תראה
זה נכון שהפסיכדליה התחילה כנסיון להביע, באמצעים אמנותיים, את החוויה של שימוש בסמי-הזיה. אבל ההגדרה שניתנה כאן היא פשוט צרה מדי, מכדי להקיף את מכלול היצירה הפסיכדלית שנעשתה באותן שנים, ושהלכה הרבה מעבר למניע הראשוני. אני לא רוצה להכנס לזה יותר מדי כאן, כי אני מכינה משהו יותר מסודר ומובן על הז'אנר, ולכן אנסה לתאר את זה רק באופן כללי יותר. אמנות פסיכדלית לסוגיה - מוסיקה, שירה, ריקוד, ציור, איור, קולנוע וכו' וכו' - ניסו לתעד את התודעה האנושית במצבים משתנים. כך, בדומה לטריפים ששינו את התודעה של המסוממים, ניסו מוסיקאים לתת נפח שונה למוסיקה: צלילים מעוותים, חזרה על מוטיבים מוסיקליים (repetition), שימוש בחצאי-טונים וכו' וכו'. בדומה, קולנוענים עשו שימוש בטכניקות שעיוותו את הדימויים, התמונות - דברים נראו מטושטשים, או גדולים/קטנים מהנורמלי וכיו"ב. הרעיון היה לאו דווקא לשקף את חוויית הסמים, אלא להראות שה"מציאות" שלנו היא רק חלק קטן ממה ש"יש". ההנחה היתה שאם נשנה את זווית הראיה, נבחין בדברים אחרים, עמוקים יותר או סתם שונים ומעניינים, שלא היינו מבחינים בהם עם שימוש בטכניקות אמנותיות "רגילות". חלק מזה היה סוג של "מרד" באמנות השלטת, שנתפשה בעיני הצעירים כשמרנית, מרובעת. כך, האופנה הפסיכדלית ניסתה לעשות "אנטי" לכל מה שהיה מקובל. ראו, לדוגמא, את הבגדים שלובשים הפלויד בצילומים רשמיים משנת 1967 - עיצובים צבעוניים, רעשניים, מגונדרים - שהיו ההפך הגמור ללבוש שהיה מקובל בחברה באותה תקופה, לגברים בני גילם. זהו איננו הסבר ממש טוב, ואני מבטיחה הסבר יותר הולם בהמשך. חשוב אבל לזכור שאמנים באותה תקופה ראו עצמם כחדשנים ומהפכנים, במידה מסויימת זה היה נכון, אך רעיונות דומים היו קיימים גם קודם לכן, במיוחד בתחילת המאה ה-20, בעקבות מחקריו של פרויד ופריצת הפסיכולוגיה. ההשפעה של גילוי התת-מודע על עולם האמנות היתה עצומה. אבל גם על זה צריך רשימה נפרדת...