דער קאָצקער אנארכיסט
New member
todos los amigos son unos hijos de puta
אם יוחלט שההודעה אינה מעניין הפורום - שתשורשר. מאידך, אשמח אם יורשה לי לשתף אנשים אחרים במשהו שמטריד אותי באמצעות הודעה ראשית בפורום הזה. אחרי תקופה של בדידות בגיל 17, אחרי השלמת פערים חברתיים באמצעות האינטרנט בגילאים 18-21, אחרי בולמוס של פופולריות פתאומית, שבמהלכו הפכו דירותיי לבתי-זונות-מעט ובהמשך - לבתי ועד לסטלנים, אחרי כל המון העם שהייתי איתם בקשרים כאלה ואחרים נשארו לי שני חברים, שהם, אפשר לומר, אמיתיים - לטוב ולרע. את י. אני מכיר כ-5 שנים, את א. - כ-3. במהלך השנים האלה איכות הקשר שלנו, תכיפות הפגישות ושאר מאפיינים של קשרי-ידידות עם כל אחד מהם עברו שינויים לא מעטים, כשם שגם כל אחד מאיתנו עבר תמורות ניכרות בחייו, בתפישת העולם וכן הלאה על זו הדרך. אבל כמו שכבר נאמר במלים אחרות לעיל, אם אשָׁאל מיהם חבריי - אמנה קודם אותם ואז אגרד בפדחת. אף אחד, לעולם ובשום מקום אינו חף ממומים באופי ומבעיות כאלה ואחרות בהתנהלות הבינאישית. אבל איכשהו נתמזל מזלי שלשני חבריי יש פגם דומה, לכל אחד בעל אופי וטאץ' אישי משלו. (במאמר המוסגר אני חייב להודות שאני מודע לכך שמנִיית פגמיהם של חבריי בפרהסיה היא מעשה נבזי; אני לוקח עליי את כל האחריות). שניהם סוברים שההיכי-תמצי האידיאלי להחיל עליו את הסלוגן "בשביל זה יש חברים" הוא הצורך העובר ושב לפלוט אנרגיות שליליות שונות. אצל א. זה לובש צורה של "פרצופים" שהיא עושה לי על כל דבר אפשרי: על אוכל שאני עושה, על שירים שאני כותב, על שמיכה שאני נותן לה כשהיא לנה אצלי, על ספר שאני מציע לה כשהיא מתלוננת שאין לה מה לקרוא, על תכנית אפשרית לסופ"ש שאני מעלה בפניה ואפילו על סיפור של התאהבות חד-סטרית שאני משתף בו אותה - מקרה שבו ציפיתי ממנה, כמחברה, שתתמוך בי, אם לא קשה, תודה. כשהעליתי את העניין בפניה, כשטענתי שקשה לי להרגיש לידה כל הזמן "מעפן", "לא שווה", "מבאס", "לא עומד בציפיות", היא אמרה לי, מותק שכמותה, שאני האדם היחיד שהיא מרשה לעצמה להביע בפניו מורת רוח בצורה חסרת-עכבות לחלוטין. אה, ואוי, שכחתי: אני, כך אמרה לא פעם, החבר היחיד שלה. י., לעומתה, הוא מחברן של מינִי-רצנזיות חיוביות רבות מספור על שלל דברים שעשיתי. אבל דווקא הוא זה שהגה את טענת "בשביל זה יש חברים". לא נעים להודות שעם כל היתרונות שיש לו על שכמותי - עם כל רחבות ועומק המחשבה, עם כל היצירתיות והסקס-אפיל - הוא קצת אגוצנטרי מהממוצע. ולכן כשהאינטרסים המיידיים שלו אינם תואמים את של סביבתו - ולעתים קרבות והולכות אני מוצא את עצמי במשוואה הזאת בדמות אותה סביבה - ההכרעה שלו תהיה חד משמעית: רצונו ורצון חברו - רצונו קודם. וכל קריאה להתחשבות נתפשת אז - ולא רק אז - בעיניו כנסיון לעורר רגשי אשמה. עם הזמן למדתי, אמנם, לקבל את "משנתו" בסוגיית "רצונו ורצון חברו", ובכמה מובנים השתכנעתי באמיתותה, מה שעדיין לא מקל עליי להשלים עם הברזות למניהן, חוסר רצון מוחלט להתחייב אפילו לקפה בעוד חצי שעה, חוסר התחשבות בציפיות וברצונות הבסיסיים ביותר שלי. אבל לדידו - אני הוא אחד מהמעטים שהוא יכול להרשות לעצמו התנהלות כזאת בחברתם. בשביל זה, מרגלא בפומיה, יש חברים. בסיכומו של עניין אני מרגיש, במובן מסויים, כמו פח אשפה שעליו להעריך את העובדה שאלה שזורקים אליו פסולת מרגישים בנוח לזרוק אותה רק / גם אליו. בכל פעם שאני מנסה להעלות את הנושא, נשלפת כנגדי טענת "ככה אני וזהו" - וזהו. דא עקא, חברי ילדות - כמו גם מקום מוצא מובהק, שייכות מגזרית ושאר לוקסוסים מהסדרה הזאת - אין לי, ובגיל 25 אני לא יכול להרשות לעצמי לשלח לארבע רוחות השמים חברים שאני מכיר כבר (כבר!) 3 או 5 שנים ולמצוא לי חברים חדשים-מקרוב-באו. ולהשאיר את המצב הקיים - זה כמו להזניח חולאת: אין צורך להרחיב ולפרש מה קורה כשמזניחים חולאת. בקיצור, מבוי סתום. או משהו שדומה לו. תרצו לומר משהו בעניין - אשמח לשמוע. ולעניין אחר לחלוטין: מחר בצהריים יש חמין. כולם מוזמנים. יונה
אם יוחלט שההודעה אינה מעניין הפורום - שתשורשר. מאידך, אשמח אם יורשה לי לשתף אנשים אחרים במשהו שמטריד אותי באמצעות הודעה ראשית בפורום הזה. אחרי תקופה של בדידות בגיל 17, אחרי השלמת פערים חברתיים באמצעות האינטרנט בגילאים 18-21, אחרי בולמוס של פופולריות פתאומית, שבמהלכו הפכו דירותיי לבתי-זונות-מעט ובהמשך - לבתי ועד לסטלנים, אחרי כל המון העם שהייתי איתם בקשרים כאלה ואחרים נשארו לי שני חברים, שהם, אפשר לומר, אמיתיים - לטוב ולרע. את י. אני מכיר כ-5 שנים, את א. - כ-3. במהלך השנים האלה איכות הקשר שלנו, תכיפות הפגישות ושאר מאפיינים של קשרי-ידידות עם כל אחד מהם עברו שינויים לא מעטים, כשם שגם כל אחד מאיתנו עבר תמורות ניכרות בחייו, בתפישת העולם וכן הלאה על זו הדרך. אבל כמו שכבר נאמר במלים אחרות לעיל, אם אשָׁאל מיהם חבריי - אמנה קודם אותם ואז אגרד בפדחת. אף אחד, לעולם ובשום מקום אינו חף ממומים באופי ומבעיות כאלה ואחרות בהתנהלות הבינאישית. אבל איכשהו נתמזל מזלי שלשני חבריי יש פגם דומה, לכל אחד בעל אופי וטאץ' אישי משלו. (במאמר המוסגר אני חייב להודות שאני מודע לכך שמנִיית פגמיהם של חבריי בפרהסיה היא מעשה נבזי; אני לוקח עליי את כל האחריות). שניהם סוברים שההיכי-תמצי האידיאלי להחיל עליו את הסלוגן "בשביל זה יש חברים" הוא הצורך העובר ושב לפלוט אנרגיות שליליות שונות. אצל א. זה לובש צורה של "פרצופים" שהיא עושה לי על כל דבר אפשרי: על אוכל שאני עושה, על שירים שאני כותב, על שמיכה שאני נותן לה כשהיא לנה אצלי, על ספר שאני מציע לה כשהיא מתלוננת שאין לה מה לקרוא, על תכנית אפשרית לסופ"ש שאני מעלה בפניה ואפילו על סיפור של התאהבות חד-סטרית שאני משתף בו אותה - מקרה שבו ציפיתי ממנה, כמחברה, שתתמוך בי, אם לא קשה, תודה. כשהעליתי את העניין בפניה, כשטענתי שקשה לי להרגיש לידה כל הזמן "מעפן", "לא שווה", "מבאס", "לא עומד בציפיות", היא אמרה לי, מותק שכמותה, שאני האדם היחיד שהיא מרשה לעצמה להביע בפניו מורת רוח בצורה חסרת-עכבות לחלוטין. אה, ואוי, שכחתי: אני, כך אמרה לא פעם, החבר היחיד שלה. י., לעומתה, הוא מחברן של מינִי-רצנזיות חיוביות רבות מספור על שלל דברים שעשיתי. אבל דווקא הוא זה שהגה את טענת "בשביל זה יש חברים". לא נעים להודות שעם כל היתרונות שיש לו על שכמותי - עם כל רחבות ועומק המחשבה, עם כל היצירתיות והסקס-אפיל - הוא קצת אגוצנטרי מהממוצע. ולכן כשהאינטרסים המיידיים שלו אינם תואמים את של סביבתו - ולעתים קרבות והולכות אני מוצא את עצמי במשוואה הזאת בדמות אותה סביבה - ההכרעה שלו תהיה חד משמעית: רצונו ורצון חברו - רצונו קודם. וכל קריאה להתחשבות נתפשת אז - ולא רק אז - בעיניו כנסיון לעורר רגשי אשמה. עם הזמן למדתי, אמנם, לקבל את "משנתו" בסוגיית "רצונו ורצון חברו", ובכמה מובנים השתכנעתי באמיתותה, מה שעדיין לא מקל עליי להשלים עם הברזות למניהן, חוסר רצון מוחלט להתחייב אפילו לקפה בעוד חצי שעה, חוסר התחשבות בציפיות וברצונות הבסיסיים ביותר שלי. אבל לדידו - אני הוא אחד מהמעטים שהוא יכול להרשות לעצמו התנהלות כזאת בחברתם. בשביל זה, מרגלא בפומיה, יש חברים. בסיכומו של עניין אני מרגיש, במובן מסויים, כמו פח אשפה שעליו להעריך את העובדה שאלה שזורקים אליו פסולת מרגישים בנוח לזרוק אותה רק / גם אליו. בכל פעם שאני מנסה להעלות את הנושא, נשלפת כנגדי טענת "ככה אני וזהו" - וזהו. דא עקא, חברי ילדות - כמו גם מקום מוצא מובהק, שייכות מגזרית ושאר לוקסוסים מהסדרה הזאת - אין לי, ובגיל 25 אני לא יכול להרשות לעצמי לשלח לארבע רוחות השמים חברים שאני מכיר כבר (כבר!) 3 או 5 שנים ולמצוא לי חברים חדשים-מקרוב-באו. ולהשאיר את המצב הקיים - זה כמו להזניח חולאת: אין צורך להרחיב ולפרש מה קורה כשמזניחים חולאת. בקיצור, מבוי סתום. או משהו שדומה לו. תרצו לומר משהו בעניין - אשמח לשמוע. ולעניין אחר לחלוטין: מחר בצהריים יש חמין. כולם מוזמנים. יונה
