אגרסיביות

  • פותח הנושא RN27
  • פורסם בתאריך

RN27

New member
אגרסיביות

עד כמה לדעתכם חשוב לנו כתלמידי אומנויות הלחימה לפתח את האגרסיביות שלנו? האם כדאי לפתח אגרסיביות כחלק מהאימון לקראת מצבים של הגנה עצמית? ידוע לי שבמסגרת ההכשרה שעוברים אנשי כוחות הביטחון השונים שמים דגש על פיתוח תגובה אגרסיבית, האם זה יעיל או חשוב יותר מפיתוח הטכניקות? מה דעתכם? נ.ב ב"אגרסיביות" אני לא מתכוון להתנהגות בחיי היום יום אלא בקרב, בסיטואציות של הגנה עצמית.
 

gafni

New member
אני לא מאמין שניתן להפריד בין

חיי יום יום ל"סיטואציה" מי שמתאמן ומטמיע תגובה אגרסיבית מגיב באגרסיביות גם בחיי יום יום . <- נקודה
 

idv

New member
אגרסיביות

לדעתי יש הבדל גדול מאד בין האגרסיביות אותה מלמדים אנשי ביטחון ובין ה"אגרסיביות" אותה צריכים אנשי אומנויות לחימה לקבל. כמי שהיה בעברו איש ביטחון במוסד ממשלתי ולוחם בצבא הטמיעו בנו אגרסיביות שנודעה להתגבר על יצר ההישרדות האנושי ועל ההססנות בלקיחת חיים של אדם אחר (לפחות בעניין של שימוש בנשק חם). אולם, לדעתי, באומנויות לחימה המצב שונה. הדרך שאתה לומד,ההרפיה של הגוף הריכוז המנטלי הוא זה שאמור לפעול במצב של הגנה עצמית. לכן אומנויות לחימה לומדים במשך שנים והכשרות של אנשי ביטחון אורכות בין מס´ שבועות למס´ חודשים.
 
אגרסיביות של אנשי בטחון

אחת הסיבות העיקריות שמלמדים אנשי בטחון אגרסביות ולא טכניקה, היא בגלל משך הזמן הקצר של קורסי ההכשרה למיניהם. גם בקורס מאבטחים, שנמשך חודשיים וחצי, אין מספיק זמן ללמד טכניקה (לא בצורה שתהיה יעילה למאבטח ברגעי לחץ). כמובן, שיש את הפן הנוסף, שאגרסיביות מכשירה לוחם/מאבטח לתפקד בתנאי לחץ.
 

budoka

New member
אגרסיביות מול "פלדה פנימית"

האגרסיביות נלמדת ע"י אנשי צבא ובטחון מכיוון שמצפים מהם להקריב את חייהם במצבים מסויימים. הגישה באמנויות לחימה שונה קצת. לשיטתי, האגרסיביות הינה רק אפשרות אחת ברפרטואר הלחימתי של אמן הלחימה. הרוח של אמן הלחימה צריכה להיות כזו של "רוח לחימה", ZANSHIN או "פלדה פנימית". להיות מסוגל לעמוד בקרב מבלי להתמוטט ולשמור על ערנות לסיטואציית הקרב. הרצון להרוג, שמבוטא ע"י האגרסיביות, צריך להיות ממותן ע"י ערנות לאפשרויות נוספות.
 

krav maga IMI

New member
ניתן ליצור את ההפרדה

לדעתי איש אומנות לחימה צריך להיות מסוגל לרמת שליטה עצמית כזו שתביא את משך הזמן ש"מתבזבז" על מעבר לחשיבה אגרסיבית כמה שיותר קרוב לאפס. כלומר, אין לי ספק שאגרסיביות בתוך סיטואציה אלימה היא דבר הכרחי, שכן ברמות המתחילות של אומנויות הלחימה נתקלתי לא אחת בין קרב שהוכרע בין אדם כמעט ללא רקע, ואדם עם רקע של שנה-שנתיים ע"ס אגרסיביות לבדה. חשוב לזכור שכבני אדם שפויים אין בנו אגרסיביות ברמה של קרב בחיי היום יום, והיצירה של אחת כזו אינה פשוטה כמו שזה אולי נראה. זה שמישהו יודע לתת בעיטה לברך, או אפילו אגרוף לפנים, ושולט בטכניקה מצויין, לא מחייב שהוא יצליח להוציא את זה במציאות, שכן התת מודע שלנו כבוגרים יכול להשפיע בכך שאנו מודעים לנזק שעלול להיגרם, וכך לא נשתמש בכל הידע שרכשנו ואולי אף ניפגע. לסיכום- אגרסיביות צריכה לקבל יותר דגש ככל שרמת החניך עולה, כך שידע לעשות את ההבדל בין מצב אמת לבין התנהגות בין חברים, ולא יתפתה לפוזה של אגרסיביות בחיי יום יום, שרק תרחיק ממנו אחרים.
 
מסכים ומרחיב...

כמו שנאמר, האגרסיביות היא בעצם אמצעי בשביל אנשים לנצל את מה שלמדו בלי להסס. כלומר, בזמן קרב, לא נחשוב פעמיים לפני שנתקיף, אלא נתקיף בלי חשיבה מיותרת, אך עם ידיעה על מה שאנחנו עושים. באומניות לחימה, המטרה היא לעבוד על ההיפך מאגרסיביות. כשאתה תוקף עם אגרסיביות, ההתקפה שלך מאבדת מערכה מפני שאתה תוקף בלי לחשוב. אתה תוקף כי אתה כועס. לכן באומניות לחימה עובדים על תקיפה עם חשיבה ובשלב מסויים להגיע לרמה שתתקיף ותגן מתוך רפלקסים בלבד. כמובן שלטווח הרחוק יותר עדיף לעבוד על פי תכנית של אמנות לחימה, אבל שוטר מתלמד לא יכול להשקיע כמה שנים בלימוד אמנות לחימה, אז עובדים איתו על שיטת\אמנות לחימה (בד"כ קרב מגע) שמתבססת על אגרסיביות.
 

erezsh

New member
אגרסיביות

אגרסיביות יכולה להועיל בקרב, אבל שליטה במזג מועילה יותר.
 
אגרסיביות

היה לי חבר שאת שרותו הצבאי עשה בדובדבן (אני חושב שמדובר בדובדבן - המסתערבים). הוא היה בחור נחמד מאוד, תמיד בכושר טוב ושרירי וכו´. נפגשנו פעם אחת, אחרי שקצת ניתק הקשר, לאחר שכבר סיים מסלול. דיברנו על דובדבן ומה זה עושה לך וכו´. ובשלב מסויים הוא סיפר לי איך האימוני "מכות" כדבריו משפיעים עליו. הוא סיפר איך לפעמים כשהוא רוקד באיזה דיסטוקטק ומישהו מתקרב אליו קצת יותר מדי בזמן הריקודים הוא צריך להחזיק את עצמו חזק כדי לא לתת לאינסטיקנטים שלו להשתלט ו,ובכן, להרוג אותו. עכשיו, מעט אגרסיביות במקום ובזמן הנכון (תוכלו אולי לקרוא לזה פוקוס יותר מאשר אגרסיביות - הקיאיי) עשויה בהחלט להועיל, אבל כל עוד היא לא מפריעה לאחד הדברים החשובים ביותר שלומדים באומנות לחימה - יכולת להסתכל על קרב בצורה אנליטית ומפוכחת, בזמן אמת, מה שבעצם מבדיל אמן לחימה מסתם מישהו שהולך מכות. האפור
 
אגרסיביות

השיטה בה אני עוסק הינה אגרסיבית מטיבעה בהתקפותיה ( קונג פו עגור לבן). תלמידים רואים זאת כבר בשיעורים הראשונים. האגרסיביות לא נובעת רק מהדרך בה אנו מתרגלים אלא בעיקר מאופי הטכניקות עצמן. התלמיד עצמו צריך לשמור על רוגע ולהיות משוחרר, המכות צריכות להיות הרסניות ללא הרף וללא מעצורים. אין זה נוגד להיות אגרסיבי בטכניקות אך רגוע בנפש, ושקול במעשים. הארגסיביות הינה רק בזמן המכה עצמה או ברצף של מכות, וכל זאת תחת שליטה ושיחרור.אם ישנו אדם אשר אומר כי עדיף להיות ללא אגרסיביות ולהילחם בדרך זו כדאי לו לשאול את עצמו כיצד היה נלחם מול אדם בדמותו בדיוק, אך אשר יודע ומסוגל להיות אגרסיבי עם דגש על מסוגל. האם היה גובר עליו בקרב? חד משמעית - לא!!!!!. אם אין לך אגרסיביות לא תוכל להתמודד בקרב אמיתי מול לוחם חזק ומיומן לפחות כמוך. אגרסיביות מצידו ומיומנות השולטת בה תנטרל לך את כל המערכות. אני רוצה לומר שוב - בקרב אמיתי בין שני לוחמים מיומנים כמעט כל הכללים של אומנויות הלחימה נשברים. אומן לחימה צריך לשלוט באגרסיביות שלו ולדעת לתעל אותה. תנסו להילחם ללא כללים מול אדם אשר אתם לא מעניינים אותו או אפילו מול חבר אשר מבין עניין ותגיעו לתשובות לבד. זו דעתי מנסיוני.
 

bizhar

New member
ניתן למצוא ניסוח שונה מאגרסיה

בכל ענפי הספורט התחרותי, ג´ודו, האבקות אבל גם ריצה ושחייה ישנם אגרסיות או בשם אחר - רוח לחימה, אמביציה ורצון עז לנצח את יריבך. ספורטאי ללא "רוח קרב" לא יגיע רחוק. האם ספורטאים הם אנשים אלימים? לדעתי המצב הפוך. השימוש במונח של אגרסיביות בנסיון לתאר לחימה קצת מטעה. במצב אמת, אותה רוח לחימה ונפש ספורטיבית תהפוך לאלימה ונטולת כללים וחוקים ומכאן לאגרסיבית. גם אצלנו השיטה מאוד התקפית וניתן לפרשה כאגרסיבית אבל לא כך אני רואה אותה. הגישה שלי היא יותר ספורטיבית וככזו אני מקבל חבטות או אגרופים ברוח טובה ללא כעס וללא מתח ותחושה של אגרסיביות גואה. בגישה כזו ניתן להתרכז במהות ולשמור על שחרור נפשי וגופני.
 
הבנת רעיון האסקלציה ...

אינטראקציה אשר תוביל בסופו של דבר, למצב מצער בו אנו צריכים להשתמש באלימות, לא תבוא סתם כך: היא תיבנה משרשרת של אירועים, על חלקם אנו יכולים לשלוט ועל חלקם לא. כאשר נקלעים למצב בו צריך "ללכת מכות", חשוב להתכונן למצב בו "נאלץ ללכת עד הסוף" ... עלולה להתבצע הסלמה בקרב: איש לא מבטיח לנו כי אחרי פליק של אצבע לעין או הכשלת רגל זריזה, היריב יכנע... אפשר והקרב יתלהט ונאלץ להילחם על בריאותינו ואולי אף על חיינו ! אלימות ניתנת לחיזוי רק בתחילתה: זו כמובן סיבה מצויינת שלא להיכנס איליה אך זו גם סיבה מצוינת להבין ולסגל איזה שהוא "סטייט אוף מיינד": מורה צריך להכין פסיכולוגית את תלמידיו, לאפשרות שתתבצע אסקלציה - קרי הסלמה של תנאי הקרב והם יאלצו "לרצוח נפש" את הבא לפגוע בם! לא נעים לחשוב על זה - לא נעים לכתוב את זה, אך זו האמת שהרחוב בהחלט יכול להכתיב... אני רוצה כי תלמידי ידעו לפגוע באופן הכירוגי, הקר והאכזר ביותר במידת הצורך... אני אחמש אותם בתותח 120 מ"מ לקרבות קלים, אך אצייד אותם גם בטילי שיוט עם ראשי נפץ גרעיני... החכמה היא להכניס את הטייס הנכון אל הכלי - קרי ללמד את התלמידים הנכונים: אלו שידעו לברור את תגובותיהם בשיקול דעת ובחכמה. עם זאת: חובת המורה המתיימר ללמד אמנות לחימה "אפקטיבית לתנאי רחוב" - לצייד את תלמידיו בכל מה שדרוש לשרוד קרב רחוב... אגרסיבויות, היא רק מילה... בל נלך שבי אחר הגדרות... חשוב להבין את מהות הלך המחשבה הנדרש ואת הצורך ביכולת להסלים עם המצב ולהקיח את הלב, נוכח מצבים הדורשים זאת - וכמובן, שרק כאשר הם דורשים זאת...
 
קושיות.

יובל, שלוש שאלות לי : 1. לא מפחיד אותך לקרוא מה שאתה כותב ? (אני רציני !) 2. יש לך הסבר עבורי מדוע רב האנשים שכתבו בפורום זה שדיווחו שהיו מעורבים באירוע אלים הם אנשי האמנויות הקשות ? (או שאולי ההתרשמות שלי לא נכונה. תקנו אותי ואתנצל). 3. מדוע לדעתך עד כה לא כתב בשרשור זה אף אחד מאנשי האייקידו\טאי-צ´י בפורום ?
 
תשובות.

1. כן. מפחיד אותי. מאוד אפילו. לכן זה אני מתאמן ומאמן. 2. רוב האנשים ששרדו קרב רחוב אמיתי ורצו לשפר את יכולותים - לרוב לא חזרו להתאמן באמנויות לחימה שאין להן חיבור עם הרחוב... החלוקה ל"רך-קשה" או "פנימי-חיצוני" היא מלאכותית ואינה מקובלת עלי, ובבדרך כלל, תלוייה בעומק הבנתו של המורה את השיטה שהוא מתאמן בה. להתנצל? על מה? 3. חשבת על האפשרות כי אולי מדובר בנושא שאין להם לאנשי השיטות ה"פנימיות-רכות" ענין ו/או נסיון ו/או הבנה מעמיקה דייה? גם בשירשורי קפואירה הם אינם פעילים, כמו שאנשי המגע המלא לא נוטים לכתוב כשמדובר על צי´-קונג... יש פואנטה לשאלה שלך?
 
תגובות.

1. או.קיי. 2. לא נראה לי שהבנתי. אתה מתכוון שכל מי שכותב כאן ומתאמן באמנויות הקשות קודם כל חווה קרב רחוב (ונשאר בחיים) ? (ואילו השאר, לא נשארו בחיים, ולכן אינם כאן כדי לספר לנו אילו אמנויות לחימה יעילות במצבי אמת). 3. בדיוק לזה התכוונתי. למיטב הבנתי, אגרסיביות זה לא משהו שאנשי האמנויות ה"רכות" (ואני מרשה לעצמי להשמיט כאן את ה"פנימיות") מבינים בו. כי הם אינם עוסקים בו. אבל אם אני מצליב זאת עם אמירתך על חובתו של המורה להכין את תלמידיו ללחימה אגרסיבית, לא נותר לי אלא להסיק כי אנשי אמנויות לחימה רכות לא ישרדו התקפה אגרסיבית. הבנתי אותך נכון ?
 
אחדד את כוונותי:

אני סבור כי מי שבאמת מבין מהוא קרב רחוב, לא יחפש פתרונות להגנה עצמית בשיטות אשר אינן מתרגלות תרחישי רחוב ואחת היא אם מדובר בבית ספר לטאי צ´י או בבית ספר לאיגרוף ספורטיבי ... אתה מתעקש להשוות בין שיטות פנימיות / רכות - לחיצוניות / קשות... אני: אחרי 11 שנות "שינג-אי צ´ואן", שמונה שנים בשיטות פיליפיניות, חמש שנות "אי-יי-דו", שנתיים של טאי-צ´י ושנה של האבקות (חלקן במקביל כמובן), מוצא את הבדלים, לא במהות כי אם ביישום עקרונות... מדובר בעקרונות תנועה ומחשבה שהם - למיטב הבנתי, תלויי רמת הבנה והתעמקות, כמעט בכל שיטה, באשר היא... האם אנשי "אומנויות לחימה רכות" לא ישרדו קרב רחוב? האם אנשי "המגע המלא" בהכרח ישרדו? דוד כפרי מספר על הצלחות של חבר´ה מהמרכז, וזה כיף לשמוע ! אם זאת: אני חושש כי מדובר בפאות - באנשים בעלי תכונות מולדות יותר מאשר כאלו שהמרכז הכין אותם לכך... זאת ועוד: אפשר (אם כי לא בטוח, כמובן) והיה להם מזל גדול שלא להתעמת עם תוקף שבאמת מיומן בסכין או אחד הרגיל ללכת מכות רצח מילדותו... עמ´ לקבל הבנה טובה ככל שניתן, מה מצפה לנו שם בחוץ, חשוב לחטוף מידי פעם כדי להכיר את ההרגשה של מכה שלא נבלמה כהלכה ואפילו קצת טעם של דם משפה פצועה או מאף חבוט עוד לא הרג אף אחד... מתוך האמור לעייל, האם כל ההכנה טמונה במגע מלא ורק בו? לא ולא! ישנם נושאים מספר שכל שיטה - מטאי-צ´י ועד ללחימה משולבת יכולים ליישם (אם ראשי בית הספר חפצים כמובן), אשר יכינו לדעתי את התלמיד למפגש אמיתי עם הרחוב: 1. הבנת טווחים ריאלים של קרב ויישומם בתירגול. 2. תירגול מצבי קרב שכיחים (אחיזות, חניקות, יותר מתוקף אחד וכד´). 3. אימון על חבטות שונות כדי שנחוש איך זה לחבוט במשהוא חוץ מאוויר: כפפות מיקוד, תרגילי זוגות ברמה פרוגרסיבית של מגע וכד´. 4. אימון בכלים שעלולים לצוץ בקרב רחוב (כמו סכינים ואלות). 5. לדבר עם התלמידים: להיות גרפי, להראות תיעוד בתמונות ובוידאו (אם ניתן) ולהעביר את המסר, עד כמה הרחוב יכל להיות אגרסיבי ועל הצורך להתמודד עם האגרסיות ההלו ולעיתים לאמצן, כדי לשרוד...
 
ומה לדעתך עושים בעבודת זוגות?

משתמע מדבריך שטאי צ´י הינו הקאטה בלבד ותו לא. זה אולי נכון למקומות המלמדים טאי צ´י כאמנות תנועה וסוג של צ´י קונג, אך גם כאן וגם בפורום וושו יש אי הסכמה אם מה שנלמד בצורה כזו ראוי להיקרא טאי צ´י.
 
דלית: השאלה היא מה "אתם" עושים

במסגרת עבודת הזוגות ולאיזו תכלית ? ... והיכן כתבתי או גרמתי לך להבין מדברי, שהטאי-צ´י היא קאטה בלבד? בדרך כלל אתה קורא בעיון... כתבתי כי: מטאי-צ´י ועד לחימה משולבת - ניתן להשיג את המטרה אם מתרגלים את הדברים הנכונים... חוששני כי בתי ספר רבים לאמנויות לחימה בכלל ולטאי-צ´י בפרט, לא מתרגלים את הדברים הנכונים להגנת רחוב יעילה.
 
התכלית? לעשות קאטה נכון יותר.

הדרך? החל מפוש הנדס יד אחת, נחום-תקום, פוש הנדס שתי ידיים, סטיקי הנדס, דה-לו, צ´ין-נא ופנג-לו-צ´י-אן בהם מתרגלים עבודה עם בן זוג במצב סטטי (כלומר נשארים במקום כל זמן העבודה - לא "מטיילים" בחדר) או מתוך תבנית קבועה, דרך יוהו (אחת האפליקציות של תנועה יחידה מהקאטה על תקיפה של היריב) דרך תקיפה/הגנה מתודית (אחד תוקף כל הזמן, השני רק מגן) ועד ראנדורי מלא (עם/בלי בעיטות, עם/בלי כפפות איגרוף/מגיני אמה) אחד על אחד, או אחד כנגד קבוצה. בשיעורים אצל ניר תורגלה גם עבודת קרקע (יותר כיישום עקרונות גם במצב מאוזן). לגבי חוסר ההבנה - נבע מהמשפטים שכתבת בסוף + חוסר שימת לב מצידי. צודק בכך שלא היה בדבריך דבר שיכל להוביל אותי למסקנות אליהן הגעתי, ואני מאשים זאת במצב העירנות שלי בזמן הקריאה. קבל התנצלותי.
 
למעלה