אחדד את כוונותי:
אני סבור כי מי שבאמת מבין מהוא קרב רחוב, לא יחפש פתרונות להגנה עצמית בשיטות אשר אינן מתרגלות תרחישי רחוב ואחת היא אם מדובר בבית ספר לטאי צ´י או בבית ספר לאיגרוף ספורטיבי ... אתה מתעקש להשוות בין שיטות פנימיות / רכות - לחיצוניות / קשות... אני: אחרי 11 שנות "שינג-אי צ´ואן", שמונה שנים בשיטות פיליפיניות, חמש שנות "אי-יי-דו", שנתיים של טאי-צ´י ושנה של האבקות (חלקן במקביל כמובן), מוצא את הבדלים, לא במהות כי אם ביישום עקרונות... מדובר בעקרונות תנועה ומחשבה שהם - למיטב הבנתי, תלויי רמת הבנה והתעמקות, כמעט בכל שיטה, באשר היא... האם אנשי "אומנויות לחימה רכות" לא ישרדו קרב רחוב? האם אנשי "המגע המלא" בהכרח ישרדו? דוד כפרי מספר על הצלחות של חבר´ה מהמרכז, וזה כיף לשמוע ! אם זאת: אני חושש כי מדובר בפאות - באנשים בעלי תכונות מולדות יותר מאשר כאלו שהמרכז הכין אותם לכך... זאת ועוד: אפשר (אם כי לא בטוח, כמובן) והיה להם מזל גדול שלא להתעמת עם תוקף שבאמת מיומן בסכין או אחד הרגיל ללכת מכות רצח מילדותו... עמ´ לקבל הבנה טובה ככל שניתן, מה מצפה לנו שם בחוץ, חשוב לחטוף מידי פעם כדי להכיר את ההרגשה של מכה שלא נבלמה כהלכה ואפילו קצת טעם של דם משפה פצועה או מאף חבוט עוד לא הרג אף אחד... מתוך האמור לעייל, האם כל ההכנה טמונה במגע מלא ורק בו? לא ולא! ישנם נושאים מספר שכל שיטה - מטאי-צ´י ועד ללחימה משולבת יכולים ליישם (אם ראשי בית הספר חפצים כמובן), אשר יכינו לדעתי את התלמיד למפגש אמיתי עם הרחוב: 1. הבנת טווחים ריאלים של קרב ויישומם בתירגול. 2. תירגול מצבי קרב שכיחים (אחיזות, חניקות, יותר מתוקף אחד וכד´). 3. אימון על חבטות שונות כדי שנחוש איך זה לחבוט במשהוא חוץ מאוויר: כפפות מיקוד, תרגילי זוגות ברמה פרוגרסיבית של מגע וכד´. 4. אימון בכלים שעלולים לצוץ בקרב רחוב (כמו סכינים ואלות). 5. לדבר עם התלמידים: להיות גרפי, להראות תיעוד בתמונות ובוידאו (אם ניתן) ולהעביר את המסר, עד כמה הרחוב יכל להיות אגרסיבי ועל הצורך להתמודד עם האגרסיות ההלו ולעיתים לאמצן, כדי לשרוד...
