שלום, וברוך הבא לישראל
שלום ערן, וברוך הבא לישראל, או ליתר דיוק, לחברה המערבית. עצוב, אבל נכון. כמה תגובות. 1. אני מסכים שמעניין שרבים מאנשי הואמנויות הרכות לא הופיע כאן. עם זאת, יובל עצמו הוא, עד כמה שזכור לי, בוגר של כמה שנים של שינג-אי, שנחשב עד כמה שידוע לי לאומנות רכה. לגבי אומנויות רכות ואגרסיביות - אכן מעניין לשמוע אם יש תפיסת עולם אחרת, מאחר וקשה לי לראות איך אגרסיביות, מלבד נחישות ותזמון, יועילו באיקידו (אולי באטמי, אבל לתפיסתי לא מדובר בלב השיטה). 2. כן, אתה צודק. אנחנו חיים בחברה שפה ותרבות אלימה, דבר שניכר עוד יותר כאן בארץ ישראל. אין לי אלא לבכות את העניין הזה. בGuns Germs and steel, אותו הספר שהמלצתי עליו, מספרים על שתי איים, שהיו מספיק רחוקים זה מזה כדי להתפתח ללא קשר אחד לשני. האחד היה כפר קטן של ציידים-מלקטים, שהיה ממש, אבל ממש קטן. פשוט לא היה מקום ליותר מכמה מאות איש, שחי לו במין נטילות שלטון נעימה שכזאת. השני היה אי קצת יותר גדול, שהגיאוגרפיה שלו איפשרה לחקלאות, ולכן שלטון מסודר. כשהגיעו הבריטים לאיזור, סיפרו שותי התה ליושבי האי השני על קיומו של השבט השני, החביב ונטול הצבא, שקיים באי השני. שמחים בחדשות, הרכיבו בני האי משלחת שצויידה ברובים שהצליחו לרכוש זה עתה מהבריטים, ושמחים וטובי לב הלכו וטבחו את כל הגברים באי השכן, אנסו את כל הנשים, והשמידו את כל התרבות. נהדר. עד כמה שאני מאוד מאוד מאוד מתנגד ללחימה וכו´, ודעותי גובלות (אם כי בדרך כלל לא מגיעות ל) בפציפיזם (או אולי אפשר להגיד "יוסאריאניזם"), צריך לזכור בשביל מה נוצרו, בסופו של דבר אומנויות הלחימה, ומה, במידה ניכרת, השאיר אותן בחיים. האפור (שהולך ומפגין גראפומניה שמפתיעה אפילו אותו) נ.ב. אנשים הם חיות, נולדים חיות, ורובן נשארים חיות. יש כאלה בנינו שמקדישים זמן ומאמץ לאלף את החיה. לחלקינו זה עובד יותר ולחלקינו זה עובד פחות. אני למשל, עדיין לפעמים רואה אדום כשמישהו חותך אותי במרחק של שלוש סנטימטר במאה שישים קמ"ש על הכביש. אני מעדיף שאנשים יוציאו את האגרסיות שלהם על לוח השח מאשר על אנשים או חיות אחרות.