לברוקולי
בכל שיטה חייבת להיות דרך לבדוק את ההתקדמות, שתהיה ברורה גם למתאמן וגם לסובבים אותו; אם זה מבחן שבירת קרשים או מבחן עמידה מינימום 50 דקות או מבחן קרב, חייבת להיות דרך לבדוק את ההתקדמות. הבדיקה צריכה להיות אפשרית לא רק במונחים של שנים, אלא גם במונחים של שיעור בודד: למדת תנועה פעם אחת, חזרת עליה שלוש-שלושים פעם, המורה צריך להיות מסוגל להסביר לך את העקרונות לפיהם צריך לבצע את התנועה (עמידה, נשימה, יציבה, מותן, מבט, מיקוד...), לא רק כדי שהוא ידע אם התקדמת או לא, אלא כדי שאתה עצמך תוכל לדעת אם אתה מתאמן נכון או לא. אותו הדבר בעבודה בזוגות, בתרגילי חימום, בקאטות ובקיהון, בכל דבר; אם אין דרך לבדוק אם אתה עובד נכון או לא, זה חשוד. יתכן שבתחומים מסויימים יגידו לך "כשתגדל תבין", אבל אם אומרים לך את זה על כל מה שאתה עושה, משהו חשוד. מאוד. איך לדעת אם המורה מלמד דבר נכון? לבדוק אם מה שהוא אומר עובד. גם לפי הכללים שהוא עצמו נתן (איך לזוז, איך לנשום וכו'), גם בעימות פיזי מול אדם אחר. נכון שצריך בהתחלה הגבלות (אין טעם למתחיל בשיטה א' ללכת לנסות את מה שלמד מול שיטה ב' ולחזור עם תלונות, הרי הוא רק מתחיל), אבל במשך הזמן אפשר להוריד אותן יותר ויותר. חשוב להתאמן עם חברים (לא בהכרח מאותו הדוג'ו, אבל חברים) כדי שלא יתחיל מצב של "השיטה שלי יותר טובה", שיביא ליריבות מיותרת ויהפוך אימון לקרב. אין אפשרות לבדוק אמנות לחימה בלי להילחם, רק צריך לבחור בתבונה עם מי (לא "נגד", עם!) אתה עובד, כדי שזו תהיה חוויה לימודית ולא קרב שיוביל בסופו של דבר לפציעות מיותרות. המורה שלי ממליץ על כל אלה, ולמיטב הבנתי הוא מורה טוב. אם מורה ממליץ להישאר בתוך הדוג'ו, ולא להתאמן עם אנשים מבחוץ, אולי צריך לבדוק למה הוא מתכוון - יתכן שהתכוון לתלמיד מסויים בתקופה מסויימת, ויתכן שאותו התלמיד בתקופה אחרת יקבל הנחיות אחרות. אם האמיה היא גורפת, לכולם ובכל מצב, זה חשוד.
כתב בוקולי: "שאלה סיבובית". זה גם נקרא "מילכוד 22". ואני טוען שהתשובה מתבררת מאליה רק לאחר שנים של אימונים. "כמה?" זו כבר תשובה אינדיבידואלית. יש כאלה שבחיים לא יבינו ויש כאלו שיבינו וידעו אחרי שנים ספורות. אני לא רוצה להמשיך לדעת על כך, כי אני מרגיש (כמו אוהד?
) יומרני מדי, אז תסלח לי.
