?Who are you

בסופו של דבר, השאלה היא האם אתה מרוצה היכן שאתה נמצא

אם חשבת שקודם זה היה ארוך...
&nbsp
כשאדם מגיע למצב בו הוא מרוצה היכן שהוא נמצא, ללא קשר למקום בו הוא נמצא, הוא אינו שואף יותר "להתפתח".
הרי זו כל המשמעות של "התפתחות", לשנות את עצמי בכדי שאהיה במקום טוב יותר, לא?
הרבה אנשים אולי יאמרו שהם מרוצים כי אינם מודעים לעצמם, אך התנהלותם תעיד על כך שהם סובלים.
אנשים מודעים מעט יותר אולי יזהו את הסבל בתוכם ויתחילו לחפש כיצד להקל עליו.
יש שינסו בשיטות ספציפיות - למשל "לא טוב לי בעבודה, אז אחליף עבודה", או "אני לא אוהב אדם מסוים, אז אמנע מחברתו".
השיטות האלה יעילות לזמן קצר מאוד, כי מהר מאוד מגלים שבכל פעם שפותרים "מצוקה" אחת, מופיעה אחרת במקומה.
בשלב זה לעתים מבינים כי הבעיה היא לא במאורע החיצוני, אלא בעצם זה שהוא מפריע לי.
פעמים רבות ההבנה הזו מובילה לחיפוש של שיטה כללית יותר, של איזו "שיטה רוחנית", שתרגיע את המצוקה המתמשכת הזו.
כאן מופיעות לפתע אינספור שיטות - "תשומת-לב", "הגעה אל המוחלט", "קבלת העכשיו", "מציאת האני" וכל השטויות האלה.
חלק מהשיטות מנוסחות היטב בספרים או בטקסטים שונים, חלקן מועברות על ידי מורים וחלקן אנשים אף מוצאים בעצמם.
ואז מתחיל הטריק האמיתי, כי הרבה מהשיטות האלה מדברות על "העבודה הנדרשת", וכמה שזה לוקח שנים, והמון מחפשים ומעט מוצאים וכל ההפחדות האלה.
וכך אותו אדם, שלמד כבר לראות את עצמו, הופך שוב לאומלל כי הוא "לא מספיק טוב" או "עדיין לא הגיע" וכל זה.
כי בעצם הוא כל הזמן רודף אחרי סיפורים שסיפרו לו, על כמה טוב ומתוק בצד השני, ושאם יעבוד קצת יותר הוא יהיה מאושר.
מה שקורה בפועל, וראיתי את זה קורה הרבה, בעצמי ובאחרים, זה שהמקור לסבל הוא האמונה החזקה שמשהו עדיין חסר.
כלומר במקום לעסוק במה שיש עכשיו, אני אומר "זה מה שיש עכשיו, אבל זה לא מה שאני מחפש".
זה נראה כמו מודעות, כי אני יודע מה יש עכשיו, אבל מאחוריה יש עוד משהו, שגם אליו אפשר לשים לב - שמה שיש עכשיו זו הזדהות עמוקה עם מצב מדומיין, שאינני יודע אפילו לתאר אותו, אבל בטוח שהוא לא מה שיש לי.
יש שקוראים לכך "הארה", ה"אני האמיתי", ה"מוחלט", וכל הדברים האלה.
אבל אף אחד לא מגלה לך מה זה, רק אומרים לך - כשתגיע, תדע שהגעת.
&nbsp
אבל אולי בשלב מסויים מגיע הזמן לבחון האם אני, ברגע הזה, מאושר.
האם תהפוכות החיים מפריעות לי או לא?
האם משנה לי בכלל אם אני מפחד או כועס או עצוב?
אולי כבר בכלל לא אכפת לי להיות כל אלה, כי מתישהו בדרך נפל איזה אסימון מסתורי, שכל מה שקורה לי זה מה שקורה לי, ושבכל מקרה זה כל מה שיש. ושזה בכלל לא משנה כמה אתאמץ לשנות, כי השינוי קורה כך או כך, ובכל מקרה אין לי מושג איפה אהיה מחר.
אין מדובר על לומר "טוב נו, אז אסבול כי אין ברירה", אלא פשוט לבדוק, באופן הכי כנה שיש - "האם אני סובל עכשיו"?
אם התשובה היא כן, אפשר לנסות להכיר את הסבל ואולי לזהות את ההתנגדות/שיפוט/הגנה/רצון או כל דבר אחר המייצר אותו.
אם התשובה היא לא, אז מותר לקבל את העובדה שטוב לך בחיים, ולהפסיק לחפש בכוח מה חסר לך בהם.
אולי בשלב מסויים, כל מה שנשאר בכדי להפסיק את החיפוש, זה לראות שכבר מצאת.
אז אין לי מושג מה זו "הארה", ומיהו "אדם ער", ועדיין לא מצאתי את "האני האמיתי".
אבל זה כבר בכלל לא משנה, כי מבחינתי אלה סיפורים, שפעם היו אידיאלים, אבל היום גם השאיפה הזו נעלמה.
אין לי בעיה לחיות את כל חיי בתוך המכונה הזו, להיות אותה, להרגיש אותה, לאהוב אותה.
אין לי משהו אחר, ומעולם לא היה לי. כל מה שדמיינתי וחשבתי זה רק מה שדמיינתי וחשבתי.
&nbsp
כמה דברים אחרונים:
1. אני לרגע לא מדבר על מצבך או על מצבו של מישהו אחר (הנה אני מדמיין את מה שאתה תדמיין, איזה כיף), אלא רק מנסח במילים כל מיני מחשבות ורעיונות שעלו בי בתקופה האחרונה, וההודעה שלך פשוט "הזכירה" לי אותם.
2. כל המניפסט הזה הוא סתם מחשבה שחלפה אצלי בראש, ואין שום סיבה בעולם להתייחס אליו כאל אמת או אפילו ברצינות יתרה.
 

Mist2

New member
במקרה זה, אני מסכים אתך פחות

ישנם שלבים רבים בעבודת האדם על עצמו, בהם הוא יכול להרגיש מאוד מרוצה.
בדרך כלל אלה מלכודות... אם תרצה להרחיב את הדיון בנושא, אפשר.
הסוד הוא לא לעסוק בדמיון, פילוסופיה ותאוריה, אלה לנסות להיות ברגע. (וזה לא משנה מה סיפרו לך).
&nbsp
It is practice, not theory, that produces results - מהר באבא.
 
למה לא מסכים? זה בדיוק מה שאמרתי


להיות ברגע אומר גם לדעת מתי טוב לך ומתי רע לך, לא?
לדעת האם "עכשיו אני סובל"?
השאלה היא מה עושים כשהתשובה היא לא.
התשובה, אצלי לפחות, היא "אם לא, אז לא צריך לעשות שום דבר".
&nbsp
זה בהחלט דורש הרבה כנות עצמית, להודות בפני עצמי שאני סובל, שלא טוב לי.
בעיקר אם עשיתי הרבה "עבודה עצמית" בכדי למנוע זאת, כי אז גם יש התנגדות להודאה בכישלון.
אולי ככל שאני מרגיש "מתקדם יותר", קשה לי יותר להודות כי נכשלתי.
אבל כמו בפוסט הנהדר שלך על התבוסה, המציאות בסופו של דבר חזקה יותר מכל סיפור.
&nbsp
הנקודה היא שנדרשת גם כנות עצמית להודות שאינני סובל יותר.
לי היו צריכים לקרות כמה דברים מאוד לא נעימים בכדי שאגלה זאת ואודה בכך בפני עצמי.
כי כשהחיים מציבים מולך מראה, ואתה מגלה שלא באמת מפריע לך ששברת את הרגל, ולא מפריע לך שתובעים אותך בבית משפט ולא מפריע לך שאתה לא עומד ב"ציפיות של עצמך" (עוד איזו שטות מדומיינת), אז אתה מבין שנפטרת מהסבל.
&nbsp
אז יש דברים לא נעימים, ומופיעים כאבים וחששות ופחדים, ואתה רואה שאלה רק סיפורים ודמיונות, ואינך מאמין להם.
ואז אתה כבר לא נצמד ודואג ומתייסר, והדברים נעלמים כשהם נעלמים, ולפעמים גם נשארים, אך כך או כך אינך סובל מהם יותר.
כפי שכתבתי, אינני יודע מה יהיה מחר - יכול להיות שמשהו גרוע באמת יקרה, ואולי הסבל יחזור.
אבל כפי שאמרת, "הסוד" הוא לנסות להיות ברגע, ואם עכשיו אינך סובל, מדוע אתה עדיין שואף "להתפתח"?
 

Mist2

New member
כפי שרשמתי אם תרצה אפשר להרחיב

כרגע רק אומר, שבגדול אתה נופל למלכודת שממנה אתה מנסה לנימנע.
סיפרו לך שהארה/מודעות/ערות היא דבר ניפלא, נעים וללא סבל.
ובכל פעם שנעים לך ואתה לא חווה סבל, אתה אומר אני מודע.

זה קצת מפחיד לומר את זה בפורום הזה, אבל אני חווה מצבי תודעה גבוהים בצורה אחרת.
זה נכון שיש כל מיני דברים (חוויות על אחדות וחוויות אחרות) מרשימים שמסובבים לנו את הראש ומרדימים אותנו מיד, בעודנו בטוחים שאנו ערים.
אבל אם מצליחים לחדור את כל החוויות האלה, ונשארים ברגע, אז פוגשים בסבל האמתי, לא בפושט הדמיוני שאנו עוסקים ביום יום ומזוהים אתו לגמרי.
נכון אני לא מדבר על ערות שלמה, אבל מי הוא זה שלא אכפת לו, ומי הוא זה שלא סובל?
 
נסיון נוסף, נראה מה יהיה

אני רואה שאתה מתעקש לא להאמין לי, ולהמשיך לטעון כי אני סובל אך לא מודע לכך.
בתור התחלה אפשר לנסות, אם תרצה, לבחון את ההתנגדות שלך לדברי.
קראת את הודעותי וכתבת ש"נפלתי למלכודת שממנה אני מנסה להמנע".
אך לרגע לא כתבתי שאני מנסה להמנע ממשהו.
ההיפך הגמור, כתבתי שאני מקבל את כל מה שמגיע.
כתבתי שגם כשקורים לי דברים "רעים" הם לא גורמים לי לסבל,
וענית שיש כל מיני חוויות שמסנוורות אותי ושאני מאמין שאני "ער".
למרות שרשמתי שאין לי מושג מה זו הארה או התעוררות, ושכלל אינני שואף להגיע אליה.
נראה מהצד כאילו פירשת את כל דברי כ"שקרים עצמיים", והיגבת לפרשנות הזו, במקום למה שנכתב.
בהחלט יכול להיות שאני משקר לעצמי, אבל זה בסדר, כבר שיקרתי לעצמי אינספור פעמים בעבר.
גם זה קורה לפעמים, וכפי שכתבתי בסוף ההודעה, אין שום צורך לקחת אותה ברצינות יתרה.
השאלה שאולי תעניין אותך, עבור עצמך בלבד, היא מאיפה מגיעה התגובה שלך לטקסט?
כי בפועל הגבת למילים שלא נכתבו מעולם, אלא רק נוצרו בראשך כפרשנות.
מאיפה הפרשנות הזו הגיעה?
&nbsp
עכשיו בעניין הודעתך האחרונה:
כל מה שאני "מתרגל" כבר כמעט עשרים שנה זה "להיות ברגע".
בלי ספרים ושיטות ומורים וכל זה - פשוט תשומת לב למה שיש עכשיו.
כל מה שיש לי זה הרגע, וכשאני בתשומת לב, אני רואה מה קורה בו.
אז כשאני מסתכל על הרגע, גם על הרגע הזה, אין בו סבל.
אולי היה, ואולי יהיה, אך כדבריך זה בכלל לא משנה.
כשאין סבל, אז אין סבל, ואין צורך לעסוק בו.
לשאול "מי זה שלא סובל?" זה כמו לשאול ממה עשוי החור של הביגלה.
אם אתה עוסק בסבל בזמן שאינך סובל, הרי שבכל מקרה אינך נוכח.
להיות נוכח זה להיות במה שיש עכשיו, לא במה שאין עכשיו.
&nbsp
תודה על הדיון, הוא מהנה ביותר!
 

Mist2

New member
אתה קצת מגזים

קודם כל דיברתי על הניסיון שלי והחוויה שלי הקשורה במצב תודעה גבוהה.
איך הבנת שאני מדבר עליך, רק אלוהים יודע.

באשר למה שאתה מנסה להימנע או לא להימנע, מצטער אם לא הבנתי אותך נכון, אבל מדבריך אלה הבנתי את מה שהבנתי:

״חלק מהשיטות מנוסחות היטב בספרים או בטקסטים שונים, חלקן מועברות על ידי מורים וחלקן אנשים אף מוצאים בעצמם.
ואז מתחיל הטריק האמיתי, כי הרבה מהשיטות האלה מדברות על "העבודה הנדרשת", וכמה שזה לוקח שנים, והמון מחפשים ומעט מוצאים וכל ההפחדות האלה.
וכך אותו אדם, שלמד כבר לראות את עצמו, הופך שוב לאומלל כי הוא "לא מספיק טוב" או "עדיין לא הגיע" וכל זה.
כי בעצם הוא כל הזמן רודף אחרי סיפורים שסיפרו לו, על כמה טוב ומתוק בצד השני, ושאם יעבוד קצת יותר הוא יהיה מאושר.
מה שקורה בפועל, וראיתי את זה קורה הרבה, בעצמי ובאחרים, זה שהמקור לסבל הוא האמונה החזקה שמשהו עדיין חסר.״

באשר לכל שאר הדברים שרשמת, אני מוצא שקשה לי להיכנס לדיון רציני, יש יותר מדי התגוננות ואי הבנה האחד את השני.
אז בשלב זה אודה לך גם על הדיון!
 
אולי אי הבנה

בחלק הזה:
"כרגע רק אומר, שבגדול אתה נופל למלכודת שממנה אתה מנסה לנימנע.
סיפרו לך שהארה/מודעות/ערות היא דבר ניפלא, נעים וללא סבל.
ובכל פעם שנעים לך ואתה לא חווה סבל, אתה אומר אני מודע."
הנחתי שהמילה אתה מתייחסת אלי, אך אולי טעיתי.
בעניין החלק השני, אכן התייחסתי אליו כאילו הוא פונה אלי, למרות שבפועל לא נכתב כך.
ועל כך נאמר - "הפוסל, במומו פוסל".
אם קשה, אז אין צורך, אולי באמת שנינו מגיבים לפרשנויות של עצמנו במקום למה שנכתב.
תודה וערב נהדר.
 

Mist2

New member


"אדם בתודעה אלוהית יודע בתוככי לבו תמיד, שאף שהוא שומע, נוגע, מריח, אוכל, נע, ישן ונושם, למעשה אינו עושה דבר.
זאת משום שהוא מבין שבשעה שהוא מדבר, מפריש את צרכיו, מקבל דבר-מה, או פוקח ועוצם את עיניו,
אלה הם בסך הכול החושים הגשמיים שעסוקים במגע עם מושאיהם, והוא עצמו נבדל מהם."

בהגון גיתה

כמובן שהדבר נכון גם לתפקודים האחרים ולא רק לחושים, כגון: התפקוד השכלי, התפקוד הרגשי והתפקוד התנועתי.
כלומר, 'הוא עצמו' נבדל מתחושה, רגש, תנוע ומחשבה או במילים אחרות מהמכונה שלו.
אך לרוב לבני האדם אין חוץ מהמכונה מאומה, וכיוון שכל אדם נולד עם תפקוד אחד דומיננטי יותר מחבריו,
וכל העולם משתקף דרך אותו תפקוד, נדמה לו לאותו אדם שהוא השכל, הרגש, התנוע או האינסטינקט.
 

Mist2

New member
לא בטוח שזה מדויק

אבל אני לא רוצה להיכנס לזה...
 
אמונתם של עובדי האליל

היא שהאדם יכול להתאחד עם האל.
ואז הגיעה היהדות. מה לימדה היהדות? שהרעיון של התאחדות עם האליל זו פרימיטיביות. דרגת תודעה נחותה.
היהדות ביצעה חיתוך חד בין האל לבין האדם ובכך צעדה צעד אדיר, זינוק שלא היה כמותו בחשיבה הדתית.
ההינדואיסטים מאמינים שהעצמי הוא אלוהים, שה"אטמן הוא הברהמן". זה כל כך נחות וטמא.
השטות הזו שהרוחניקים שבים ומגלים- אותו פירוש מגלומני של המוטציה התפיסתית של הפרדה בין המתבונן למושא ההתבוננות. אותה טעות של המסוממים הקדמוניים של הודו... היא לעולם חוזרת.
ההפרדה בין המתבונן למושא ההתבוננות היא אשליה, ושיאה של האשליה הזו הוא ההזיה שאתה צופה אובייקטיבי או תודעה אלוהית, האטמן, הברהמן או כל כינוי שתרצה.
הזיות של רוחניקים מסוממים, זה מה שזה. תמיד היה כך ותמיד יהיה. הרוחניקים של הודו הקדומה אכלו טריפים של "סומא" והיו בטוחים שהם בתודעה אלוהית. זו פרספקטיבה נרקוטית שמתאימה לאהבלים שלעולם לא יעשו שום שימוש במוח מלבד אכילת טריפים.
 

ינוקא1

New member
האדם יכול להידבק באל.

"ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום" (דברים ד' ד').

והדבקות באל נעשית דרך הציות לדברי האל.
זו דעת היהדות.

ודברי האל מגיעים הן מהספרים , והן מאותו "צופה אובייקטיבי" פנימי שבאדם.

מה שכן ,זה נכון שביהדות האדם לעולם לא יוכל להיות ה"אל" עצמו.
תמיד ישאר אינסוף מפריד ביננו לבינו.
 

Mist2

New member
האם זוהי ארסיות


רגע רגע רגע, תירגעו, אני לא משווה את זה לתשובה שלי (שהייתה בטטה
), זה לא ברמה נמוכה כל כך.
אבל בכל זאת יש כאן משהו.

בן טל-שחר, אתה מתבקש לפתוח שרשור, ולכתוב בו שאתה שוקל מה לעשות....ולשאול (אם תרצה כמובן) את חברי הפורום איך הם מרגישים כשהם קוראים הודעה זו, האם זה נעים להם?
 
זו השפה העברית

וזו גם ארסיות. ארסיות זה טוב. זה שפתחת באג'נדה נגד "רגשות שליליים" (מה זה בכלל?) זה לא אומר שגם אני פתחתי בה.
החלטת ש"רגשות שליליים" זה שלילי. אז מי שלילי? אתה! כי אתה שולל אותי.
אני לא שותף למסע הצלב שלך נגד רגשות שליליים ולטעמי- העיסוק האובססיבי שלך בהם מעיד או על היעדר יכולת לוויסות רגשי באופן כללי (אבל זה מצב נדיר וקיצוני והוא אולי דורש מלחמה כוללת כנגד רגשות שליליים כצורה של תרופה), או על תסביך אשמה כלשהו ששיחק לידי הכת הנוצרית של ה"דרך הרביעית" ששטפה לך את המוח והוא איזשהו תסביך שיגרתי שמוחדר לרפי השכל הבהמיים ונוסחתו היא כזו "יש אשמים בסבלך, אך אחרים אינם אשמים, אלא אתה היחיד שאשם" (אתה אשם כי ה"חטא הנוצרי" שלך בגירסתו הפסיכולוגיסטית הוא "רגשות שליליים").
 

Mist2

New member
כניראה שלא, אני בודאי שגה


בכל מקרה, מה זה משנה, ינעצו בקרוב עוד כמה הודעות מאוד חשובות,
והשרשור הזה יעבור לעמוד הבא, והכל ישוב לקדמותו.
 
למעלה