אופטימיות

[יעל אפריל]

../images/Emo45.gif

כנראה שגם אני אופטימית, ובאורח מעורפל למדי נראה לי שיהיה בסדר גמור ואני אמצא את מקומי במחקר ואהנה מזה.

 

[נמה בשנתה]

קארמה חיובית

אני מאמינה גדולה מאד באופטימיות ובכוח של המחשבה והאמונה לשנות, בעיקר כאשר מדובר בנושא סיזיפי כמו מחקר. אספר לך סיפור אשר ממחיש את התזה שלי לגבי אמונה: בחודש האחרון אני שוקדת במלוא המרץ על השלמת מאמר שאני עובדת עליו זמן רב מאד. לפני כשבוע בדיוק איחרתי אוטובוס, ועליתי על האוטובוס המאוחר. באוטובוס פגשתי מכר, שמסתבר שעוסק בכתיבה, אמנם לא מחקרית ועיונית, אלא ספרותית, אבל כל הנסיעה הוא שיתף אותי בטיפים שלו שמזרזים את הליך הכתיבה. הגם שהטיפים שלו נגעו לכתיבה ספרותית, בשבוע שלאחר הפגישה עימו אימוצם סיע לי רבות בכתיבה המחקרית שלי, ובפעם הבאה שפגשתי אותו פשוט אמרתי לו תודה. מה קרה? האמנתי בכל ליבי שהמאמר שלי לכתב העת הוא טוב, והוא יתקבל לשיפוט, יעבור את השיפוט, יתפרסם ואף יצוטט בשורה של פסקי דין (מדובר במאמר מחקרי מתחום המשפט). ברגע שאת מאמינה ועושה צעדים לקראת אמונה זו, מסתבר שה'יקום' משתף פעולה. כן כן, אני יודעת שיגחך הציני מהצד ויאמר שזו פילוסופית 'עידן חדש'. אז להגנתי (בכ"ז, משפטנית) אאמר שא. היום העידן החדש נמכר באופיס דיפו, אז מה לעשות שגם רציונליסטים כמוני שיעודם הוא לימוד אקדמי, בהולכם לאופיס דיפו לרכוש עוד קלסרים מוצאים את ה'עידן החדש' הזה. ב. עבודה מחקרית היא עבודה סיזיפית. עיסוקי הנוסף הוא פובליציסטית. מרגע שמנקרת מחשבה במוחי עד שהיא מתפרסמת ברבים - עוברים ימים בודדים אם לא יום. הסיפוק שבכתיבה הוא מיידי. לעומת זאת את המאמר המחקרי הנוכחי אני כותבת כבר שנתיים וחצי למעשה, חושבת עליו כבר שלוש שנים והוגה אותו כבר ארבע שנים. הליך השיפוט והעריכה יקח לפחות שנה וחצי, ולמעשה אני יכולה לספור 5 שנים מרגע הגיית המאמר ועד לפרסומו בכתב עת, תוך ידיעה שבשל נטיית סטודנטים שלא לקרוא מאמרים, הוא לא ייקרא כמו מאמר פובליציסטי. המסקנה? דרושה אמונה חזקה כדי להמשיך. רק אופטימיות. כאשר את עושה ככל שביכולתך (וכן, אני מסתכנת ב'עידן חדשיות' בפורום של אנשים שמגדירים את עצמם כעושים תזה/דוקטורט ועל כן קיימים) - היקום בא ועוזר לך. עכשיו, נכון שתיאורית 'עזרת היקום' שייכת לעידן החדש. המציאות היא שכאשר אני שיש לי משאבים מוגבלים נדרשת לבוא לקראת אחרים, תמיד אתפתה לבוא לקראת זה שכבר בא לקראת עצמו. כאשר את עושה, את משדרת אמונה בעצמך, כאשר את מאמינה, את מגבירה את יכולתך לעשות וכאשר את עושה עוד ועוד ורואה תוצאות בשטח, האמונה מתגברת וזהו מעגל סגור במובן החיובי ביותר של המילה, ואני חייבת לציין כי בשבועיים האחרונים, מאז שהחלטתי 'לתת גז' בכתיבת המאמר ולהשקיע בו את כל כוחותי דברים נפלאים קורים: היות ומדובר במאמר מחקרי ואני זקוקה רבות לסיועם של אחרים במציאת מקורות וכו', בשבועיים האחרונים פתאום המקורות והאינפורמציות נופלות לחיקי כמו פירות בשלים. בשבוע האחרון איתרתי מקורות רבים שאני מחפשת כבר זמן רב, וזאת הודות לאופטימיות ולאמונה. אז כן, מעבר לידע, לכלים, לזמן שמשריינים נדרשת איזו רוח ששורה על כל זה, והיא האמונה קרן

 

[mummy]

אופטימיות ואמונה זה תמיד טוב

ובמחקר כנראה זה באמת ברמה של משהו הכרחי. אבל זה ממש לא מספיק. אני חושבת שיש סכנה, כן ממש סכנה, בשיח הזה שמטיל את כל האחריות על ההצלחה שלך על עצמך ומתעלם מהנסיבות ומהמציאות החומרית שמסביב. את הסכנה הזו אפשר להבין יותר בקלות לא כשמסתכלים על המסלול של אלו שהצליחו, כמו רוב האנשים שנמצאים כאן אני מניחה, או בסיפור שלך שעכשיו הכל פתאום מסתדר לך במקום הנכון ואת מרגישה שזה בגלל איזה סוויץ/ שעשית אצלך בראש, שבטוח תרם להתקדמות שלך אבל האם זה באמת הסוויץ' הזה אחראי לכל הדברים שקורים? נראה לי סוג של הגזמה כאמור. כשמסתכלים על אלו שלא הצליחו, שלא הגיעו שלא מסתדר להם, שחושבים 5 שנים על המאמר שהם נורא רוצים לכתוב אבל לא מצליחים להגיע מספיק למחשב ו/או לייצר את הרגע הזה של השקט והריכוז לאורך זמן למשל כי הם צריכים, חיייבם ללמד 8 קורסים בסמסטר כדי להתפרנס - והם מאד מאמינים, ומאד רוצים ומאד חכמים ומאד טובים אבל עדין יש דברים אחרים שלא תלוים בהם בלבד, שמערימים מכשולים שאי אפשר להתגבר עליהם בכוח המחשבה וגם היקום לא ממש עוזר באותו רגע.

 

[נמה בשנתה]

כמובן שלא התכוונתי לקיצוניות השניה

אם יש משהו שבאופן אישי אני שונאת זה להטיל אשמה על האדם עצמו בכל מקרה. ברור לי שכל תיאוריות ה'עידן חדש בגרוש' אינן טובות כאשר מדובר באנשים אשר חיים בתנאי עוני אשר אינם מאפשרים להם לצאת ממעגל העוני. וברור לי שהעולם מלא באילוצים חיצוניים.אם יש משהו שאני לא אוהבת הוא שימוש בססמאות של 'חשיבה חיובית' כדי להאשים את היחיד. מה שכן, אולי הייתי צריכה לנסח זאת כנקודת מבט שלי שמאד מסייעת לי. ברור לי שנדרשים תנאים מינימלים, תנאי רף..... ועם זאת, מקום בו תנאי הרף האלו מתקיימים, יש מקום להשלים את מה שהתנאים החיצוניים סיפקו לך עם עשייה וחשיבה חיובית. דיברתי על נקודת המבט האישית שלי. אדם צריך להיות משוגע לחלוטין כדי להקדיש מאות של שעות לצורך כתיבת מאמר שאולי יפול בשלב השיפוט. כדי להחזיק מעמד בעבודה המפרכת והסיזיפית הזו, שבה הערת שוליים אשר מצוטטת לא לפי כללי ציטוט אחיד אינה מתקבלת, ואשר כל אמירה דורשת אסמכתא, ואשר אסור לך לכתוב את מה שכבר כתבו לפניך ועליך לחדש, עבורי לפחות כדי להחזיק מעמד בעבודת הפרך הסיזיפית הזו, דרושה לי אמונה וחשיבה חיובית. זה נאמר יותר ממקום של 'תראו מה עוזר לי'. אם זה התפרש כשיפוט כלפי מי שמוערמים עליו קשיים אובייקטיביים, אני יכולה רק להתנצל אם דברי התפרשו כך (אגב, גם דרכי לא הייתה בדיוק סוגה בשושנים). אני חושבת שבסופו של יום כמו שציון של תואר מורכב מבחינות ועבודות סמינר וכו', גם היכולת שלנו להגיע לשלב הגמר שלנו, אם זה מאמר מפורסם בכתב עת או דוקטורט מאושר, לכל דבר יש חשיבות, גם לאמונה, גם ליכולת החזון, גם לעשייה היומיומית, גם לתנאים החיצוניים, להכל... קרן

 

[mummy]

וגם איתך אני לגמרי מסכימה...

כמו שכתבתי לנועה למעלה, גדול עלי עכשיו להמשיך ולדון בזה. אולי בעוד כמה ימים. אבל בסך הכל אני מאד מסכימה עם מה שכתבת כאן וחושבת לגמרי כמוך. ושמחה שהבהרת, אני חושבת שחשוב לא להשאיר מקום לפרשנות ההיא שמתעלמת מקיומם של תנאים חיצוניים מלבד אמונה עצמית ואופטימיות.

 

[נועה לביא]

(בלת"ק) בואי נאמר זאת כך

מי שמראש יוצא מתוך נקודת הנחה שבטח לא יקבל משרה כי טה טה טה - באמת לא יקבל אותה. את לא יכולה לשלוט על כל העולם, את יכולה לשלוט רק על עצמך (ואל תטעי, זה כוח אדיר שמאוד מאוד משפיע על הסביבה, כשמשתמשים בו נכון

). אני לא חושבת שזה קשור באיזושהי צורה לאופטימיות. אני ממש לא טיפוס אופטימי. אני טיפוס שלוקח את הבאסה בהרבה באסה מלאת קיטורים, ומאוד מתעצבן כשאומרים לו לקחת בסבבה. למעשה, בשבת האחרונה ניסיתי לקחת את היום אימוץ בסבבה ויצאתי מהבית בתחושה מדוברת של "אור ואהבה" (

) וזה היה אחד מימי האימוץ הכי מבאסים שעברתי (מה גם שבתחילת היום האוצר שבתמונה הצליח להשתחרר מהקולר ולעשות לנו ריצת בוקר בקיבוץ בו נמצא הפנסיון שאנחנו מחזיקים אותו בו עד שימצא בית), ויש סיכוי לא רע שדווקא בגלל זה. מה שלדעתי העניין כאן הוא לחיות לפי לא "למה אני" אלא "מי אם לא אני". זה נכון בכלל, ובפרט כאן.