אנסה להסביר את עצמי
כשאתה כותב ביקורת על אלבום - אתה כולך ממוקד באלבום, וזה בסדר. עם זאת, האלבום הוא רק חלק מן העולם שבו אתה חי - שבו יש *המון* אלבומים אחרים. התייחסות לאלבום בלבד, תוך התעלמות מאלבומים שיצאו לפניו, אינה נחשבת מועילה במיוחד עבור צרכנים שצריכים לקבל החלטות. אם מישהו כותב ביקורת על מכונית, הוא צריך לומר למה היא טובה יותר ממכוניות אחרות. עצם המאמץ ההשוואתי מעניק פרספקטיבה לביקורת, נותן לה עוד מימד (מימד הזמן) ומעניק לה עומק. הנטייה של הרבה אנשים שרק עכשיו החלו לכתוב ביקורות היא למעט ככל האפשר בהשוואה, כי זה מסבך להם את התמונה. זה קצת מזכיר את ההבדל בין משוואה ובה נעלם אחד, ובין משוואה של שני נעלמים (לא לקחת את האנלוגיה הזאת רחוק מדי...). "תתן אותו לפי מה שהלקה מנסה להעביר והאם היא מצליחה את זה בצורה הטובה ביותר" ה'צורה הטובה ביותר' נקבעת לפי מה שקורה בעולם - דהיינו, אלבומים אחרים של להקות אחרות, ואלבומים אחרים של אותה להקה. "איך אתה יכול לדעת שזה יהפוך לקלאסיקה בינלאומית או לא?" אני לא יכול לדבר שום דבר לגבי העתיד. אני רק יכול להסתכל על העבר, להיזכר באלבומים אחרים רלוונטיים - ולתת השוואה. זה כמו ההבדל בין צרכן חכם ובין צרכן לא-חכם: הצרכן הלא-חכם רואה פרסומת וקונה. הצרכן החכם משווה מחירים, משווה רכיבים, משווה תכונות, משווה תועלות, משווה צריכים ואז קונה. אם נחזור רגע לביקורת של טל עופר - הרי שמתן הציון 9 לאלבום "מורנינג לייטס" הוא לדעתי בזיון מקצועי. לא ייתכן שלהקה כזו תקבל ציון 9 על אלבום אנכרוניסטי, עם ליריקה נוראית, עם שירה גרועה, שעשו אלפים כמותו בעבר. אפילו ציון 8 לא מגיע לו. אני חושב שטל עופר מגזים עם הציונים שלו, וזה פוגע קשות באמינות של הביקורותו שלו.