todos los amigos son unos hijos de puta

todos los amigos son unos hijos de puta

אם יוחלט שההודעה אינה מעניין הפורום - שתשורשר. מאידך, אשמח אם יורשה לי לשתף אנשים אחרים במשהו שמטריד אותי באמצעות הודעה ראשית בפורום הזה. אחרי תקופה של בדידות בגיל 17, אחרי השלמת פערים חברתיים באמצעות האינטרנט בגילאים 18-21, אחרי בולמוס של פופולריות פתאומית, שבמהלכו הפכו דירותיי לבתי-זונות-מעט ובהמשך - לבתי ועד לסטלנים, אחרי כל המון העם שהייתי איתם בקשרים כאלה ואחרים נשארו לי שני חברים, שהם, אפשר לומר, אמיתיים - לטוב ולרע. את י. אני מכיר כ-5 שנים, את א. - כ-3. במהלך השנים האלה איכות הקשר שלנו, תכיפות הפגישות ושאר מאפיינים של קשרי-ידידות עם כל אחד מהם עברו שינויים לא מעטים, כשם שגם כל אחד מאיתנו עבר תמורות ניכרות בחייו, בתפישת העולם וכן הלאה על זו הדרך. אבל כמו שכבר נאמר במלים אחרות לעיל, אם אשָׁאל מיהם חבריי - אמנה קודם אותם ואז אגרד בפדחת. אף אחד, לעולם ובשום מקום אינו חף ממומים באופי ומבעיות כאלה ואחרות בהתנהלות הבינאישית. אבל איכשהו נתמזל מזלי שלשני חבריי יש פגם דומה, לכל אחד בעל אופי וטאץ' אישי משלו. (במאמר המוסגר אני חייב להודות שאני מודע לכך שמנִיית פגמיהם של חבריי בפרהסיה היא מעשה נבזי; אני לוקח עליי את כל האחריות). שניהם סוברים שההיכי-תמצי האידיאלי להחיל עליו את הסלוגן "בשביל זה יש חברים" הוא הצורך העובר ושב לפלוט אנרגיות שליליות שונות. אצל א. זה לובש צורה של "פרצופים" שהיא עושה לי על כל דבר אפשרי: על אוכל שאני עושה, על שירים שאני כותב, על שמיכה שאני נותן לה כשהיא לנה אצלי, על ספר שאני מציע לה כשהיא מתלוננת שאין לה מה לקרוא, על תכנית אפשרית לסופ"ש שאני מעלה בפניה ואפילו על סיפור של התאהבות חד-סטרית שאני משתף בו אותה - מקרה שבו ציפיתי ממנה, כמחברה, שתתמוך בי, אם לא קשה, תודה. כשהעליתי את העניין בפניה, כשטענתי שקשה לי להרגיש לידה כל הזמן "מעפן", "לא שווה", "מבאס", "לא עומד בציפיות", היא אמרה לי, מותק שכמותה, שאני האדם היחיד שהיא מרשה לעצמה להביע בפניו מורת רוח בצורה חסרת-עכבות לחלוטין. אה, ואוי, שכחתי: אני, כך אמרה לא פעם, החבר היחיד שלה. י., לעומתה, הוא מחברן של מינִי-רצנזיות חיוביות רבות מספור על שלל דברים שעשיתי. אבל דווקא הוא זה שהגה את טענת "בשביל זה יש חברים". לא נעים להודות שעם כל היתרונות שיש לו על שכמותי - עם כל רחבות ועומק המחשבה, עם כל היצירתיות והסקס-אפיל - הוא קצת אגוצנטרי מהממוצע. ולכן כשהאינטרסים המיידיים שלו אינם תואמים את של סביבתו - ולעתים קרבות והולכות אני מוצא את עצמי במשוואה הזאת בדמות אותה סביבה - ההכרעה שלו תהיה חד משמעית: רצונו ורצון חברו - רצונו קודם. וכל קריאה להתחשבות נתפשת אז - ולא רק אז - בעיניו כנסיון לעורר רגשי אשמה. עם הזמן למדתי, אמנם, לקבל את "משנתו" בסוגיית "רצונו ורצון חברו", ובכמה מובנים השתכנעתי באמיתותה, מה שעדיין לא מקל עליי להשלים עם הברזות למניהן, חוסר רצון מוחלט להתחייב אפילו לקפה בעוד חצי שעה, חוסר התחשבות בציפיות וברצונות הבסיסיים ביותר שלי. אבל לדידו - אני הוא אחד מהמעטים שהוא יכול להרשות לעצמו התנהלות כזאת בחברתם. בשביל זה, מרגלא בפומיה, יש חברים. בסיכומו של עניין אני מרגיש, במובן מסויים, כמו פח אשפה שעליו להעריך את העובדה שאלה שזורקים אליו פסולת מרגישים בנוח לזרוק אותה רק / גם אליו. בכל פעם שאני מנסה להעלות את הנושא, נשלפת כנגדי טענת "ככה אני וזהו" - וזהו. דא עקא, חברי ילדות - כמו גם מקום מוצא מובהק, שייכות מגזרית ושאר לוקסוסים מהסדרה הזאת - אין לי, ובגיל 25 אני לא יכול להרשות לעצמי לשלח לארבע רוחות השמים חברים שאני מכיר כבר (כבר!) 3 או 5 שנים ולמצוא לי חברים חדשים-מקרוב-באו. ולהשאיר את המצב הקיים - זה כמו להזניח חולאת: אין צורך להרחיב ולפרש מה קורה כשמזניחים חולאת. בקיצור, מבוי סתום. או משהו שדומה לו. תרצו לומר משהו בעניין - אשמח לשמוע. ולעניין אחר לחלוטין: מחר בצהריים יש חמין. כולם מוזמנים. יונה
 

מובחרת

New member
צו אל די רוחות...

זו בעיה אנושית כללית. חבר הולך, וחבר בא. אל תינעל על כאלה שמפזרים באטמוספירה שלך אנרגיות שליליות. איך אומרת חברה שלי סימה? - " יאללה. שחררי"!!!
 

spag

New member
שנתיים לא דיברנו - אבל בגלל זה אוותר על חמין?

שלח לי בהודעה את הטלפון שלך, או במייל [email protected]
 
דעתי

(א) הגדרה שלי של "חבר" זה אחד שיהיה שם בשבילך גם אם זה לא נוח עבורו. 'י' איננו חבר. אולי הוא אחד שכיף להיות איתו, אבל הוא לא חבר. זו דעתי. (ב) אפשר "לרדת" חופשי על חברים (בשביל זה יש חברים), אבל חובה גם להגיד מילה טובה מידי פעם. גם בשביל זה יש חברים. אם חבריך לא יגידו עליך מילה טובה (כאשר מגיעה לך), איך תדע לפעמים שאתה שווה משהו? אם זר אומר שאתה מקסים - אולי הוא מתחנף. אתה חייב שחברך יגיד שאתה נהדר (אפילו לעיתים רחוקות), כדי שתדע שיש בזה משהו. (ג) לא ניתן (בקלות) לשנות אופי של אדם. בהרבה מקרים - עליך לצאת ולמצוא אדם אחר עם לב טוב (כדברי אלעזר בן ערך כמדומני) שיהיה החבר שלך. זה אפשרי. אתה צעיר מדי כדי לוותר כל כך מוקדם. (ד) לי יש המון אנשים שמתיימרים להיות החברים שלי אבל יש לי רק חבר אחד. אחד שאני יודע שיהיה שם אם אצטרך. לצערי אין לי כל כך קשר איתו כי יש לנו עיסוקים שונים אבל אני יודע שהוא באמת חבר. חבר אמיתי זה דבר נדיר. (ה) סתם סקרנות: האם >אתה< חבר אמיתי? נ.ב. הלכתי לבדוק... פרקי אבות פרק ב משנה ט: "אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. ... רבי אלעזר אומר: לב טוב. אמר להם: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם."
 
טוב,

כדי למנוע המשך השלכת רפש על החברים שלי אני צריך, כנראה, להבהיר שתיארתי אותם בגוונים לא-מחמיאים מעצם היות ההודעה שלי תלונה על בעיות שיש לי איתם. ולא נואשתי בגיל 25. פשוט קשה מאד לוותר על פירורים של שייכות וזכרון משותף שנפלו בחלקי. ושייכות, כמו גם זכרון משותף, נבנים עם השנים: אצל בני אדם "נורמליים" יותר - מהילדות, אצלי - מתחילת שנות ה-20 לחיי, אבל אף אחד לא יכול לומר לי להפוך שוב לטאבולה רסה מהבחינה הזאת בגיל שלי, מכיוון שאף אחד לא היה רוצה לשמוע דרישה / המלצה / עצה לוותר על נכס יקר-מציאות שנקנה עם השנים ושרכישתו בשנית (אם תיתכן, בכלל) תארך גם היא מספר שנים, הפעם - שנים אחרות לחלוטין (25-30 לעומת 20-25), ובאיזשהו מובן - טאוטולוגיות, ולכן מבוזבזות. מקווה שהייתי ברור, פחות או יותר.
 

barr1969

New member
אוף

יש לך פה כל כך הרבה חברים, למה אתה תקוע שם? לכל אדם יש את הפאקים שלו, ובתור חבר אפשר לזהות אותם בקלות רבה. גם לי יש חברים קרובים, אני מכירה את החסרונות שלהם, וכל עוד היתרונות עולים על החסרונות, שווה לי להיות בקרבתם. מניחה שאם הם הראשונים שהיית מעלה את שמם אם היו שואלים אותך מי החברים שלך, יש בהם משהו מתגמל. לא שנעים לחיות בצל ביקורת, או ליד אגוצנטרי שדואג לעצמו לפני הכל, אבל יש בהם כנראה חלקים אחרים שאתה אוהב, ולכן אתה סובל מהשאר. לגבי החמין- קח את הסיר ובא פה. לא תאמין כמה חברים יש לך כאן.
 
חברים שרואים משם...

את ומי עוד? את תקופת חבְרי-החמין, חבְרי-הסמים וחבְרי-הַגֹּנֶב השארתי מאחוריי. ריחות הלוואי שלה מרחפים עוד, כנראה, בבתי הועד לסטלנים. נסעתי כבר משם, חניתי במקום אחר ובזמן אחר. ובראייה תועלתנית של קשר-ידידות אני רואה, למרות שמץ האמת שיש בה, כמו בכל ראייה אחרת, החטאת מטרה. אם לומר זאת בלשון פשוטה, חברים יש לי כדי שאהיה פחות בודד. אבל כשאני נכנס למסך ניהול חברויות, אני נשאר שוב לבד מול המסך. מאידך, כמו שציין ליקו במידה רבה של צדק, חבר (או בת-זוג, אגב) שמידת הנכונות שלו תואמת את זו שלך הוא מתנה נדירה, שאין כל ערובה שתקבל אותה ביום מן הימים, מעצם היותה מתנה - דבר שניתן בחסד ולא בזכות. אבל מעודד לחשוב שיש אפשרות לקבל מתנה כזאת. משום שכידוע, הטרגדיה הגדולה ביותר של סבתא היא שלעולם - לעולם! - לא יהיו לה גלגלים.
 

L i k o

New member
de puta madre

האמת שאתה מעלה כאן הרבה בעיות, לא רק אחת: 1. איך זה שהגעתי לגיל 25 כמעט בלי חברים אמיתיים? 2. איך זה שהחברות עם החברים הבודדים שיש לי אינה מספקת אותי? 3. מי כאן לא בסדר - גישת חבריך "בשביל זה יש חברים" או שיש לך דרישות מוגזמות מחבריך? 4. מהן תכניות הפעולה הראויות שעליך לנקוט בעתיד? 5. האם יש סיכוי שאמצא חברים אמיתיים חדשים? אני לא מכיר אותך (ראיתי אותך רק פעם אחת אצל הפיה בבית), ולכן איני יכול לעוץ לך ולתת מענה לשאלותיך, אבל אני יכול לומר לך מה אני מרגיש לפעמים: הרבה פעמים אני מרגיש שבמערכת היחסים עם חברים, התסכולים שלי נובעם מזה שאני מוכן לתת להם יותר ממה שהם מוכנים לתת לי. זה נורא מתסכל, אבל מה לעשות, יש מעט מאד אנשים שמסוגלים לחברות טוטלית מבחינת "שלך שלי ושלי שלך", ושימת אינטרס של החבר באותו מקום של האינטרס שלהם עצמם. אם מצאת חבר כזה - זכית באוצר. החברות עם אנשים שלא שייכים לקטגוריה הראשונה היא תמיד בעלת פגם מסוים - לא תמיד אפשר לשים לב, אבל הוא קיים. מראש אתה צריך לדעת שאתה והחיים שלך לא נמצאים במקום ראשון אצל חברך. לאט לאט גם האנשים מתברגנים, יש להם אשה וילדים, עבודה ועוד כל מיני מחוייבויות, כך שהחברים נטו, שאין שום דבר שקושר ביניכם מלבד החברות עצמה, נדחקים לקרן זוית. אין לך מה לעשות עם זה - זהו טבע האדם. אני די השלמתי עם זה. ביחס לאותם החברים שנוכחתי לדעת שהחברות איתי אינה עומדת במקום הראוי לה מבחינתי, אימצתי גישה של "להתראות בשמחות". הווה אומר, אני בוחן את הקשר שלנו מבחינת התועלת שלי - כלומר אם אחרי העבודה אני זקוק למישהו לצאת לשתות לאנשהו, וזמינותו גבוהה, אזי מבחינתי זה המשבצת של החבר הזה. גם כאשר אני יודע שכשאני אצטרך אותו למשהו רציני, הוא לא יהיה שם - אם אין לי ציפיות לכך, זה לא נורא. לפני שהתגייסתי, דודי אמר לי, זה הזמן האחרון לרכוש חברים, תנצל זאת. אני חושב שהוא צדק רק בחלקו. החברים מהזן האמיתי תמיד קשה לפגוש, וכיוון שהסיכויים הם כל כך מעטים, אז זה כמו לזכות בלוטו - אי אפשר לתת בזה סימנים ולקבוע כללים. לעומת זאת חברים מהסוג שינעימו לך את הזמן באמת ככל שעובר הזמן יותר קשה לרכוש, כי יש לבני אדם סדרי עדיפות אחרים עם הגיל. בכל מקרה אני חושב שברגע שאתה מודע למגבלות שני חבריך, אזי אין לך ממה להתאכזב יותר - אז אתה יכול לאמץ גישת "להתראות בשמחות" ולראות מה המשבצת שהאינטראקציה איתם נוחה לך ולהמשיך בה, ואיפה היא לא עושה לך טוב. נ.ב. כמובן כל זה בהנחה שהבעיות נובעות מהחברים שלך, ולא תלויות בך. זה רק מי שמכיר אותך ואת מערכות היחסים שלך עם חבריך יכול להגיד לך. בדרך כלל האחריות לבעיות מתחלקת לשני הצדדים, אם כי לא בחלקים שווים. בהצלחה!
 

damtiela

New member
לאוניד...

אתה פשוט טוב מדי לאנשים שאתה אוהב. וליקו (נראה לי שזה היה ליקו) אמר כאן משהו על כך שכל סוג של מערכת יחסים צריכה להיות דו סטרית. לתת באותה המידה שאתה מקבל, לא להיות זה שזורקים עליו הכל (אלא אם כן אתה יכול לזרוק את הכל על הצד השני). לשמור על איזה איזון. משהו שלא ירוקן אותך מהכוחות שלך ויכריח אותך לקרוע את התחת בשביל אחרים כל הזמן. (ובנימה רגשנית זו - תודה על שנה (לפחות) רצופות של זמן איכות בבתי הבושת השונים שהרכבת
. אתה מבשל נהדר, כותב די בסדר
וטיפוס די חביב באופן כללי.)
 
למעלה