עוד משהו על הפאנק
ראיתי לפני כמה זמן פרק מעניין במיוחד של הסדרה המצויינת של ה BBC "ממשיך לצעוד" העוסקת בהיסטוריה של עולם הפופ/רוק, הסדרה עסקה במהפכת הפאנק, והציע נקודת מבט מעניינת מאוד לגבי שורשיה. לפי יוצרי הסידרה מי שאפשרה במידה רבה, את צמיחת הפאנק כמותג מוכר בזמן ובמקומות בהם פרח הפאנק הייתה דווקא להקת Abba השוודית. בין 65 ל 74 בערך שיר הפופ הקלאסי של 3 הדקות מת כמעט לגמרי, התחילו בקבורתו דווקא הלהקות הגדולות של הסיטסקיס (הביטלס והסטונס) שמעמדם איפשר להם לחרוג מגבולות הפופ, המשיכו אותו אלו שבהשפעתם פעלו הלהקות הגדולות (להקות כמו Cream היארד בירדס ואחרים) והמשיכו אותו להקות האסיד רוק של סוף שנות השישים (בעיקר יש לציין בהקשר הזה את אירון באטרפליי ואת in a gada da vida שלהם) כשלצד כל אלו פועלים כמובן זרמים מוסיקאליים ויוצרים רבים מדיי מכדי להזכיר כרגע. בתחילת שנות השיבעים, בהשפעת קינג קרימזון, פינק פלוייד Yes ושאר חלוצי הפרוג (ואני לא נכנס לדיון פינק פלוייד כן או לא פרוג) מת שיר הפופ לגמרי ואת מקומו החליף האלבום, כאשר שירים מתוך אלבומים הופכים ללהטי תחנות FM וזה במקום הסינגל כאמצעי לשיווק שירים (צריך לזכור שעד 1967 בערך, אלבום היה סוג של מרצ'נדיס, כמו חולצה או קלמר של להקה ולא מוצר בפני עצמו והסינגל היה אמצעי מכירת המוסיקה העיקרי). חברות התקליטים לא ממש אהבו את הרעיון, יותר יקר לייצר תקליט מאשר סינגל מה עוד שמשך העבודה על תקליט (במיוחד מהסוג שיצרו בתחילת/אמצע שנות השבעים) אבל לא הייתה להם ברירה, זה מה שהאומנים רצו לעשות וזה מה שהקהל קנה ואנשי עסקים כמו פקידי חברות התקלטים, היו אנשי עסקים רעים במיוחד אם הם היו הולכים נגד רצונם של הלקוחות. כאשר הופיעו ארבעת הבלונדינים משוודיה, עם שירי פופ פשוטים כמו פעם (אגב, אם תקשיבו ואני ממליץ בחום נגד, תראו שהשירים לא כאלה פשוטים) וסינגלים שאפשר לשלוח לתחנות רדיו ועם הצלחה שאפשר להשוות אותה רק לזו של הביטלס (אגב הם הצליחו לפחות בתחילת דרכם בכל העולם מלבד בשוודיה, אבל זה לא שייך כרגע), קפצו חברות התקליטים על הרעיון כמוצאי שלל רב וחרשו את העולם לחפש זרמים מוסיקאליים ותתי זרמים שיאפשרו להם לחזור ל"עסקים כרגיל" תוך קיצוץ עליות ניכר. כך אפשר לראות בשנות השיבעים, במקביל את צמיחת הדיסקו מתוך הסול וה R&B ואת צמיחת הפאנק מתוך הרוק, המשותף לשני הזרמים הללו, הוא השיבה לשיר הפופ הקצר והירידה ברמת התיחכום המוסיקלי הנדרש מהיוצרים. מאחר וחברות המוסיקה הם גופים כלכליים חזקים מאוד, הם כבר לא נתנו יותר לאומנים להרים את ראשם וליצור יצירות ארוכות מורכבות ויקרות. ובמקביל אליהם, עיתונות הרוק, המושפעת באופן ישיר מתעשיית המוסיקה הפכה את הלהקות הגדולות של שנות השיבעים ליצורים דינוזאורים מגוחחים לעומת הילדים הפראים של הפאנק.