בסופו של דבר, השאלה היא האם אתה מרוצה היכן שאתה נמצא
אם חשבת שקודם זה היה ארוך...
 
כשאדם מגיע למצב בו הוא מרוצה היכן שהוא נמצא, ללא קשר למקום בו הוא נמצא, הוא אינו שואף יותר "להתפתח".
הרי זו כל המשמעות של "התפתחות", לשנות את עצמי בכדי שאהיה במקום טוב יותר, לא?
הרבה אנשים אולי יאמרו שהם מרוצים כי אינם מודעים לעצמם, אך התנהלותם תעיד על כך שהם סובלים.
אנשים מודעים מעט יותר אולי יזהו את הסבל בתוכם ויתחילו לחפש כיצד להקל עליו.
יש שינסו בשיטות ספציפיות - למשל "לא טוב לי בעבודה, אז אחליף עבודה", או "אני לא אוהב אדם מסוים, אז אמנע מחברתו".
השיטות האלה יעילות לזמן קצר מאוד, כי מהר מאוד מגלים שבכל פעם שפותרים "מצוקה" אחת, מופיעה אחרת במקומה.
בשלב זה לעתים מבינים כי הבעיה היא לא במאורע החיצוני, אלא בעצם זה שהוא מפריע לי.
פעמים רבות ההבנה הזו מובילה לחיפוש של שיטה כללית יותר, של איזו "שיטה רוחנית", שתרגיע את המצוקה המתמשכת הזו.
כאן מופיעות לפתע אינספור שיטות - "תשומת-לב", "הגעה אל המוחלט", "קבלת העכשיו", "מציאת האני" וכל השטויות האלה.
חלק מהשיטות מנוסחות היטב בספרים או בטקסטים שונים, חלקן מועברות על ידי מורים וחלקן אנשים אף מוצאים בעצמם.
ואז מתחיל הטריק האמיתי, כי הרבה מהשיטות האלה מדברות על "העבודה הנדרשת", וכמה שזה לוקח שנים, והמון מחפשים ומעט מוצאים וכל ההפחדות האלה.
וכך אותו אדם, שלמד כבר לראות את עצמו, הופך שוב לאומלל כי הוא "לא מספיק טוב" או "עדיין לא הגיע" וכל זה.
כי בעצם הוא כל הזמן רודף אחרי סיפורים שסיפרו לו, על כמה טוב ומתוק בצד השני, ושאם יעבוד קצת יותר הוא יהיה מאושר.
מה שקורה בפועל, וראיתי את זה קורה הרבה, בעצמי ובאחרים, זה שהמקור לסבל הוא האמונה החזקה שמשהו עדיין חסר.
כלומר במקום לעסוק במה שיש עכשיו, אני אומר "זה מה שיש עכשיו, אבל זה לא מה שאני מחפש".
זה נראה כמו מודעות, כי אני יודע מה יש עכשיו, אבל מאחוריה יש עוד משהו, שגם אליו אפשר לשים לב - שמה שיש עכשיו זו הזדהות עמוקה עם מצב מדומיין, שאינני יודע אפילו לתאר אותו, אבל בטוח שהוא לא מה שיש לי.
יש שקוראים לכך "הארה", ה"אני האמיתי", ה"מוחלט", וכל הדברים האלה.
אבל אף אחד לא מגלה לך מה זה, רק אומרים לך - כשתגיע, תדע שהגעת.
 
אבל אולי בשלב מסויים מגיע הזמן לבחון האם אני, ברגע הזה, מאושר.
האם תהפוכות החיים מפריעות לי או לא?
האם משנה לי בכלל אם אני מפחד או כועס או עצוב?
אולי כבר בכלל לא אכפת לי להיות כל אלה, כי מתישהו בדרך נפל איזה אסימון מסתורי, שכל מה שקורה לי זה מה שקורה לי, ושבכל מקרה זה כל מה שיש. ושזה בכלל לא משנה כמה אתאמץ לשנות, כי השינוי קורה כך או כך, ובכל מקרה אין לי מושג איפה אהיה מחר.
אין מדובר על לומר "טוב נו, אז אסבול כי אין ברירה", אלא פשוט לבדוק, באופן הכי כנה שיש - "האם אני סובל עכשיו"?
אם התשובה היא כן, אפשר לנסות להכיר את הסבל ואולי לזהות את ההתנגדות/שיפוט/הגנה/רצון או כל דבר אחר המייצר אותו.
אם התשובה היא לא, אז מותר לקבל את העובדה שטוב לך בחיים, ולהפסיק לחפש בכוח מה חסר לך בהם.
אולי בשלב מסויים, כל מה שנשאר בכדי להפסיק את החיפוש, זה לראות שכבר מצאת.
אז אין לי מושג מה זו "הארה", ומיהו "אדם ער", ועדיין לא מצאתי את "האני האמיתי".
אבל זה כבר בכלל לא משנה, כי מבחינתי אלה סיפורים, שפעם היו אידיאלים, אבל היום גם השאיפה הזו נעלמה.
אין לי בעיה לחיות את כל חיי בתוך המכונה הזו, להיות אותה, להרגיש אותה, לאהוב אותה.
אין לי משהו אחר, ומעולם לא היה לי. כל מה שדמיינתי וחשבתי זה רק מה שדמיינתי וחשבתי.
 
כמה דברים אחרונים:
1. אני לרגע לא מדבר על מצבך או על מצבו של מישהו אחר (הנה אני מדמיין את מה שאתה תדמיין, איזה כיף), אלא רק מנסח במילים כל מיני מחשבות ורעיונות שעלו בי בתקופה האחרונה, וההודעה שלך פשוט "הזכירה" לי אותם.
2. כל המניפסט הזה הוא סתם מחשבה שחלפה אצלי בראש, ואין שום סיבה בעולם להתייחס אליו כאל אמת או אפילו ברצינות יתרה.
אם חשבת שקודם זה היה ארוך...
 
כשאדם מגיע למצב בו הוא מרוצה היכן שהוא נמצא, ללא קשר למקום בו הוא נמצא, הוא אינו שואף יותר "להתפתח".
הרי זו כל המשמעות של "התפתחות", לשנות את עצמי בכדי שאהיה במקום טוב יותר, לא?
הרבה אנשים אולי יאמרו שהם מרוצים כי אינם מודעים לעצמם, אך התנהלותם תעיד על כך שהם סובלים.
אנשים מודעים מעט יותר אולי יזהו את הסבל בתוכם ויתחילו לחפש כיצד להקל עליו.
יש שינסו בשיטות ספציפיות - למשל "לא טוב לי בעבודה, אז אחליף עבודה", או "אני לא אוהב אדם מסוים, אז אמנע מחברתו".
השיטות האלה יעילות לזמן קצר מאוד, כי מהר מאוד מגלים שבכל פעם שפותרים "מצוקה" אחת, מופיעה אחרת במקומה.
בשלב זה לעתים מבינים כי הבעיה היא לא במאורע החיצוני, אלא בעצם זה שהוא מפריע לי.
פעמים רבות ההבנה הזו מובילה לחיפוש של שיטה כללית יותר, של איזו "שיטה רוחנית", שתרגיע את המצוקה המתמשכת הזו.
כאן מופיעות לפתע אינספור שיטות - "תשומת-לב", "הגעה אל המוחלט", "קבלת העכשיו", "מציאת האני" וכל השטויות האלה.
חלק מהשיטות מנוסחות היטב בספרים או בטקסטים שונים, חלקן מועברות על ידי מורים וחלקן אנשים אף מוצאים בעצמם.
ואז מתחיל הטריק האמיתי, כי הרבה מהשיטות האלה מדברות על "העבודה הנדרשת", וכמה שזה לוקח שנים, והמון מחפשים ומעט מוצאים וכל ההפחדות האלה.
וכך אותו אדם, שלמד כבר לראות את עצמו, הופך שוב לאומלל כי הוא "לא מספיק טוב" או "עדיין לא הגיע" וכל זה.
כי בעצם הוא כל הזמן רודף אחרי סיפורים שסיפרו לו, על כמה טוב ומתוק בצד השני, ושאם יעבוד קצת יותר הוא יהיה מאושר.
מה שקורה בפועל, וראיתי את זה קורה הרבה, בעצמי ובאחרים, זה שהמקור לסבל הוא האמונה החזקה שמשהו עדיין חסר.
כלומר במקום לעסוק במה שיש עכשיו, אני אומר "זה מה שיש עכשיו, אבל זה לא מה שאני מחפש".
זה נראה כמו מודעות, כי אני יודע מה יש עכשיו, אבל מאחוריה יש עוד משהו, שגם אליו אפשר לשים לב - שמה שיש עכשיו זו הזדהות עמוקה עם מצב מדומיין, שאינני יודע אפילו לתאר אותו, אבל בטוח שהוא לא מה שיש לי.
יש שקוראים לכך "הארה", ה"אני האמיתי", ה"מוחלט", וכל הדברים האלה.
אבל אף אחד לא מגלה לך מה זה, רק אומרים לך - כשתגיע, תדע שהגעת.
 
אבל אולי בשלב מסויים מגיע הזמן לבחון האם אני, ברגע הזה, מאושר.
האם תהפוכות החיים מפריעות לי או לא?
האם משנה לי בכלל אם אני מפחד או כועס או עצוב?
אולי כבר בכלל לא אכפת לי להיות כל אלה, כי מתישהו בדרך נפל איזה אסימון מסתורי, שכל מה שקורה לי זה מה שקורה לי, ושבכל מקרה זה כל מה שיש. ושזה בכלל לא משנה כמה אתאמץ לשנות, כי השינוי קורה כך או כך, ובכל מקרה אין לי מושג איפה אהיה מחר.
אין מדובר על לומר "טוב נו, אז אסבול כי אין ברירה", אלא פשוט לבדוק, באופן הכי כנה שיש - "האם אני סובל עכשיו"?
אם התשובה היא כן, אפשר לנסות להכיר את הסבל ואולי לזהות את ההתנגדות/שיפוט/הגנה/רצון או כל דבר אחר המייצר אותו.
אם התשובה היא לא, אז מותר לקבל את העובדה שטוב לך בחיים, ולהפסיק לחפש בכוח מה חסר לך בהם.
אולי בשלב מסויים, כל מה שנשאר בכדי להפסיק את החיפוש, זה לראות שכבר מצאת.
אז אין לי מושג מה זו "הארה", ומיהו "אדם ער", ועדיין לא מצאתי את "האני האמיתי".
אבל זה כבר בכלל לא משנה, כי מבחינתי אלה סיפורים, שפעם היו אידיאלים, אבל היום גם השאיפה הזו נעלמה.
אין לי בעיה לחיות את כל חיי בתוך המכונה הזו, להיות אותה, להרגיש אותה, לאהוב אותה.
אין לי משהו אחר, ומעולם לא היה לי. כל מה שדמיינתי וחשבתי זה רק מה שדמיינתי וחשבתי.
 
כמה דברים אחרונים:
1. אני לרגע לא מדבר על מצבך או על מצבו של מישהו אחר (הנה אני מדמיין את מה שאתה תדמיין, איזה כיף), אלא רק מנסח במילים כל מיני מחשבות ורעיונות שעלו בי בתקופה האחרונה, וההודעה שלך פשוט "הזכירה" לי אותם.
2. כל המניפסט הזה הוא סתם מחשבה שחלפה אצלי בראש, ואין שום סיבה בעולם להתייחס אליו כאל אמת או אפילו ברצינות יתרה.
