ילדת השמש האדומה
New member
חודש אחרי תחילת הלימודים האקדמיים שלי
כבר מצאתי את עצמי בחדר של המרצה, נאלצת להוכיח שאני שפויה.
מספר ימים לפני שלחתי לה רצף מיילים שהיו מיועדים לגבר שלי,
עד שגיליתי שהנמען זו המרצה ששולטת על ההכשרה המעשית שלי בהמשך.
המייל הרביעי היה מייל תחנונים, שתמחוק ולא תקרא את הקודמים.
היא ענתה ״בסדר״ ובמייל הבא כבר זומנתי אחר כבוד למשרדה.
כשהיא אמרה את המילה ״פרוייד״ הצטמררתי ממש.
היה לי ברור שזה עתיד להדרדר.
נגמר הסמסטר ואני קיבלתי אזהרה תחת התיוג של ״סטודנטית חסרת גבולות״,
כאשר רק אני והיא יודעות את הסוד שיתר חברי הוועדה לא ידעו-
אילולא המייל ההוא, הייתי עוד סטודנטית מין המניין.
אני רגילה לחיות חיים כפולים, להסתיר ולשמור סודות. אין לי ברירה.
בגיל 26 (כן כן!) הגיע הזמן להשלים עם זה.
יש דברים שמקומם הוא בחדרי חדרים. יש סודות שמקומם הוא חדרי הלב שלי.
גם שלו.
תמיד הפורום היה המקום היחידי שבו אני הבאתי את האמת השלימה.
אוחח זה היה מענג. השפל והגבוה, העלוב והנשגב,
הטומאה והקדושה, הדיכאון והאופוריה, כל זה מצא פה ביטוי.
בחוץ הייתי נאלצת ללבוש זהויות ולפשוט אותן כל פעם מחדש,
אבל פה בקושי שמרתי על שאריות של פאסון.
העונג הזה נגמר כשהמקום הזה הפך לאישי מידי ושוב נאלצתי לעטות עליי פאסון,
ועבור זה אין לי צורך ורצון להתכתב עם זרים.
ובכל זאת אני נדחפת לכתוב פה שוב.
המקום שביטא עבורי את מלחמת היצרים והדחפים התמידית שבנפש האדם,
כי המלחמה הזו נמרחה פה מידי יום באופן הכי בוטה שלה, אך גם אינטימי ומרגש.
כל בוקר הייתי מתעוררת למלחמה הזו.
לפעמים נצחתי, אבל בדרך כלל נחלתי כישלון מוחץ.
אלוהים עדי כמה פעמים נפלתי מהרגליים מרוב תבוסה.
אלוהים עדי שהייתי יושבת על רצפת באמבטיה ומאוננת שהוא מחבק אותי.
ואז נהיה לי שקט
שקט טוב
בערך (כי אני ממשיכה להיזרק למטה מפעם לפעם)
מצאתי את התמהיל המושלם עבורי.
יש לי שני גברים שאיתם אני בזוגיות ארוכה. כל אחד בנפרד, כמובן.
כל אחד הוא עולם ומלואו. כל אחד הוא שונה לגמרי.
כל אחד מהם ממלא לי צרכים אחרים, ואת שניהם אני אוהבת אהבת אמת.
ובמעונות הסטודנטית אני נעה בין העולם הדתי וחילוני כל יום.
בבקרים אני עם הדתיות שלי- בחורות שהן גאווה הציונות הדתית.
ובערבים אני מתפרקת עם החברים האחרים, שאיתם אנחנו חולקים סודות תחת שכרות.
והכל קיצוני, מוחלט וטוטאלי.
אני מתמסרת לכל צד שלי, וזה גורם לי אושר.
כל הקצוות שהטלטלתי ביניהם מסוחררת ומטורפת, התחברו באופן כמעט הרמוני.
טוב לי.
אלוהים הקשיב לי על רצפת האמבטיה והסכים לחבק אותי.
כבר מצאתי את עצמי בחדר של המרצה, נאלצת להוכיח שאני שפויה.
מספר ימים לפני שלחתי לה רצף מיילים שהיו מיועדים לגבר שלי,
עד שגיליתי שהנמען זו המרצה ששולטת על ההכשרה המעשית שלי בהמשך.
המייל הרביעי היה מייל תחנונים, שתמחוק ולא תקרא את הקודמים.
היא ענתה ״בסדר״ ובמייל הבא כבר זומנתי אחר כבוד למשרדה.
כשהיא אמרה את המילה ״פרוייד״ הצטמררתי ממש.
היה לי ברור שזה עתיד להדרדר.
נגמר הסמסטר ואני קיבלתי אזהרה תחת התיוג של ״סטודנטית חסרת גבולות״,
כאשר רק אני והיא יודעות את הסוד שיתר חברי הוועדה לא ידעו-
אילולא המייל ההוא, הייתי עוד סטודנטית מין המניין.
אני רגילה לחיות חיים כפולים, להסתיר ולשמור סודות. אין לי ברירה.
בגיל 26 (כן כן!) הגיע הזמן להשלים עם זה.
יש דברים שמקומם הוא בחדרי חדרים. יש סודות שמקומם הוא חדרי הלב שלי.
גם שלו.
תמיד הפורום היה המקום היחידי שבו אני הבאתי את האמת השלימה.
אוחח זה היה מענג. השפל והגבוה, העלוב והנשגב,
הטומאה והקדושה, הדיכאון והאופוריה, כל זה מצא פה ביטוי.
בחוץ הייתי נאלצת ללבוש זהויות ולפשוט אותן כל פעם מחדש,
אבל פה בקושי שמרתי על שאריות של פאסון.
העונג הזה נגמר כשהמקום הזה הפך לאישי מידי ושוב נאלצתי לעטות עליי פאסון,
ועבור זה אין לי צורך ורצון להתכתב עם זרים.
ובכל זאת אני נדחפת לכתוב פה שוב.
המקום שביטא עבורי את מלחמת היצרים והדחפים התמידית שבנפש האדם,
כי המלחמה הזו נמרחה פה מידי יום באופן הכי בוטה שלה, אך גם אינטימי ומרגש.
כל בוקר הייתי מתעוררת למלחמה הזו.
לפעמים נצחתי, אבל בדרך כלל נחלתי כישלון מוחץ.
אלוהים עדי כמה פעמים נפלתי מהרגליים מרוב תבוסה.
אלוהים עדי שהייתי יושבת על רצפת באמבטיה ומאוננת שהוא מחבק אותי.
ואז נהיה לי שקט
שקט טוב
בערך (כי אני ממשיכה להיזרק למטה מפעם לפעם)
מצאתי את התמהיל המושלם עבורי.
יש לי שני גברים שאיתם אני בזוגיות ארוכה. כל אחד בנפרד, כמובן.
כל אחד הוא עולם ומלואו. כל אחד הוא שונה לגמרי.
כל אחד מהם ממלא לי צרכים אחרים, ואת שניהם אני אוהבת אהבת אמת.
ובמעונות הסטודנטית אני נעה בין העולם הדתי וחילוני כל יום.
בבקרים אני עם הדתיות שלי- בחורות שהן גאווה הציונות הדתית.
ובערבים אני מתפרקת עם החברים האחרים, שאיתם אנחנו חולקים סודות תחת שכרות.
והכל קיצוני, מוחלט וטוטאלי.
אני מתמסרת לכל צד שלי, וזה גורם לי אושר.
כל הקצוות שהטלטלתי ביניהם מסוחררת ומטורפת, התחברו באופן כמעט הרמוני.
טוב לי.
אלוהים הקשיב לי על רצפת האמבטיה והסכים לחבק אותי.
