אז למה אתה משתמש בהן כל הזמן?
האנלוגיה שלי היא נכונה, ובזה עתה הוכחת שאתה בנו של ג'יי אדגר הובר. באלבום מוסיקלי, מוסיקה היא העיקר. במיוחד בפרוגרסיב, להבדיל מלמשל... בוב דילן. בגלל זה קוראים לזה "רוק מתקדם" ולא "שירה מתקדמת בליווי כלים מדי פעם". ליריקה היא ערך מוסף, שיכול להפוך אלבום עם מוסיקה טובה לאלבום מצוין, במיוחד כשיש יחסי גומלין בין המילים והמוסיקה, אבל בלי המילים האלה המוסיקה עדיין תישאר טובה. זה כמו שאם תיקח תסריט טוב, עם שחקנים טובים ובמאי טוב, אבל בלי פסקול בכלל, הסרט יצא טוב. אבל אם תוסיף לו פסקול מעניין שמדגיש כל מיני נקודות מהותיות בעלילה באופן מקורי, זה יעלה את הערך של הסרט. מצד שני, הפסקול הכי מורכב ומגוון בעולם לא יציל תסריט גרוע. זאת האנלוגיה, אדגר ג'וניור. ליריקה של אלבום היא בטח לא העלילה, מכוון שהחוויה העיקרית היא חווית ההאזנה, שמתרחשת בזמן אמיתי ללא האפשרות לשבת ולהתחיל לנתח מילים. כמובן שהאידיאל הוא שגם המוסיקה וגם הליריקה יהיו ללא רבב, אבל לא תמיד מקבלים את זה, ואז צריך לזכור מה העיקר כאן. אתה תמיד אומר שהליריקה של ג'ון אנדרסון היא חסרת פשר. זה מונע ממך להקשיב לYes? לא, נכון? אתה בעצמך עובד על פי סדר העדיפויות הזה. כשבאה להקה לא ידועה לפורום ומפרסמת הופעה, מה הדבר הראשון שאתה אומר להם? זה אף פעם לא: "היי חבר'ה, תביאו איזה קובץ עם הליריקה שלכם לקרוא" זה תמיד: "היי חבר'ה, תביאו איזה קובץ עם המוסיקה שלכם לשמוע. ואם בגנבות מוסיקליות עסקינו, הפתיחה של GPS Culture של The Tangent היא העתק כמעט מוחלט של ליין מ Battle of Epping Forest (בתזמון 4:10), הן בקצב, הן בסאונד, והן בסגנון המלודי. אז שוב, אני חוזר לתהייה המקורית: אתה כל הזמן מאשים את הפלאוור קינגז בגנבות מוסיקליות, ובו זמנית אתה משבח להקות אחרות שעושות בדיוק את אותו הדבר. זה באמת לא מפריע לך אך ורק בגלל שיש ליריקה טובה באלבום? או שזה באמת משהו אישי נגד רויינה סטולט?
