אגרסיביות

[orii]

זאב, ולגבי שיטות "קשות"

הן כן מאריכות את חיי האמנים? יש לך גישה למחקרים אלו?

 

[Zeev Foux]

זה לא מה שאמרתי, ואם זה מה שהובן,

אז אני מתנצל. התברר שאין הבדל, פשוט אין הבדל.

 

[orii]

השאלה היא אם משהו בדק את הנושא

זה שאומן של אומנות מסוימת מת בגיל זה או אחר לא מעיד על כלום. השאלה היא אם מישהו חיפש ברצינות קורלציה בין אריכות ימים לאומנויות לחימה (לא משנה לי איזו) או צ´י קונג.

 

[דוד כפרי]

כנראה שלא הסברתי נכון...

למיטב הבנתי, כמה שאתה משתתף ביותר קרבות, הסיכויים שלך להיפגע - פציעה או מוות - גדולים יותר; ולהיפך, ככל שתמעיט בקרבות, סיכוייך להיפצע או ליהרג קטנים יותר. גיליתי את אמריקה? עכשיו, אם נניח (וזו רק הנחה) שהאנשים הפונים ללמוד אמנויות לחימה "רכות" הם מראש אלה שיש פחות סיכוי שייסתבכו בקרב, אפשר לטעון שיש להם סיכוי יותר טוב להגיע לזקנה ושיבה בבריאות טובה. אחד שלא מסתבך בקרבות (מה שמוגבל-הפורום היחיד עד היום הגדיר "לא שומר על הכבוד שלו"), הוא מה שבד"כ נהוג לכנות "חנון"... וכנראה שאני בדיוק כזה!

 

[from kyoto]

dear Eran

Dear Eran, it`s nice to see at last such a positive and inteligent person writing clever and wise words. I hope that people like you will bring new spirit to this forum and to our world. Such spirit as yours is one of the greatest things that creat real BUDO.

 

[ערן גילה]

דעה קצת שונה.

...אז כמה דברים. התרבות שלנו - כפי שמשתקפת (ונבנית) בשפה - אלימה מאוד. אנחנו משתמשים באופן שוטף במילים מתחום המלחמה לתיאור מצבים שיגרתיים למדי בחיי היומיום ("הקרב על התקציב", לדוגמא). מן המושג "רוח לחימה" משתקפת מוטיבציה אחת בלבד, והיא הרסנית באופיה. אנחנו הצלחנו לקדש מוטיבציות מסוג זה ולהפוך אותן ללגיטימיות. אנחנו מקשרים בין "לוח לחימה" לעמידה כי לתפיסתנו, אנחנו נמצאים בסכנה קיומית מתמדת. אבל אתה יודע מה ? יש לא מעט תרבויות בהן מושג המלחמה למשל, פשוט אינו קיים (כן, גם אני הופתעתי לשמוע). ובהתאם, גם עימותים בסדר גודל קטן יותר אינם אלימים. בקרב האינואיטים, למשל - דווקא חברה שאנשיה יודעים היטב להרוג בצילצל וחכה, הרי חייהם תלויים בהרג באופן בלעדי - פותרים סכסוכים (כן, גם את הקשים ביותר) בין אנשים בדרך חביבה למדי : השניים עורכים מעין "תחרות שירים גסים". כל אחד שר על השני. מי שזוכה ליותר מחיאות כפיים מהקהל, הוא הצודק בעיני הקהילה, והשני צריך להתחיל לחשוב על התנצלות, עזיבה, או כל מעשה אחר שיפתור את הסכסוך. אותה "רוח לחימה" משתקפת גם במשחקים שאנחנו אוהבים. שחמט, שנשחב למשחק החשיבה בה´ הידיעה במערב (וגם בישראל) הוא משחק אלים נטו. על הלוח מתחולל קרב - לשם מה ? לשם הכרעה ותו לא. ומהקרב הזה אין שום דרך להתחמק, ותיקו הוא סיום שמציין שמהלך המשחק נתקע למעשה. אם נשווה את השחמט לווי-צ´י (גו), נגלה כי במשחק החשיבה של המזרח המסורתי, מקובלת גישה נעימה בהרבה : המשחק הוא *מאבק על שטח* (פונקציונלי באופן ברור למדי). אפשר לסיים אותו ללא שבויים (אגב, שים לב לטרמינולוגיה : "שבויים", ולא "הרוגים") בשני הצדדים, בהפרש מיזערי (ואם רק היו מוסיפים\מסירים שורה אחת, אפשר היה לסיים אותו בתיקו). במשחק מקובל להעניק יתרון יחסי בפתיחה לשחקן הפחות מנוסה (הגינות). משחק זה משקף בעיני פחות "רוח לחימה" (="דם בעיניים") מאשר השחמט. האם ספורטאים הם אנשים אלימים ? ספורטאי הוא אדם שעוסק בפעילות ספורטיבית. היא יכולה להיות אלימה או לא אלימה. אבל : כשאדם נמצא בתחרות - ותחרות מכל סוג שהוא, לאו דווקא בענף ספורט - הוא "אלים". המוטיבציות של אדם שנמצא בתחרות אינן אמפתיות כלפי אותם אנשים אחרים להם הוא קורא "מתחרים", "יריבים" - וגרוע מזה, הן הרסניות. אם חשוב לך הניצחון, לא נותר לך אלא לאחל ליריביך ש"ישברו רגל" במובן המילולי. אתה מאחל להם את כל הדברים הגרועים שבעולם, אתה מנצל את חולשותיהם, אתה מסתיר מהם מידע... הכל רק כדי שלא יהיה להם טוב. וכן, דווקא ספורטאי תחרותי מקצועי הוא "אלים" יותר מספורטאי חובב, היות ועבורו אין זה משחק (אשר בהגדרתו הפסיכולוגית והסוציולוגית, מתקיים ב"בועה" בתוך המציאות, ואינו משפיע עליה באופן מכוון) - לתוצאות התחרות השלכות ממשיות _ברורות_ וכמעט ידועות מראש על חייו (גובה משכורתו, למשל).

 

[גוטמן האפור]

שלום, וברוך הבא לישראל

שלום ערן, וברוך הבא לישראל, או ליתר דיוק, לחברה המערבית. עצוב, אבל נכון. כמה תגובות. 1. אני מסכים שמעניין שרבים מאנשי הואמנויות הרכות לא הופיע כאן. עם זאת, יובל עצמו הוא, עד כמה שזכור לי, בוגר של כמה שנים של שינג-אי, שנחשב עד כמה שידוע לי לאומנות רכה. לגבי אומנויות רכות ואגרסיביות - אכן מעניין לשמוע אם יש תפיסת עולם אחרת, מאחר וקשה לי לראות איך אגרסיביות, מלבד נחישות ותזמון, יועילו באיקידו (אולי באטמי, אבל לתפיסתי לא מדובר בלב השיטה). 2. כן, אתה צודק. אנחנו חיים בחברה שפה ותרבות אלימה, דבר שניכר עוד יותר כאן בארץ ישראל. אין לי אלא לבכות את העניין הזה. בGuns Germs and steel, אותו הספר שהמלצתי עליו, מספרים על שתי איים, שהיו מספיק רחוקים זה מזה כדי להתפתח ללא קשר אחד לשני. האחד היה כפר קטן של ציידים-מלקטים, שהיה ממש, אבל ממש קטן. פשוט לא היה מקום ליותר מכמה מאות איש, שחי לו במין נטילות שלטון נעימה שכזאת. השני היה אי קצת יותר גדול, שהגיאוגרפיה שלו איפשרה לחקלאות, ולכן שלטון מסודר. כשהגיעו הבריטים לאיזור, סיפרו שותי התה ליושבי האי השני על קיומו של השבט השני, החביב ונטול הצבא, שקיים באי השני. שמחים בחדשות, הרכיבו בני האי משלחת שצויידה ברובים שהצליחו לרכוש זה עתה מהבריטים, ושמחים וטובי לב הלכו וטבחו את כל הגברים באי השכן, אנסו את כל הנשים, והשמידו את כל התרבות. נהדר. עד כמה שאני מאוד מאוד מאוד מתנגד ללחימה וכו´, ודעותי גובלות (אם כי בדרך כלל לא מגיעות ל) בפציפיזם (או אולי אפשר להגיד "יוסאריאניזם"), צריך לזכור בשביל מה נוצרו, בסופו של דבר אומנויות הלחימה, ומה, במידה ניכרת, השאיר אותן בחיים. האפור (שהולך ומפגין גראפומניה שמפתיעה אפילו אותו) נ.ב. אנשים הם חיות, נולדים חיות, ורובן נשארים חיות. יש כאלה בנינו שמקדישים זמן ומאמץ לאלף את החיה. לחלקינו זה עובד יותר ולחלקינו זה עובד פחות. אני למשל, עדיין לפעמים רואה אדום כשמישהו חותך אותי במרחק של שלוש סנטימטר במאה שישים קמ"ש על הכביש. אני מעדיף שאנשים יוציאו את האגרסיות שלהם על לוח השח מאשר על אנשים או חיות אחרות.

 

[גוטמן האפור]

אנחנו קצת סוטים מאומנויות לחימה אבל

לפני כמה שבועות נתבקשתי על ידי מנכ"ל החברה בה אני עובד לנבא את העתיד, בכל מה שקשור לתקשורת סלולארית וכו´. לאחר שנתתי לו את נבואתי הארוכה למדי, אמרתי משהו בסגנון "אבל תקשיב, מיקי, אחד הדברים הכי חשובים שצריך לזכור הוא שלמרות הכל, אנשים נשארים אנשים. האם עדיין רוצים שיאהבו אותם, רוצים לזיין, עצלנים וכו´". ולצערי, אני עומד מאחורי דברתי. רוב האנשים הם אגואיסטים וטפשים, ולא יהססו לפנות לאלימות במקרה הצורך. חלק לא מבוטל מזה נובע מכלל היסוד של כלכלה - המשאבים מוגבלים. אם המשאבים היו בלתי מוגבלים, אנשים לא היו רבים על כלום, וכולנו היינו חיים בפנאן. אז ייתכן ובמצב, מתישהו, שיהיה לנו מין משכפל חומר כמו במסע-בין-כוכבים, אנשים לא יחמדו את כבשת שכניהם, מאחר ויוכלו לשכפל אחת בעצמם. אבל את השכנה עצמה יהיה קצת יותר קשה לשכפל. זה המצב, והוא מדכא מאוד. יכול להיות שאתה יכול לבחור שלא לשחק בחוקים האלה, ולפעמים תשלם על זה את המחיר. יכול להיות שיכחתוך אותך בתור או בפקק, אבל אתה לא תעצבן מזה - וכך גם אני עושה (אם כי עד גבול מסוים, למי שמתכנן

), אבל אתה תגיע מאוחר יותר ליעדך. נכון, שווה את זה, אבל עדין שילמת מחיר. הנחת היסוד שאנשים הם חראות היא בעייתית ועצובה, אבל מכתיבה הרבה דברים. לגבי אומנויות רכות, אולי הייתי צריך לחדד את זה לאייקידו. הייתי שמח לשמוע את תגובתו של אמיר לשימוש ב"אגרסיביות" באומנות לחימה. עכשיו, אם אפשר היה לקחת לבנות צבא על עקרון האייקי, זה יכול היה להיות מגניב למדי, אבל אני לא רואה דרך לעשות זאת. האפור

 

[ערן גילה]

ברוך הנמצא, האפור.

מהסוף להתחלה : לדגול בעידון דחפים פירושו קביעה כי קיימים אותם דחפים. האם קיים בנו דחף "אגרסיביות" שמצריך פורקן מתמיד ? לי נראה דווקא כי כל אותן פעילויות של פורקן מעודן הן אלו שמחזיקות אותו בחיים ולא מניחות לו לגווע. אבל אולי אני טועה. גם אמנויות הלחימה הרכות שרדו מאות שנים של מבחן. אם קראתי נכון, אתה עצמך אומר כי האגרסיביות אינה רלוונטית בהן. כלומר, המצאותו של צד אחד אגרסיבי במאבק אין פירושה שגם הצד השני צריך להיות אגרסיבי. על משקל זה, איני טוען כי קיום צבא במדינת ישראל אינו רלוונטי (ואני כותב את הדברים האלה ביום קשה ועצוב בהקשר זה); אך קיום צבא אגרסיבי, ובכך אני מתכוון לאמור שחייליו אגרסיביים (וגם אני שרדתי שירות קרבי) הוא בעייה בעיני. איני יודע כיצד לפתור אותה, ועדיין איני מבין את הסון צה מספיק כדי לדעת אם האלטרנטיבות הממשיות כבר כתובות בו. אבל נראה לי ששווה שמישהו שמבין בזה משהו יציע תו"ל "רך". סיפורים על השמדת תרבויות שוחרות שלום (וגם כאלה שאינן) אינם נדירים לצערנו. ועדיין, האם אתה מנסה לרמוז כי מוטב היה שיושבי "אי-השלום" היו אגרסיביים ולוחמניים ? הרי אם יש דבר שיכול להיות לנו תקוה ומקור השראה לכך שניתן לקיים תרבות נעימה יותר (= אלימה ומפחידה פחות) הוא בדיוק סיפורים כאלה על תרבויות שלא הכוח והשררה הם שקימו בהן את הסדר החברתי או שלטו באינטראקציות הבינאישיות. התרבויות הללו הן ההוכחה כי האדם אינו "אגרסיבי מטבעו", אלא זוהי אפשרות אחת בהתפתחות אישית ותרבותית. ודבר אחרון : בתוך עמי אני חי. אבל אני יודע שתרבות וחברה הן דבר דינמי וניתן לשינוי, ופוטנציאל שינוי זה מחייב אותנו לקחת אחריות ולחלום על חברה בריאה יותר - ולעשות את המעשים המתבקשים למימוש חלום. ואם לא היו אנשים חולמים על מה שאינו בגדר האפשר - לא היו משיגים גם את מה שבגדר האפשר (הבהרה : איני רומז כי חברה לא אלימה היא הישג בלתי אפשרי).

 

[bizhar]

האם עסקת בספורט מקצועי?

לדעתי אתה חורץ פה דין ללא הכרות ממשית עם אנשים העוסקים בספורט מקצועי וארחיק אולי לכת לטעון שאתה אולי לא צופה בתחרויות ספורט... אין דבר יפה יותר בעיני מספורט תחרותי בו ישנו פירגון בין המתחרים לאחר סיום "הקרב" כפי שאתה מכנה זאת. רוב הספורטאים שאני מכיר הם קליקה בתחומם וחברים טובים לעיתים למרות היריבות הספורטיבית - ודוגמאות לא חסרות. יריבות פוליטית, מקצועית (בכל התחומים, גם ההומניים ביותר ) ואפילו "קנאת סופרים" אלימה לעיתים הרבה יותר מיריבות ספורטיבית. ספורטאים "בדם" הינם בד"כ אנשים חיוביים ביותר לחברה ותורמים מזמנם גם בתחום החינוך - אם בתור דוגמא אישית ואם בתור מחנכים בעצמם. עבריינות בקרב ספורטאים אינה מחזה שכיח ובוודאי נמצאת הרחק מתחת לממוצע. אולי רק מי שעסק בספורט מקצועי יכול להפריד בין תחושת "רוח הקרב" או תחושת ה"תחרותיות" לאלימות או אגרסיביות גרידא. כאשר אתה מציין את ההשלכות הממשיות והברורות של ניצחון בתחרות כמו גובה המשכורת ואוסיף גם כבוד ויוקרה, אתה מדגיש ומחדד עוד יותר את הייחוד בספורט אשר למרות כל זאת, אינו הופך את העוסקים בו לאלימים - לא בזמן התחרות ובוודאי שלא לאחריה. האם האגרסיה מצויה בכולנו כמורשת ביולוגית? יש לך ספק בכלל? לא עברו מספיק שנים כדי למחוק את מורשתנו הגנטית ואנחנו קרובים לאחינו שנותרו על העצים הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. מורשתנו התרבותית השכילה במקרים רבים לתעל אותה ויטאליות לאפיקים של יצירתיות, אתגרים, ספורט וכד´ למרות שלצערנו ישנן יותר מדי דוגמאות מצמררות בהיסטוריה אבל גם כיום בכל פינה - המזכירות לנו מי אנחנו ומאיפה באנו.

 

[ערן גילה]

רק בכיתה ג´...

אני חורץ דין על סמך לא מעט מידע שנאסף ע"י בודדים וקבוצות שונות שעוסקים בתחום של חינוך גופני וספורט ועל סמך מסקנות מסימולציות שערכתי בעצמי בסדנאות שלי. אמת, אני אישית איני ספורטאי וגם איני מכיר ספורטאים תחרותיים באופן אישי. אבל גם אם זה לא בדיוק התחביב שלי ואיני רואה כאלה באופן שגרתי, ודאי שראיתי תחרויות ספורט. עדיין לא שמעתי על קבוצה שבמסגרת תחרות נחשבת הודיעה כי היא מבקשת לדחות משחק כדי שהחלוץ הכישרוני של הקבוצה היריבה, המחלים מפציעה, יוכל להשתתף; אך לעומת זאת ראיתי מספיק "סלואו מוושן"ים של שחקנים המתקלים באדיבות את יריביהם וגורמים לפציעות, במחיר סילוקם מהמגרש - ובלבד שהניצחון (המדד הסופי לתחרות) יהיה לקבוצתם. פרשיות של אי-הגינות ורמאויות בספורט מתפוצצות באופן תקופתי. ודאי שקיימת סולידריות. המונח "דרבי", למשל, הוא הוכחה לקיום סולידריות כזו, שכן אחרת לא היה צורך להדגיש את המקרים בהם סולידריות אינה הצד החזק של המשחק. איני חושב כי שתי הטניסאיות המוכשרות שהן במקרה גם אחיות המשחקות יחדיו אך שיחקו זו נגד זו בשבוע שעבר איחלו דבר רע האחת לרעותה. אך אלו הם מקרי הקצה. הסיבה שבספורט יש חוקי משחקי כה קפדניים המדגישים "רוח ספורטיבית" וכבוד למתחרה, היא, לדעתי שדבר זה כלל אינו מובן מאליו. שוב, אדם המציב עצמו בתחרות, במטרה שבסופה יאירו הזרקורים אותו ולא את שותפיו לתחרות, הוא אלים לפחות במובן החברתי. ומיד אתייחס לכך בהודעה הבאה. לא הטלתי ספק בקיום האגרסיה. אני שואל האם זהו יצר שמצריך פורקן תדיר, ללא קשר לסיטואציות המצריכות את קיומו.

 

[bizhar]

ערן, ספורט זה לא רק כדורגל

למרות שהכדור הוא עגול..

אם היו מצלמים כדורמים מתחת למים היית מזדעזע יותר.. ובכל זאת גם בכדורגל תוכל לראות ידידות אמיצה בין שחקנים יריבים, עובדה שלא מפריעה להם להיכנס חזק זה בזה - עד גבול מסויים. יש מי שחוצה גבול את הגבול אבל זה מעיד על אופיו יותר מאשר על עיסוקו. קח שחייה או אטלטיקה קלה ותראה איזו אחווה שוררת שם וכיצד יריבים בדם מחבקים זה את זה בגמר התחרות. ליוויתי את בתי ללא מעט אליפויות טאיקוונדו ולמרות שכאב הלב לראות אותה חוטפת לעיתים, חימם את הלב לראות את החיבוק בסוף הקרב, הליכה אל מאמן היריב ולחיצת ידו (או חיבוק אם מכירים קצת טוב יותר). אני יכול להעיד על עצמי כשחיין די מקצועי ובהחלט תחרותי בעבר שחברי הטובים ביותר היו דווקא יריבי..

 

[bizhar]

האם קיימת תרבות בלתי אלימה?

אני מטיל ספק שישנה כזו ודי תמה על ההפרדה שאתה עושה בין אלימות פיזית לאלימות מילולית כאשר את האחרונה אתה מציין לטובה! האם שירים השמים ללעג וקלס את יריבך וגורמים לו בסופו של דבר לעזוב את החברה בה הוא חי אינם אלימות ?! מה הופך את השיטה הזו לחביבה בעינייך ואת משחק השחמט לאלים?! נסיונות לאידיאליזציה של תרבויות או רעיון מסויים מובילים מן הסתם לטעויות לעיתים טרגיות. אחד המשטרים מטילי האימה ביותר נבנה על אידיאל השיוויון והאחווה, ללא מעמדות והידד לשלטון העם. הטרגדיה הגדולה היא שלא מעט אנשים האמינו בתוך תוכם בצדקת הדרך ובסטלין גם כאשר סבלו אישית! עד כדי כך יכולה להוביל אותנו התמימות ..

 

[ערן גילה]

תלוי מה מגדירים כאלימות.

(באופן כללי, לדעתי אלימות מילולית שונה במהותה מאלימות פיסית. היא יכולה להיות הרסנית לא פחות, אך עדיין יש כמה הבדלים, כמו למשל העובדה שבאלימות מילולית, הקרבן יכול להתעלם מהתוקף. זה כבר נושא לדיון אחר). אני חושב שאתה מחמיץ כאן את הפואנטה של הסיטואציה. זו אינה תחרות בה חוקי המשחק קבועים מראש. זהו משפט. כל המשפט מתנהל באווירה קומית. המטרה היא לפתור את הסכסוך, ע"י כך שהקהילה תשפוט מי הצודק. אם הצד שהפסיד במשפט אינו מסכים עם קביעת בית המשפט, הוא יכול לעזוב ולחיות בקבוצה אחרת (החברה האינואיטית היא, במשך רב השנה, קבוצות-קבוצות קטנות המקיימות בינהן קשרים רופפים אך בעלות זיקה משפחתית וחברתית ברורה זו לזו); אף אחד אינו רוצה שמישהו מהנוגעים בסכסוך יפגע, המטרה היא לפתור אותו במינימום נזק. לכן המשפט עצמו מתנהל ברוח קלילה וקומית. בטחונה של הקהילה האינואיטית טמון בחוזק הקשרים בין אנשיה, והמטרה היא שרישומם של סכסוכים מסוג זה ימחה מהר ככל האפשר. וזה, בקהילה שאנשיה מתקיימים מציד, ואינם מתייראים מלתקוע להב בגופם של בע"ח חמודים למדי. (אגב, בעיני הפסקת אכילת בשר היא שלב הכרחי בדרך להפחתת האלימות, אבל זה כבר דיון אחר). כמובן שאי אפשר להשוות זאת למשחק שחמט. איש בחברה האינואיטית אנו מעוניין ליזום סכסוכים ו"לנצח" בהם. לא נלווית לכך כל יוקרה חברתית, וכל "קרב שירים" כזה הוא סימן מצוקה בסופו של דבר. משחק שחמט, לעומת זאת, הוא קרב מכובד ורצוי, שפתרונו הרצוי הוא הפסדו המוחלט של אחד הצדדים. והניצחון מעניק יוקרה כמובן למנצח. ובטח שלא תשמע ממני מילה אחת לטובת סטאלין.

 

[krav maga IMI]

מסכים עם צחי

הגדרה מדויקת לדעתי

 

[סלבו לוי]

אגרסיביות או רוח לחימה?

חשוב להבחין בין שני דברימם שונים: אגרסיביות אל מול רוח לחימה. יהיה מי שיגיד שמדובר בשני דברים זהים רק בהגדרה שונה (ןייתכן שהצדק איתו), אך כפי שאני רואה את הדברים יש הבדל בין אגרסיביות לבין רוח לחימה. רוח לחימה, זה דבר שמאפר ללוחם לתפקד למרות הקשיים שעומדים מולו, זה משהו יותר פנימי שיוצא החוצה בשעת הצורך (או שמוציאים אותו). משהו שנותן יכולת להשפיע, לפעמים רק במבט. אגרסיביות, מצטיירת אצלי יותר כמו ברבריות - כמה שיותר כסח, וכמה שיותר כואב וחזק. אדם אגרסיבי (או מי שמתאמן בצורה אגרסיבית), הוא אדם שלא תמיד יעשה את ההבחנה בין אגרסיביות באימונים לבין חיי היום יום (מה גם, שהוא יודע להגיב רק בצורה הזו).

 

[krav maga IMI]

הרשו לי לנסח מחדש:

הכוונה שלי הייתה לא לאגרסיביות שמאפיינת הסתערות נטולת מחשבה, אלא לאותה "רוח לחימה" כדברי סלבו, איך שתבחרו לקרוא ליכולת שלנו שאנשים שקשורים לתחום לעבור ממצב של חיי יום יום שלווים למצב של הגנה עצמית מקסימלית, תוך שימוש בכל הכלים שעומדים לרשותנו באותה העת. כמובן שאותה רוח לחימה היא בד"כ כלל מה שיוציא אותנו מהקרב עוד לפני שהתחיל בד"כ, שכן אין היא אלא המצב המנטלי אליו אנו מגיעים במצב סכנה, אולם אין זה אומר שבמצב סכנה אנחנו הופכים לפרשים ויקינגים ומנופפים בגרזנים(דימוי של דאגלס אדמס, שמשרת את המטרה...). לסיכום- המילה AGGRESIVE באנגלית משמעה תוקפנות לא במובן הברברי, אלא במובן שלגישה תקיפה המשרתת מטרה. ואם נקלענו בעל כורחינו למצב אלים, עדיף שנשאף לצאת ממנו שלמים. העיגון של המילה "אגרסיביות" בשפה שלנו ע"י כוחות הביטחון, שהפכו כל אקט של אלימות כלשהו ל"אגרסיבי", בלי קשר למקורו-אומנות לחימה או פראות לשמה- היא שגורמת לבלבול בנושא. מקווה שהבהרתי את כוונתי, ומצטער על החפירה הארוכה. צום קל לכולם!!

 

[קרוקדיל]

תלוי מאוד...

תלוי מה אתה לומד ולמה אתה לומד... אם אתה מאופיך אחד שמסתבך במכות על ימין ועל שמאל כדאי מאוד שתיהיה אגרסיבי ולכן בקרב מגע שתכלע´ס הוא מיועד לרחוב מלמדים אותך ליהיות אגרסיבי אבל אם אתה לומד יותר בשביל הכייף או בשביל החוויה ובדרך אגב אתה מקווה שזה גם יעזור ברחוב במקרה הצורך לא צריך אגרסיביות כי כשתצתרך אותה (בתקווה שלא) היא כבר תבוא מאליה נכון בשביל שתתפרץ צריך שקודם יתקיפו אותך... אבל מי שיתקיף אותך זה יהיה הסוף שלו אם אתה מספיק מיומן

 

[לירון מילוא קרב מגע]

לגבי אגרסיביות

אמן לחימה צריך לדעת לשלוט על עצמו באגרסיביות שלו ולדעת מתי להיות אגרסיבי ומתי לו וישנם טלפי מצבים וכמו שכבר נאמר צריך לדעת להפריד גם באימונים במצבים בהם צריכים להיות אגרסיבים ובאימונים שלו וגם ברחוב שתלוי מיהו התוקף אם מדובר על תקיפה התגובה תהיה אגרסיבית יותר מאשר מכר אשר פתאום השתגע לגבי כוחות הביטחון רוב השימוש שלהם בטכניקות הוא אגרסיבי

 

[שיהו נגה]

אגרסביות ,ומתינות!

באומנות לחימה יש מקום לאגרסביות,כמו שיש מקום למתינות. אך לאף אחד מהתכונות הללו יש את הקסם להכריע מערכה, ותענתי היא שאין מערכה אחת בחיים שדומה לאחרת, אסביר דרך מצב של קרב, כשאנו נכנסים למצב קרבי,הדברים הרשונים שאנו בדרך כלל חובים, הם פיזיולגים עקב האנדרנלין שמופרש בכמויות עצומות למערכת שלנו, התגובות הם ידעות לאלו שעברו את החוויה ואין ברצוני להרחיב לגביה, ברגעים הראשונים הללו או שאנו נסוגים מהעימות עקב יכולות כגון הערכת מצב, או פחד טהור שנובע מחולשה פנימית, ופסיכולוגית,ולא משנה כמה שילמדו אותך אגריסביות,ואחר כך בונים סיבות למה לא התמדדנו, אך בפנים הכאב וההשפלה הם הכאב הגדול מכולם שגורם לדימיון לנצח. או שאנו נכנסים לקרב ברגעים הראשונים החשש, והפחד, אינם קטנים, אך היכולת להיכנס למצב עקב אילוצים הללו אין בו מאום מהיכולת להיות אגרסיבי,לדעתי נהפוך הוא? סיטואציה בקרב אחד הלוחמים נורא אגרסיבי מתקיף ללא לאות אין סוף התקפות,אך הלוחם השני מאידך קר רוח ולא מתרגש מיתר האגרסביות של הלוחם מולו. מי לדעתכם ינצח? ישראל טונג´י