כמה שאלות לכבודו.
פסקה 1: אם העם היהודי היה "בלי וזהות ובלי לאום", כלשונך, מדוע אתה קורא לו "העם היהודי"? דומני ש"עם" זו מלה המציינת קהילה אתנית מלוכדת, לא אוסף מאמינים בדת מסוימת, מפורדים, מבוזרים ומפוזרים "בין העמים בכל העולם". מדוע ביצעו ב"עם היהודי" "פוגרומים" (אין כמו אנאכרוניזמים כדי לפלפל סיפורי סבתא, ראה-ערך התנ"ך) ומדוע הוא "עבר תלאות", במשך 2000 שנה, אם הוא היה "חסר זהות"? אתה יכול להזכיר איזה "פוגרום" או תלאה ספציפיים לפני 200 השנים האחרונות? פס' 2: האם ארץ-ישראל של המאה ה-19, שהיתה "שממה" כלשונך, היתה יותר ריקה מאזורים אחרים סביבה? האם היא היתה פחות מפותחת מאזורי ספר אחרים במזה"ת, או אפילו אירופה? (דגש על "אזורי ספר"; ייתכן שמר קלמנס היה פשוט בור בגיאורפיה ובא עם ציפיות גבוהות מדי.) אגב, לא מצאתי פה אי-אלו דברי כפירה? מה זה "כתב עוד הרבה לפניו הקב"ה"? ממתי מותר לייחס לזקן מלמעלה תכונות גשמיות? חוץ מזה, מה שאינו קיים, לא יכול לכתוב. תוכל למצוא לי, בבקשה, מחקר שמראה על הגירה ערבית גדולה מהרגיל לפלשתינה בעקבות הגירה ציונית אליה (מחקר שמראה כי ההגירה היתה למטרת תעסוקה במשקים או עסקים יהודיים)? פס' 3: כל המלים "של", "אמורים", "נועדה" וכו' -- האם מדובר פה בעובדות, כלומר בחלק קונקרטי מהעלילה? או שמא מדובר פה במין מונולוג פנימי בנוסח הספרות הפוסט-מודרנית? ניתן לומר שבטקסט כגון יש שאיפה לייצר השלכה סימבוליסטית-פסיכולוגית-מטאפיזית מן התודעה האישית של הגיבור אל המציאות האובייקטיבית. כלומר, המספר מעביר לנו את הוויית הקיום של הגיבור: לא צריך להסתכל על העובדות, צריך רק "לדעת" שזה נכון. אפילו לא לדעת, אלא להרגיש -- "אם אני מרגיש שזה ככה אז זה נכון". "הכיבוש הערבי רודה בנו". אשכרה, תראה את כל האזור 10 ק"מ צפונה ממרכז תל-אביב, תראה איך הכיבוש הערבי הרודני מוריד יהודים רחמנים בני רחמנים לחרפת רעב, לדלות ועוני שרואים רק בקומות הגבוהות ביותר בעיר התחתית בניו יורק. אבל עזוב את זה, לך ליו"ש ותראה איך היהודים ממש כמו בגלות: מפוזרים וכלואים בגטו מאחורי גדר (או חומה) של כמה מטרים!
