וואו, כל כך
בחודשים האחרונים, אני מתביישת לומר, כל ההתלהבות שלי מבאפי התחילה לדעוך. מהרבה סיבות (אוי לא, האם אני מריחה תגובה ארוכה?) דבר ראשון לימודים. המגמה והלימודים העיוניים, ביחד עם חברים ועייפות הביאו לכך שפשוט אין לי זמן לבאפי. ואחרי שראיתי כל פרק מספר דו ספרתי גם לא כל כך בוער לי. דבר שני, והנה הנושא החשוב - באפי, כך מסתבר, היא לא התורה, וג'וס הוא גם לא אלוהים שלי. אני מתבטאת נורא גרוע. אני אתן דוגמה פשוט. לאחרונה ראיתי את העונה השניה של אבודים (אני אמורה כאילו לומר שיש פה ספוילר או משהו? נגיד). והיה שם את הפרק "דייב". זה מספר על התקופה של הארלי בבית משוגעים. בפרק הארלי מתחיל לחשוב שאולי הוא מעולם לא יצא מבית המשוגעים, שזה הכל בראש שלו, ושהפתרון יהיה להתאבד כדי לחזור לעולם האמיתי. מזכיר משהו? ברור, הרעיון שחוק. כן, כן, יכולים לצעוק עד מחר שזה לא אותו רעיון והעלילה שונה ובבאפי בכלל נשך אותה שד. זה תמיד יהיה שונה, אבל הקטע הוא שאבודים לקחו את אותו רעיון שבאפי לקחה ועשו את זה טוב יותר. ואז רשמית התנפצה הבועה שלי. אז הנה, כל מה שידענו על באפי והתביישנו לומר (לדעתי, דה): אמבר בנסון היא לא שחקנית טובה. אמבר בנסון היא
לא שחקנית טובה. ואם להיות יותר נחמדים, זה לא שהיא לא טובה, זה שהיא לא מקצועית. אפשר ללמוד את זה כמעט מכל פרק שלה בבאפי. אני מתה על אמבר בנסון. אני מתה על טארה. באמת שכן. אבל זה כי הדמות טובה והשחקנית מתוקה. אבל לא, אמבר בנסון היא לא שחקנית טובה. ברגע שאין לה שורות היא פשוט עומדת שם כבול עץ, כשהיא אומרת שורות זה לפעמים כל כך תמוה, וכל כך קשה להבין מה היא מנסה לומר שם. היו רק רגעים בעונה 6 שלא הייתה לי שום ביקורת על המשחק שלה. שאני לא אתחיל לדבר על הגמגום. ג'וס ווידון הוא בן אדם. בן אדם מתוק, אינטיליגנטי, מעורר השראה, אבל אחד שעשה כל כך הרבה פאשלות. יש לו לפעמים רעיונות כל כך תמוהים, שאיכשהו תמיד לא עברו את שלב הרעיון או לפחות לא עבר למסך. ג'וס ווידון הוא ממש לא במאי המאה, או העשור. היו לו בחייו כל כך הרבה פרויקטים לא מוצלחים. וגם אם היו מוצלחים איכשהו תמיד הם לא יצאו לפועל (אבל לא, זה כמובן אשמת החברה, לא יכול להיות שיש לזה קשר לג'וס עצמו...!). ספייק נמוך.
האמת שהיו לי עוד הרבה דברים שפשוט החלטתי לא לכתוב, כי אני לא אוהבת לקטול את באפי, או את ג'וס, או את אמבר. הדבר החשוב שצריך לציין, שמצאתי דרך חדשה להסתכל על באפי. באפי בשבילי עכשיו זה תמימות. הכל שם בסופו של דבר כל כך חמוד, מיושן כזה. מסגנון הצילום ועד המשפחה המאוחדת, הסקוביז. בימינו לא רואים יותר את הערכים האלה על המסך, בימינו יש תכניות קודרות ואפלות, שכבודן במקומן מונח. באפי זה OLD SCHOOL. יש לזה את השפה המיוחדת שלו, הדמויות שלו, דברים שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. זה הכל שמור רק לבאפי, וזה הכל כל כך תמים איכשהו. הסדרה הזאת נעשתה עם כל כך הרבה אהבה. אז מה שכל הבגדים שם מכוערים, וכך גם האיפור (דיברתם על אמבר, נכון?), זה מה שלמדתי לאהוב בבאפי.