Velvet Underground

[2Kotev]

Velvet Underground

לפני כמה זמן הורדתי את 500 האלבומים הטובים ביותר לפי מגזין רולינג סטון. במקום ה-13 גיליתי פנינה: וולווט אנדרגראונד אנד ניקו. אלבום מדהים. אני לא מפסיק לשמוע אותו. כל שיר שם הוא משהו מיוחד. לו ריד מדהים.
במקביל יצא לי להתחיל לראות את הסדרה Seven Ages of Rock של ה-BBC נדמה לי. ראיתי רק שניים מתוך שבעה פרקים ובינתיים זה מדהים. במיוחד הפרק הראשון שנותן סקירה של תחילת הרוק בסיקטיז דרך העיניים של ג'ימי הנדריקס הגאון. יש שם ראיונות וצילומים מעולים. רק קצת מוזר שלא מזכירים שום דבר מלפני לדוגמת אלביס, שיש יגידו שהוא מלך הרוק. אבל עדיין לא סיימתי את הסדרה.
בכל מקרה, אם יש לכם המלצות על אלבומים שיעיפו לי את הסכך, אני אשמח לשמוע. עדיין לא סיימתי את המאה הראשונים ב-500...

 

[ציףציף1000]

בוקר טוב

הסדרה seven ages of rock היא בריטית, ועוסקת בהתפתחות הרוק הבריטי. לכן את אלביס לא ממש תמצא שם. בדומה, סדרות אמריקאיות מקבילות, על תולדות המוזיקה, בקושי מזכירות אמנים בריטים: הביטלס, הסטונס, ה"פלישה הבריטית" בחצי מילה, ואולי הסקס פיסטולס. רשימת ה-500 של רולינג סטון היא אמריקאית, עם הטיה אמריקאית ברורה. רשימות בריטיות מקבילות, נראות לגמרי אחרת.
&nbsp
בישראל, עד לפני כ-25 שנים הנטיה של רוב עורכי המוזיקה היתה אירופית/בריטית במובהק. כיום זה עידן שונה - אבל גם הרוק כפי שהיה עד אז, לא קיים עוד.
&nbsp
כן, הוולווט אנדרגראונד היו משהו מיוחד ולו ריד היה גאון (וגם ג'ון קייל). כמובן לא נשכח שרולינג סטון עצמו התעלם מהם לגמרי בזמן אמת, והעורך הראשי, יאן וונר, סרב לאשר אפילו סקירה של האלבום הראשון, כי חשב שמדובר בדאחקה של אנדי וורהול ותו לא.
&nbsp
הרשימה היא מקום טוב להתחיל בו (לפחות לעניין רוק אמריקאי). יש עולם שלם מלבדו, וכאמור בבריטניה נקודת המבט שונה לגמרי. תמצא מה שאתה אוהב, ותחפש אמנים שעבדו באותה נישה, ומשם תתרחב הלאה לז'אנרים אחרים. לטעמי, חשוב לשמור על ראש פתוח ולשמוע סוגים שונים של מוזיקה ולא להתקבע על אחד או שניים, או על תקופה מסויימת. אבל זו בחירה אישית, כמובן.
&nbsp
ואם אנחנו כבר כאן, ננצל"ש את השרשור להמלצות על האלבומים האהובים עלינו:
&nbsp
Astral Weeks - Van Morrison
Worst Case Scenario - dEUS
Village Green Preservation Society - Kinks
Odessey and Oracle - Zombies
VU & Nico / White Light White Heat - Velvet Underground
Grievous Angel - Gram Parsons
Singles Going Steady - Buzzcocks
כל ניק דרייק
חמשת האלבומים של הסטונס 1968-1973
&nbsp
בתור התחלה.
&nbsp

 

[tzvika321]

קצת ניים דרופינג

Lynard Skynyrd - Pronounced 'Lĕh-'nérd 'Skin-'nérd
Lynard Skynyrd - Second Helping
The clash- London Calling
Pink Floyd - Meddle
Bruce Springsteen - Born to Run, The River
King Crimson - Red
Patti Smith - Radio Ethiopia, Easter
Blonde Redhead - barragan

​

 

[oren29at]

תתבייש לך! בעצם- תתביישו לכם שניכם. ! .

מילא לעבור על חוקי הפורום ולא להזכיר, אפילו בעפעוף, את ניל יאנג. אבל The River של ספרינגסטין לפני The Wild, the Innocent & the E Street Shuffle ?
&nbsp
בעצם- ?????
&nbsp
לא חשוב. אני אלך לשמוע את הניו זילנדים שלי עוד פעם (נפלתי חזק. זה כמעט כל מה שאני שומע בשבוע וחצי האחרונים).

 

[DRORIKO8]

אגב אלבומי מופת וניל יאנג

מה דעתכם על הולס האחרון של דה בנד?(איזה קישור מאולץ אה?)
חזרתי בסוף שבוע לאלבום הזה. עכשיו מצד אחד יש שם מוזיקה מעולה. מצד שני לשמוע אלבום של למעלה מ-3 שעות זה חתיכת פרויקט. צריך הרבה זמן ובעיקר סבלנות בשביל לשרוד את זה.אני עצמי שמעתי את זה בנאגלות. אני יכול להבין בן אדם שנהנה מהופעה של מעל 3 שעות כשהוא ממש נוכח בה. אבל לשמוע את זה ברצף בסטריאו/יוטיוב/MP3 ? מה דעתכם על האלבום? מה דעתכם בכלל על אלבומי הופעות/אולפן של 200 שעות?

 

[DRORIKO8]

לא מבין את זה

איך ביוטיוב זה יוצא יותר מ-3 שעות(ומחולק ל-3 חלקים) אבל בויקיפדיה הזמן הוא רק 117 דקות. אני אפילו עשיתי השוואות בין הפלייליסטים ואלה אותם שירים בדיוק.

 

[tzvika321]

אני אתבייש במקום ובזמן שאני אמצא לנכון

לגבי הרשימה של הבוס, אני בטוח שלירוקרים זו צריכה להיות נקודת הכניסה לברוס. THE REIVER מציג את ברוס בנקודה בשלה ובטוחה יותר, וכולל בתוכו גם את הפולק וגם את המנוני האיצטדיונים שבדרך - נברסקה וBORN IN USA הם בעיני התפצלויות של הנהר לשני זרמים שאולי שונים בצליל, אבל לא בנרטיב.
לגבי שני אלבומים הראשונים של ברוס - הם מצויינים. לא זכו להצלחה המגיעה להם בזמן אמת, אבל זוכים היום להערכת יתר בדיסקוגרפיה של הבוס. הם סובלים גם מבוסריות, וכפי שאמר הקיסר פרנץ יוזף (או קיסר אוסטרי אחר) למוצרט : יש יותר מידי מילים ביצירה. (במקור זה היה תוים, אבל מה זה משנה, אני גם די בטוח שבהקשר הזה אני מצטט כרגע חבר אחר בפורום, אז אל תסקלו אותי על גניבה). בקיצור - THE RIVER. לגמרי. אחד הטובים ביותר של ברוס.

לבחור נקודת כניסה ליאנג זה הרבה יותר קשה. פה הייתי מעז להציע אוסף להיטים, לבדוק למה מתחברים ומשם להמשיך.לחילופין, American Stars 'n Bars ו-Harvest גם יכולים להיות נקודת פתיחה. הם בטח ברשימה של ה-500, לא?

 

[oren29at]

התרגלתי כבר לכתוב לך "תתבייש לך!" ממקום אחר. לאחשוב.

- את זה אתה מכיר?
&nbsp
https://www.youtube.com/watch?v=vFGFuD_X-LM
&nbsp
לא

- הקיסר פרנץ יוזף- מה הוא מבין? תן לילד להתבטא. היה לו מה לומר, אז הוא אמר. ואמר. ואמר. הראשון בוסרי משהו, השני מושלם.
&nbsp
ניל יאנג- אני לא אוהב אוספים. לדעתי After the Gold Rush ו Harvest הם נקודת כניסה, ומשם אפשר להמשיך קדימה, אחורה ולצדדים.
&nbsp
ועוד תתביישו לכם! אחד- אין דייויד בואי בהמלצות?

 

[tzvika321]

אתה מדבר אלי?

לא הכרתי, וזה היה סבבה. לא ג'ורג' מהספארי, אבל סבבה לגמרי.

 

[oren29at]

ג'ורג' זה קליבר אחר לגמרי

 

[DRORIKO8]

אז הוונר הזה הוא חתיכת מפגר

אם הוא היה לפחות מסתכל בקרדיטים הוא היה רואה שלוורהול אין שום נגיעה באלבום,אבל כנראה שהספיק לו רק השם שלו על העטיפה והוא כבר החליט שזה "עוד שטות של וורהול". דווקא לרולינג סטון יש שם של מגזין רציני.

 

[Celluloid Hero]

Singles Going Steady - Buzzcocks

כיום אני אמליץ על האוסף הזה לירוקרים באותה נשימה עם האוסף האדום+כחול של הביטלס (אולי אפילו נשימה אחת קודמת..). זה עד כמה הוא מושלם בעיני.

 

[ציףציף1000]

"ירוקרים" = רוקרים 'ירוקים'?

 

[Celluloid Hero]

כן, למה לא

 

[ציףציף1000]

בהחלט! חמוד ביותר.

 

[DRORIKO8]

דאוס השני לדעתי היה יותר טוב

Singles Going Steady הוא אכן אלבום מופת. תוייג תחת "פאנק" אבל היה הרבה מעבר לזה,בדיוק כמו לונדון קולינג. 68-73 אכן היתה תקופת השיא של הסטונז, אבל גלות ברחוב הראשי היה רמה מעל כולם,ואני שמח שהיה על זה קונצנזוס בקרב עורכי הרשימה. גלות היה הרגע הזה שבו המוזיקה השחורה של המיסיסיפי הפכה למוזיקה להמונים. Goats Head Soup כבר נשמע כמו שירים שלא היה מספיק טובים בשביל להיכנס לגלות ורמז על ייבוש מעיין היצירה

 

[oren29at]

ברוך הבא. העפות סכך זה אנחנו

גם הפורום הזה התעסק ברשימות, לא פעם ולא פעמיים. את התוצאות אתה יכול למצוא כאן:

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/Articles/Default.aspx?ForumId=552&cId=3682

וביתר פירוט- בהודעה הזאת

http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?forumid=552&messageid=156905393

עצתי לך (1) היא ללכת על ההמלצות לפי ז'אנרים, ופחות על הרשימה הכללית.

עצתי לך (2) היא ללכת פחות על פי דירוגים (או רשימות בכלל), ויותר על פי חוות דעת, או עטיפות, או הקשר כלשהו (נניח: אהבתי את הוולווט אנדרגראונד ולכן אלך לשמוע את ג'ון קייל. אהבתי את ג'ון קייל וקראתי שקווין איירס ז**ן את אשתו לילה לפני הופעה משותפת שלהם, לכן אלך לשמוע את קווין איירס, וכן הלאה), או מצב רוח. אהבות מוזיקליות משתנות עם השנים, הגיל, והאופי. כמובן שיש אלבומים שנשארים אהובים לאורך השנים, והשמועה אומרת שה VU+NICO הוא אחד מהם (אני לא ממש אוהב אותו, אז אין לי מושג).

סדרות עומק מהסוג של ה BBC הם גם אחלה עבור האינטלקט: ההיכרות עם הגורמים והזרמים שעשו את המוזיקה והשפיעו עליה. יחד עם זאת, הסדרות האלה לא אמורות להשפיע על האהבות המוזיקליות שלך, אלא בעיקר לסקרן אותך.

אם אתה רוצה להמליץ לפורום על מוזיקה/אלבומים/הופעות וכיו"ב- אתה הרבה יותר ממוזמן.

 

[Celluloid Hero]

אם יצא לך לגמוע את ה 50 הראשונים כבר

ברשימת הרולינג סטון, אני מניח שאתה מכיר טוב את בוב מארלי ו Legend. האוסף מוכר המליארדים שלו, החובה בכל בית, הנטחן בכל תחנת רדיו וכו'. ו(כמעט שכחתי)- מקום 46 ברשימה.
(פריט מידע מעניין הוא - שרוב השירים באוסף, מגיעים מאלבומ Exodus. כן, זה שנמצא "רק" במקום 169 ברשימה...)

מעניין עוד יותר לטעמי הוא האלבום הבוב מארלייי, שנמצא במקום 126, כי זה האלבום הטוב ביותר שהוציא בחייו. Catch a fire שמו. האלבום הזה יעניק לך דריסת רגל ברגאיי, סול, ועוד שלל good vibes אחרים, שלא לומר מפגיש את הצד המליטנטי, החשוף והמעניין יותר שהיה למארלי להציג לעולם, והרבה פחות הוצג בהמשך. והמלודיות שוות זהב. כמו בכל דבר שבוב נגע בו בחייו.

אגב, האלבום שאצלי יגיע מקום שני אצל הבובמאלי, הוא דווקא kaya. אחד הבודדים שלו שלא מופיע ברשימה המכובדת/מכובסת של הסטון. האלבום הכי אישי, מתוסבך, קודר וחריג שלו. אבל האמת, בדומה ללהקות ברמה של הביטלס, סטונס, דילן וכו', כל אלבום של בוב מארלי (למעט אחד אולי) צריך להיות שם, אז על מה נלין?. אם עניתם- על כל אלבום של ג'ף לין שהוא לא eldorado, אתם צודקים מאה אחוז.

 

[tzvika321]

הלכתי להסתכל על הרשימה

האלבום הראשון של פינק פלוייד נמצא במקום ה-43 (DSOTM)
הסקס פיסטולס במקום ה-41.
חתיכת פרספקטיבה. הקלאש דרך אגב בעשיריה הראשונה, ובצדק.
פוליס הכניסו 4 אלבומים, אמנם לא במקומות הראשונים, אבל דחילאק - פוליס.
ביטלס, דילן ורולינג סטונס מיוצגים ב10 אלבומים כל אחד. זה משקף את המעמד הייחודי של השלישיה הזו, אבל בהתחשב בכך שהביטלס הפסיקו להקליט מוקדם, זה כולל פחות או יותר את כל הדיסקוגרפיה שלהם. יאנג עם 3 אלבומים. פחות מפוליס.
טוב, רשימות זה לא באמת מרשים. זה סתם בשביל להתווכח על זה אח"כ. הרשימה הספציפית הזו לא שווה כלום כי רוברט וויט לא נוכח זה.

 

[Celluloid Hero]

פוליס להקה פנטסטית

עם אלבומים ראויים בהחלט לרשימה (למעט אולי האחרון שפחות טוב).

אבל - יש ברשימה נטייה לכיוון המסחרי הרבה יותר מדי. זה מתקבל על הדעת כי זה רולינג סטון סה"כ, ונראה לי שלזה הם שואפים, יעני איכות, אבל איכות מוכרת על ידי ציבור קונה התקליטים. רשימה מבאסת בקיצור, אם מתסכלים עליה בראייה רחבה מדי. בראייה המצומצת של- איזה אלבומים ראשונים לשמוע, זה יכול לעבוד לא רע.