X
אצלי הבלאגן והטרוף חוגגים. מזמן לא חוויתי ארבעה חודשים כ"כ טעונים ומלאי תהפוכות. בדומה לאנה גם אני פשוט לא יודע ממה להתחיל, אז ננסה להתמקד בכמה ארועים ספציפיים מהתקופה האחרונה. נתחיל ב28 בדצמבר, יום הולדתי ה19. אני מיום ראשון בבסיס, עדיין בקורס חמשי מרכבה (טנקים) ומתחיל מהבוקר לנדנד למפקדים שלי שיתנו לי אפטר לכבוד היום ההולדת. הם, כהרגלם, ממאנים לתת תשובה חד משמעית עד הרגע האחרון, אבל בין ההתחמקויות שלהם ניתן להבין שהם לא ממש מתכננים לשחרר אותי, ובטח אחרי שנחלתי כשלון חרוץ באחד המבחנים באותו היום. כגלגל הצלה נרשמתי לרופא באותו הבוקר כדי (בין היתר) לתת לו כמה טפסים חיוניים וכן לנסות להעזר בו במקרה הצורך. מהלך העניינים לקראת שעות הצהריים לא האיר פנים והחלטתי לנסות לסחוט ג' במרפאה. ואכן הצלחתי. שמח וטוב לב עשיתי דרכי הביתה ללא כל מושג לגבי מה שמצפה לי.. לא היו לי תכניות מיוחדות ליום ההולדת. ואם לדייק, לא היו לי תכניות בכלל, שכן לא הייתי בטוח אם אצליח לצאת הביתה. קצת לאחר שהגעתי הביתה ונודע לכמה מחבריי שהשתחררתי לערב אחד מכבלי הצבא, קיבלתי הצעה מפתה מאד מנערת חלומותיי לבלות את הערב במחיצתה ובמחיצת חברה טובה שלה. כמובן שלא יכלתי לסרב. בילינו מאד בנעימים, עד כדי כך שחשבתי שהסילבסטר הקדים בשלושה ימים, אבל לקראת סוף הערב נזכרתי שזה 'רק' יום-הולדתי.. למחרת השכמתי קום וחזרתי לבסיס מוקדם בבוקר הישר למשרדו של הקב"ן (הפסיכולוג הצבאי, למי שטרם הכיר את המושג). בסוף הפגישה נקבע סופית שאינני כשיר לקורס הנוכחי שלי ועליי לעבור באופן מיידי לקורס אחר. אחרי קצת בלאגן, צעקות וויכוחים הורחקתי מהקורס. עד כאן היה הכל טוב ויפה. עד שבשעות הצהריים המוקדמות קיבלתי הודעה מבשרת רעות מנערת חלומותיי, היא בשרה שהיא נבוכה על ליל אמש ומצטערת על תקוות-השוא שהעניקה לי. תחילה לא כ"כ ידעתי איך לעכל את זה, לפחות עד שבישרו לי שאני סוגר שבת.. היה נחמד לגלות שבגלל כמה נפקדים החליטו להקפיץ דווקא אותי (עם עוד שני חבר'ה) לסגור את השבת הקרובה. מובן שניסינו הכל ע"מ להתחמק איכשהו מהשבת הזאת, אך דבר לא הועיל. ביום שישי בערב סוף סוף הצלחנו להשיג פינוי לחר"פ (חיל רפואה, ביה"ח צבאי). חברי שנשאר איתי לסגור שבת הוציא שני ג' על קלקול קיבה, ואני פטור משמירות לכל הסופ"ש וכדורי הרגעה בשל התקף חרדה. בחצות הלילה בשבת, חגגנו את השנה החדשה עם פיצה, קולה ובקבוק יין. וב1 וחצי בלילה, קצת מסטולים, הכריחו אותנו לעשות עבודות רס"ר. למחרת ב5 וחצי בבוקר הקפיצו אותנו לעשות טרמפיאדות.. עד כאן זה בהחלט היה אחד מחגיגות-השנה-החדשה ההזויות בחיים שלי. ביום ראשון, כהבטחתו של אחד ממפקדיי הראשיים, ייחלתי לאפטר הנחשף. לאחר שמי שהיה איתי בשבת יצא הביתה ע"מ לסדר כמה עניינים, גם אני ציפיתי לצ'ופר דומה לקראת שעות הערב. בערב הבנתי שלא רק שלא מתכוונים לשחרר אותי אלא אפילו מטילים עליי תפקיד (כוננות). בשלב הזה שוב התחיל הבלאגן-טלפונים, וויכוחים, ריבים והמון עצבים. בסוף הערב הסתכסכתי עם כל הסגל והלכתי לפרוק עצבים באיזו פינה נידחת בבסיס המסריח הזה. לא חשבתי שהסגל הפיקודי הולך להתעמר בי עד כדי כך בגלל הג' שהוצאתי, כאשר במהלכו ראה אותי אחד המפקדים חוגג את יום-הולדתי (עם נערת חלומותיי, יש לציין..) במקום לשכב חולה במיטה. לא חשבתי שכ"כ ירע לו לראות את אחד מהחניכים שלו נהנה קצת ביום הולדתו, אבל בוודאי גם עצם העובדה שיצאתי מהקורס שהוא מדריך בו הוסיפה לחמתו הרבה. אבל עברנו את פרעה, ונעבור גם את זה. ביום שלישי, אחרי עוד קצת בלאגן, סוף סוף שוחררתי לאפטר בעקבות סיבות מוצדקות (מוצדקות מאד, יש לומר). לאחר כל זה, נאלצתי להשאר כממתין עם הסגל של קורס חמצ"ר עד שאגיע לשיחה עם המב"ס (מפקדת בסיס) והוא יעביר אותי לקורס אחר. בשעה טובה הגעתי למב"ס שבישר לי שאני עובר לקורס גנרטורים. מיד עם היציאה ממשרדו, כמעט חטפתי התמוטטות עצבים.. ארבעה חודשים של מאבק תמידי במערכת, מריטה אינסופית של העצבים (הלא כ"כ יציבים) שלי, מתחוורים שהיו חסרי כל תועלת נראת לעין. כל זה היה ביום רביעי, כאשר למחרת הייתי אמור לדעת אם אני סוגר שבת או לא. התפללתי שאפסח על השבת הזאת, אחרת אאלץ לדפוק נפקדות כי ממש לא הייתי במצב שיכלתי לסגור שבת עמוסה בשמירות. למזלי בסוף נחסכה ממני הנפקדות ושוחררתי הביתה לסופ"ש. בתחילת השבוע הזה סוף-סוף העבירו אותי לסגל של הקורס החדש שלי. להפתעתי הרבה התברר לי שאחרי הכל שובצתי בקורס ניהול מלאי (קורס לא כ"כ רע בהשוואה לקודמים), ובשעה טובה עברתי להמתנה תחת פיקודו של הסגל החדש. ביום שלישי בשעות הצהריים-לאחר שחתמתי על נשק לשם תפקיד (טרמפיאדות) ליומיים הקרובים-התקשרה אליי ידידה טובה שלי, נסערת ודומעת, אמרה שאמא שלה בטיפול נמרץ וככל הנראה הולכת למות. אחרי קצת בלאגן השגתי שיחרור ביום רביעי בבוקר (מיד לאחר שסיימתי את התפקיד) כדי שאוכל להגיע לפחות להלוויה. בעזרת קצת טרמפים הצלחתי להגיע בזמן להסעות לבית העלמין. ובאווירת נכאים זו העברתי את יום רביעי. אחד הדברים שממש עיצבנו אותי היה התייחסותו של מפקד הקורס ליציאה שהוא העניק לי. הוא אמר זאת בנימה מוזרה כאילו שהוא נותן לי צ'ופר בלתי רגיל (רבעו"ש מוקדם). נראה לי המפקדים לא ממש מבינים שלצאת בנסיבות כאלה זה ממש לא צ'ופר, וכל בנאדם נורמלי היה מעדיף שלא לצאת בכלל מאשר להשתחרר בנסיבות שכאלה. אבל מה לעשות, בצבא אפילו למפקדים הבכירים "הגיון" הוא מושג זר..