רציני, יסודי ועמוק.