אונס בחדר לידה
מצרפת עדות של תמר. מעורר מחשבה...
חת מתוך אחת
תמר (עדות 915)
בא לי לכתוב על נושא שעוד לא עלה פה, אבל הוא פוגעני, טראומטי וקשה להתמודדות באותה המידה. בא לי לכתוב על האונס שעברתי בחדר הלידה.
וכן, אני לא סתם משתמשת במילה אונס. אונס בחדר לידה זה דבר מסובך אולי להבנה. יש אונס, כלומר יש חדירה של איבר או חפץ לאיבר המין של אישה ללא הסכמתה החופשית, אבל זה נעשה בכסות 'הטיפול הרפואי'. לאישה הפשוטה, כמוני, אין יכולת לומר עד כמה הטיפול הזה נחוץ, הכרחי. בוודאי שלא ברור איפה עובר הגבול של שמירה על כבודה של היולדת, עד כמה מנסים למנוע כאב. אבל כן יש מצבים, כמו בלידה שלי, שהחדירה הזו הייתה מנוגדת לרצון המפורש שהבעתי ומכאיבה מאוד.
אולי הבעיה הגדולה ביותר באונס בחדר הלידה היא שאין אנס, שהרופאים והמיילדות מגיעים מתוך רצון בסיסי והתחייבות לטפל ולהיטיב, גם אם הם לא בהכרח תמיד עושים זאת. תוך כדי הם מותשים, עייפים, נתונים ללחצים של תביעות ופועלים לפי 'פס הייצור' של חדר לידה, שבו אם את נמצאת בפתיחה מסויימת כך וכך שעות, זה נותן לגיטימציה לעשות לך פעולות רפואיות שונות, לפעמים בלי לשאול או ליידע אותך לפני, גם במצב שבו יש עדיין יכולת לשוחח עם היולדת.
בלידה שלי, חוויתי את הצוות הרפואי כלא קשוב, החל מהרופא במיון שבדק אותי וגרם לי לדימום שהבהיל אותי מאוד בלי ליידע אותי שאני עשויה לדמם אחרי הבדיקה. המשיך במיילדת שאמרה לי שאני יכולה לנוע כמה שאני רוצה כל עוד המוניטור לא זז ממקומו, שילוב שאינו כל כך אפשרי. אבל להיות לא קשובים זה בסדר. זה לא טוב, זה לא מקדם לידה, אבל זה בסדר.
מה היה לא בסדר? המיילדת שבסופו של דבר ליוותה אותי בלידה עצמה שלא הקשיבה בכלל כשאמרתי לה שאני לא מעוניינת באפידורל ואמרה לי שלוש פעמים שהמרדים מייד מגיע. לא ראתה אותי ממטר. היא עוד יותר לא ראתה אותי ממטר כשהיא החלה לעסות לי את הנרתיק (כדי לרכך אותו רגע לפני הלידה) אבל עשתה את זה בלי השמן שאמורים לעשות את זה איתו. כתוצאה מזה היא מאוד מאוד מאוד הכאיבה לי. אמרתי לה יותר מפעם אחת שהיא מכאיבה לי ושהבאתי שמן והיא לא הקשיבה. ואז בן הזוג שלי הביא לה את השמן וביקש ממנה שוב להשתמש בו, והיא עשתה לנו' טובה' פעם או פעמיים עם שמן. צריך להבין, אישה בלידה צריכה להתרכז בלידה. זה לוקח את כל הקשב. אני התעסקתי בכאב שהיא גרמה לו. כאב שהיה יכול להימנע כשהוא תוצר של פעולה שנעשתה בגוף שלי, בנרתיק שלי, בניגוד לרצוני.
בשלב הזה רופאים נכנסו ויצאו מחדר הלידה כל הזמן. כל מי שנכנס רצה לבדוק אותי. הם ניסו להבין למה התינוקת שלי תקועה בתעלת הלידה. אמרו לי לשכב על הגב. ביקשתי שינסו לבדוק אותי כשאני שוכבת על הצד, כי הכאבים על הגב היו בלתי נסבלים. הם ביקשו 'רק לרגע', אבל לא הצליחו להחליט באיזה מנח הראש של התינוקת נמצא. רופא אחד קרא לרופא שני להתייעצות. שניהם עומדים מעל הנרתיק שלי, מכניסים לתוכי אצבעות (בלי שמן, כמובן, הם רופאים, אז מה אם הם מכאיבים לי?) ומתייעצים ביניהם. מוציאים, מכניסים, מוציאים, מכניסים. בפירוש מפריעים לי ללדת. יוצאים מהחדר, נכנסים שוב. נותנים לי צ'אנס אחרון ללדת (בזה הם היו ממש בסדר דווקא), עוד חצי שעה של לחיצות, ואם לא אז קיסרי. אני לוחצת. רואים ראש בתעלת הלידה עם כל לחיצה אבל היא לא מצליחה להתקדם החוצה. תקועה. למרות הכל מכינים אותי לקיסרי ומכניסים אותנו לחדר ניתוח. אני חותמת על הסכמה לקיסרי.
בכניסה לחדר הניתוח הרופא המתמחה אמר שרוצים לנסות קודם עם ואקום. סירבתי. נסו לחשוב מה זה להפעיל כוח של ואקום על האיזור הכי מפוצץ בעצבים בגוף האישה כשהוא נפוח וכאוב ממילא. אמרתי שאני רוצה קיסרי. הוא ביקש, אמר שכדאי לנסות להימנע מניתוח ושננסה רק פעם אחת. אז נתתי הסכמה לואקום לפעם אחת בלבד.
הם עשו ואקום ארבע פעמים.
ארבע.
ראיתי יולדות שעברו ואקום ותינוקות שנולדו בואקום. אף אחת מהיולדות או מהילודים שפגשתי לא עברו ואקום אלים כל כך ארבע פעמים. לא ראיתי עוד תינוקות עם ראש פצוע ומדמם כתוצאה מהפרוצדורה המכאיבה והאכזרית הזו.
אני על מיטה. הרגליים שלי למעלה. קשורות. מישהו לחץ לי על הבטן חזק. מישהו מלטף אותי בראש וזה לא בן הזוג שלי (למה אתם נוגעים בי שלא לצורך? מה אתם חברים שלי?). אחות חדר הניתוח מרימה לי את הראש כדי לעזור לי ללחוץ אבל לא שמה לב שהיא חונקת אותי תוך כדי. אני מעיפה לה את היד והיא חוזרת. מעיפה שוב והיא שוב חוזרת עד שבין לחיצה לחיצה אני צועקת עליה שהיא חונקת אותי. שני רופאים. גברים. חזקים. מנסים לעשות ואקום עם כל השרירים שלהם וזה לא הולך. כל פעם שהואקום התנתק הם עפו אחורה. הפנים של הרופא התמלאו בדם שהשפריץ. בסוף הילדה יצאה.
אחרי האירוע הזה הרגשתי מחוללת. פגועה. חסרת אונים. שרמסו את כבודי. הרגשתי שהשפילו אותי. שפגעו לי בגוף ובנפש. שלקחו לי את השליטה על הגוף שלי. לקח לי הרבה זמן להתחיל לחשוב על מה היה שם. ולקח לי זמן לקרוא לזה אונס. נכון, אין שם אנס. כנראה שאפילו לא הייתה כוונה להרע לי. אבל הייתה אדישות, זלזול, החפצה, מגע באיברים המיניים שלי שלא לצורך ולא תוך נסיון למנוע כאב שהיה לא הכרחי.
עכשיו בטח חלקכם חושבים שעדיין אי אפשר לקרוא לזה אונס. עברתי תקיפה מינית בחיי. הרגשות היו זהים. לקרוא לדבר הזה אונס בחדר לידה זו אמירה פוליטית. זו אמירה שאומרת שאי אפשר לזלזל באישה שנמצאת בחדר הלידה. שאי אפשר לפגוע בה. לא לכבד אותה. שאי אפשר לשים את האינטרסים של בית החולים לפני האינטרסים של טיפול נכון ומיטיב בה.
המטרה של הצוות בחדר לידה היא לא ליילד נשים. המטרה היא לעזור לאישה ללדת. היא שותפה פעילה בתהליך. לזלזל בי, לשקר לי, לפגוע בי, להכאיב לי שלא לצורך, לחדור אלי באופן שאינו הכרחי לקידום הלידה. כל אלו לא אפשרו לי להיות שותפה פעילה. הייתי הגוף שילד את התינוקת שלי. לא אדם. לא אישה. גוף. לא מתוך כוונה רעה אולי. אבל גוף. גוף שחולל ונאנס. גוף פגוע, פצוע, מדמם. אובייקט. גוף.
מצרפת עדות של תמר. מעורר מחשבה...
חת מתוך אחת
תמר (עדות 915)
בא לי לכתוב על נושא שעוד לא עלה פה, אבל הוא פוגעני, טראומטי וקשה להתמודדות באותה המידה. בא לי לכתוב על האונס שעברתי בחדר הלידה.
וכן, אני לא סתם משתמשת במילה אונס. אונס בחדר לידה זה דבר מסובך אולי להבנה. יש אונס, כלומר יש חדירה של איבר או חפץ לאיבר המין של אישה ללא הסכמתה החופשית, אבל זה נעשה בכסות 'הטיפול הרפואי'. לאישה הפשוטה, כמוני, אין יכולת לומר עד כמה הטיפול הזה נחוץ, הכרחי. בוודאי שלא ברור איפה עובר הגבול של שמירה על כבודה של היולדת, עד כמה מנסים למנוע כאב. אבל כן יש מצבים, כמו בלידה שלי, שהחדירה הזו הייתה מנוגדת לרצון המפורש שהבעתי ומכאיבה מאוד.
אולי הבעיה הגדולה ביותר באונס בחדר הלידה היא שאין אנס, שהרופאים והמיילדות מגיעים מתוך רצון בסיסי והתחייבות לטפל ולהיטיב, גם אם הם לא בהכרח תמיד עושים זאת. תוך כדי הם מותשים, עייפים, נתונים ללחצים של תביעות ופועלים לפי 'פס הייצור' של חדר לידה, שבו אם את נמצאת בפתיחה מסויימת כך וכך שעות, זה נותן לגיטימציה לעשות לך פעולות רפואיות שונות, לפעמים בלי לשאול או ליידע אותך לפני, גם במצב שבו יש עדיין יכולת לשוחח עם היולדת.
בלידה שלי, חוויתי את הצוות הרפואי כלא קשוב, החל מהרופא במיון שבדק אותי וגרם לי לדימום שהבהיל אותי מאוד בלי ליידע אותי שאני עשויה לדמם אחרי הבדיקה. המשיך במיילדת שאמרה לי שאני יכולה לנוע כמה שאני רוצה כל עוד המוניטור לא זז ממקומו, שילוב שאינו כל כך אפשרי. אבל להיות לא קשובים זה בסדר. זה לא טוב, זה לא מקדם לידה, אבל זה בסדר.
מה היה לא בסדר? המיילדת שבסופו של דבר ליוותה אותי בלידה עצמה שלא הקשיבה בכלל כשאמרתי לה שאני לא מעוניינת באפידורל ואמרה לי שלוש פעמים שהמרדים מייד מגיע. לא ראתה אותי ממטר. היא עוד יותר לא ראתה אותי ממטר כשהיא החלה לעסות לי את הנרתיק (כדי לרכך אותו רגע לפני הלידה) אבל עשתה את זה בלי השמן שאמורים לעשות את זה איתו. כתוצאה מזה היא מאוד מאוד מאוד הכאיבה לי. אמרתי לה יותר מפעם אחת שהיא מכאיבה לי ושהבאתי שמן והיא לא הקשיבה. ואז בן הזוג שלי הביא לה את השמן וביקש ממנה שוב להשתמש בו, והיא עשתה לנו' טובה' פעם או פעמיים עם שמן. צריך להבין, אישה בלידה צריכה להתרכז בלידה. זה לוקח את כל הקשב. אני התעסקתי בכאב שהיא גרמה לו. כאב שהיה יכול להימנע כשהוא תוצר של פעולה שנעשתה בגוף שלי, בנרתיק שלי, בניגוד לרצוני.
בשלב הזה רופאים נכנסו ויצאו מחדר הלידה כל הזמן. כל מי שנכנס רצה לבדוק אותי. הם ניסו להבין למה התינוקת שלי תקועה בתעלת הלידה. אמרו לי לשכב על הגב. ביקשתי שינסו לבדוק אותי כשאני שוכבת על הצד, כי הכאבים על הגב היו בלתי נסבלים. הם ביקשו 'רק לרגע', אבל לא הצליחו להחליט באיזה מנח הראש של התינוקת נמצא. רופא אחד קרא לרופא שני להתייעצות. שניהם עומדים מעל הנרתיק שלי, מכניסים לתוכי אצבעות (בלי שמן, כמובן, הם רופאים, אז מה אם הם מכאיבים לי?) ומתייעצים ביניהם. מוציאים, מכניסים, מוציאים, מכניסים. בפירוש מפריעים לי ללדת. יוצאים מהחדר, נכנסים שוב. נותנים לי צ'אנס אחרון ללדת (בזה הם היו ממש בסדר דווקא), עוד חצי שעה של לחיצות, ואם לא אז קיסרי. אני לוחצת. רואים ראש בתעלת הלידה עם כל לחיצה אבל היא לא מצליחה להתקדם החוצה. תקועה. למרות הכל מכינים אותי לקיסרי ומכניסים אותנו לחדר ניתוח. אני חותמת על הסכמה לקיסרי.
בכניסה לחדר הניתוח הרופא המתמחה אמר שרוצים לנסות קודם עם ואקום. סירבתי. נסו לחשוב מה זה להפעיל כוח של ואקום על האיזור הכי מפוצץ בעצבים בגוף האישה כשהוא נפוח וכאוב ממילא. אמרתי שאני רוצה קיסרי. הוא ביקש, אמר שכדאי לנסות להימנע מניתוח ושננסה רק פעם אחת. אז נתתי הסכמה לואקום לפעם אחת בלבד.
הם עשו ואקום ארבע פעמים.
ארבע.
ראיתי יולדות שעברו ואקום ותינוקות שנולדו בואקום. אף אחת מהיולדות או מהילודים שפגשתי לא עברו ואקום אלים כל כך ארבע פעמים. לא ראיתי עוד תינוקות עם ראש פצוע ומדמם כתוצאה מהפרוצדורה המכאיבה והאכזרית הזו.
אני על מיטה. הרגליים שלי למעלה. קשורות. מישהו לחץ לי על הבטן חזק. מישהו מלטף אותי בראש וזה לא בן הזוג שלי (למה אתם נוגעים בי שלא לצורך? מה אתם חברים שלי?). אחות חדר הניתוח מרימה לי את הראש כדי לעזור לי ללחוץ אבל לא שמה לב שהיא חונקת אותי תוך כדי. אני מעיפה לה את היד והיא חוזרת. מעיפה שוב והיא שוב חוזרת עד שבין לחיצה לחיצה אני צועקת עליה שהיא חונקת אותי. שני רופאים. גברים. חזקים. מנסים לעשות ואקום עם כל השרירים שלהם וזה לא הולך. כל פעם שהואקום התנתק הם עפו אחורה. הפנים של הרופא התמלאו בדם שהשפריץ. בסוף הילדה יצאה.
אחרי האירוע הזה הרגשתי מחוללת. פגועה. חסרת אונים. שרמסו את כבודי. הרגשתי שהשפילו אותי. שפגעו לי בגוף ובנפש. שלקחו לי את השליטה על הגוף שלי. לקח לי הרבה זמן להתחיל לחשוב על מה היה שם. ולקח לי זמן לקרוא לזה אונס. נכון, אין שם אנס. כנראה שאפילו לא הייתה כוונה להרע לי. אבל הייתה אדישות, זלזול, החפצה, מגע באיברים המיניים שלי שלא לצורך ולא תוך נסיון למנוע כאב שהיה לא הכרחי.
עכשיו בטח חלקכם חושבים שעדיין אי אפשר לקרוא לזה אונס. עברתי תקיפה מינית בחיי. הרגשות היו זהים. לקרוא לדבר הזה אונס בחדר לידה זו אמירה פוליטית. זו אמירה שאומרת שאי אפשר לזלזל באישה שנמצאת בחדר הלידה. שאי אפשר לפגוע בה. לא לכבד אותה. שאי אפשר לשים את האינטרסים של בית החולים לפני האינטרסים של טיפול נכון ומיטיב בה.
המטרה של הצוות בחדר לידה היא לא ליילד נשים. המטרה היא לעזור לאישה ללדת. היא שותפה פעילה בתהליך. לזלזל בי, לשקר לי, לפגוע בי, להכאיב לי שלא לצורך, לחדור אלי באופן שאינו הכרחי לקידום הלידה. כל אלו לא אפשרו לי להיות שותפה פעילה. הייתי הגוף שילד את התינוקת שלי. לא אדם. לא אישה. גוף. לא מתוך כוונה רעה אולי. אבל גוף. גוף שחולל ונאנס. גוף פגוע, פצוע, מדמם. אובייקט. גוף.
