אוףףף
למה זה כואב כל כך? למה? אני פשוט מרגישה כל כך רע עם עצמי. גם ככה, מחר או יום שני זה ימים קריטיים, אני מפחדת פשוט לאבד כל טיפת שפיות שיש לי. כבר כמה ימים שאני מסתובבת בלי מצב רוח, עם כאבי ראש וחולשה שהשתלטה עליי. החוסר ביטחון אצלי כבר המון זמן לא היה כל כך בשפל. הסיפור שלנו התחיל בתחילת הקיץ, בחופשה עם המשפחה אירופה. חודש היינו שם. פגשתי אותו שם, בחור יפה, צנוע שהכרתי בבניין שבו גרנו. הוא מסוג הבחורים שלא פגשתי בארץ אף פעם. ג'נטלמן, גבר אמיתי, חכם, קצת מזכיר את בראד פיט ובכלל לא מודע לכמה שהוא אטרקטיבי. עד שיום אחד החלטתי שאני אגש אליו, ואציע לו לטייל איתי. זה נראה בזמנו חוויה נחמדה. חשבתי שזה יכול להיות נחמד "רומן קיץ" שכזה, ואחרי זה אני אסע, ויהיו לי זכרונות טובים וחוויה לספר לחברות פה. ובזה זה יגמר. וככה זה היה, הייתי איתו במשך תקופה קצרה מאוד, איתו, אולי תצחקו אבל הייתה הנשיקה הראשונה שלי וגם שלו. על על הדשא, שמשקיף לנהר. הכל היה כמו בסרטים. לא יאמן. אם זו הייתה אהבה, אני לא יודעת. אבל היה משהו בטוח. הוא הצית אצלי בלב משהו חזק. כשחזרתי, המשך חודש שלם התכתבנו דרך האי מייל, לו אין מחשב אז כל יום, יום יום, הוא היה הולך לאינטרנט שבדואר ושולח לי מכתב. ולזה אני חיכיתי כל יום. המכתבים היו מדהימים. הקשר היה מדהים. היום קיבלתי ממנו מכתב, ובו הוא כתב לי, שהוא לא יכול יותר ככה, שהוא רוצה שלנשק אותי, לדבר איתי פנים מול פנים על שפת הנהר, אל תיעלבי הוא כתב, אבל ככה זה. נמאס לו לבוא כל יום לדואר, לזרוק כמה מילים למחשב. והוא צודק. ואני יודעת את זה. ואני לא ציפיתי שקשר יכול להתקיים ככה. אני יודעת שעכשיו הוא ילך ללמוד באוניברסיטה ולא יהיה לו שם אינטרנט והוא יכתוב הרבה פחות, והוא יפגוש בחורה יותר יפה ממני, שתהיה איתו קצת יותר מהמספר ימים שבילינו, שהוא יאהב אותה . למה זה כל כך כואב? למה אני מסרבת לעזוב את זה? הרי אני יודעת שהייתי צריכה לעזוב את זה ברגע שנסעתי. אבל כל יום אני חיה את הרגעים שם. את הרגעים שהרגשתי כל כך רצויה, נחשקת(לא היו יחסי מין או משו) אבל הרגשתי שהוא רוצה אותי, הרגשתי שהוא נמשך אליי, למה אני לא יכולה לעזוב. ועכשיו, עם כל המתח הנוראי הזה, הוא שלח לי את המכתב הצורב הזה. ואני מרגישה עוד יותר בשפל. אני מרגישה שבורה וכבר אין לי כוח.
למה זה כואב כל כך? למה? אני פשוט מרגישה כל כך רע עם עצמי. גם ככה, מחר או יום שני זה ימים קריטיים, אני מפחדת פשוט לאבד כל טיפת שפיות שיש לי. כבר כמה ימים שאני מסתובבת בלי מצב רוח, עם כאבי ראש וחולשה שהשתלטה עליי. החוסר ביטחון אצלי כבר המון זמן לא היה כל כך בשפל. הסיפור שלנו התחיל בתחילת הקיץ, בחופשה עם המשפחה אירופה. חודש היינו שם. פגשתי אותו שם, בחור יפה, צנוע שהכרתי בבניין שבו גרנו. הוא מסוג הבחורים שלא פגשתי בארץ אף פעם. ג'נטלמן, גבר אמיתי, חכם, קצת מזכיר את בראד פיט ובכלל לא מודע לכמה שהוא אטרקטיבי. עד שיום אחד החלטתי שאני אגש אליו, ואציע לו לטייל איתי. זה נראה בזמנו חוויה נחמדה. חשבתי שזה יכול להיות נחמד "רומן קיץ" שכזה, ואחרי זה אני אסע, ויהיו לי זכרונות טובים וחוויה לספר לחברות פה. ובזה זה יגמר. וככה זה היה, הייתי איתו במשך תקופה קצרה מאוד, איתו, אולי תצחקו אבל הייתה הנשיקה הראשונה שלי וגם שלו. על על הדשא, שמשקיף לנהר. הכל היה כמו בסרטים. לא יאמן. אם זו הייתה אהבה, אני לא יודעת. אבל היה משהו בטוח. הוא הצית אצלי בלב משהו חזק. כשחזרתי, המשך חודש שלם התכתבנו דרך האי מייל, לו אין מחשב אז כל יום, יום יום, הוא היה הולך לאינטרנט שבדואר ושולח לי מכתב. ולזה אני חיכיתי כל יום. המכתבים היו מדהימים. הקשר היה מדהים. היום קיבלתי ממנו מכתב, ובו הוא כתב לי, שהוא לא יכול יותר ככה, שהוא רוצה שלנשק אותי, לדבר איתי פנים מול פנים על שפת הנהר, אל תיעלבי הוא כתב, אבל ככה זה. נמאס לו לבוא כל יום לדואר, לזרוק כמה מילים למחשב. והוא צודק. ואני יודעת את זה. ואני לא ציפיתי שקשר יכול להתקיים ככה. אני יודעת שעכשיו הוא ילך ללמוד באוניברסיטה ולא יהיה לו שם אינטרנט והוא יכתוב הרבה פחות, והוא יפגוש בחורה יותר יפה ממני, שתהיה איתו קצת יותר מהמספר ימים שבילינו, שהוא יאהב אותה . למה זה כל כך כואב? למה אני מסרבת לעזוב את זה? הרי אני יודעת שהייתי צריכה לעזוב את זה ברגע שנסעתי. אבל כל יום אני חיה את הרגעים שם. את הרגעים שהרגשתי כל כך רצויה, נחשקת(לא היו יחסי מין או משו) אבל הרגשתי שהוא רוצה אותי, הרגשתי שהוא נמשך אליי, למה אני לא יכולה לעזוב. ועכשיו, עם כל המתח הנוראי הזה, הוא שלח לי את המכתב הצורב הזה. ואני מרגישה עוד יותר בשפל. אני מרגישה שבורה וכבר אין לי כוח.