דידושקה ../images/Emo99.gif
החיילת האהובה עלי בצה"ל (מה לעשות, את היחידה - למעט אח שלי - שקשורה לארגון, ולכן תזכי לעולמים בכל התארים "החיילת הכי..."). כמוך, כמוני. אני יכולה להזדהות עם האפס אנד דאונס של סיירת הג'ובניקים. אני זוכרת שלפעמים היה בזה משהו נעים, בזה שכל מה שמצפים ממך הוא שתדפיסי בלי שגיאות, ותזכרי בעל פה את העדפות הקפה והתה מסביב...
ולפעמים זה פשוט לא מספיק, ומחפשים יותר. גם עם סבא, אני מזדהה כל כך. לפני שבועיים היתה אזכרה לסבא שלי, שלנו, שהלך לעולמו לפני שנה, ואת יודעת מה? אני עדיין לא מאמינה שזה קרה. כנראה שאובדן הוא אובדן, ולא ממש משתף פעולה עם מה שקורה במציאות. זה מה שכתבתי לאזכרה שלו: כשהתיישבתי לכתוב, רציתי לכתוב על השנה שעברנו בלעדיך. לעדכן אותך איך החיים המשיכו, אבל כל מה שאני יכולה לכתוב הוא הדבר האחד שאני מרגישה, ואני מרגישה כל הזמן: ההיעדר שלך מהחיים שלנו, מהחיים שלי, כל כך מורגש. לפעמים אתה כל כך חסר לי, שזה כואב. זה כואב בידיים שמתגעגעות ללחיצה החזקה שלך. זה כואב באף, שזוכר את הריח הנעים והנקי שלך, עד ליום האחרון. זה כואב בעיניים, שמחפשות אותך בכל פעם שאני עוברת ליד הבית שלך ושל סבתא, מחפשות אותך בחצר על הכיסא נוח. זה כואב בלחיים שזוכרות את הזיפים שלך כשנתתי לך נשיקה בכל פעם שנפגשנו. זה כואב בשיניים, בכל פעם שאני אוכלת שוקולד מריר, או פקאנים, או שותה נס קפה בכוס זכוכית, זה כואב באוזניים שמחפשות את הקול שלך שיענה לטלפון קצת בכעס "קידר?", ויתמלא בשמחה כשתשמע שזו אני. זה אפילו כואב בטוסיק, שיושב על הכורסא שלך, אפילו שכבר יש ריפוד חדש. זה כל כך כאב בפסח. הגוף זוכר ומזכיר, ממש מדי יום. אבל בכאב הזה יש ברכה. יש בו עונג של זכרונות. יש בו עושר של רגעים, של מילים, של מפגשים. יש בו משהו שמשאיר אותך לנצח במקום שאי אפשר לקחת, מקום שלא נשכח. סבא, נוטר בצבא השמיים, מרגישים כמה אתה עובד קשה לשמור על כולנו. תמשיך לשמור על סבתא מלמעלה, לשמוח על הדרך הארוכה והאמיצה שהיא עשתה בשנה הזו, תמשיך להגן על הנכדים שבצבא, ואני מבקשת שתמשיך להשגיח גם עלינו, שנהיה בריאים ונהיה טובים זה לזה, ממש כמוך. ועכשיו לנושא משמח - שנתיים ביחד? את יודעת שזה מוגזם???
אני בזמן הזה דאגתי כבר להתחתן. אם כבר שנתיים - שיהיה לעולמים, אני אומרת
מותק שלי, איזה כיף לקבל עדכון!!!!!