The leap of faith
נהוג לטעון שמקדוג'ואים מתאפיינים בין היתר באמון מוחלט של התלמידים במורה ובאמירה שלו. יכולות להיות לזה הרבה סיבות אבל התוצאה הסופית היא שכולם ביחד מזינים איזו אמונה שהיא לאו דווקא מציאותית, ולא מאתגרים אותה (מה שאולי היה מביא למסקנות שונות). נראה לי, מתוך כמה וכמה מקומות שהייתי בהם (ברובם המוחלט לא יותר מאימון אחד) שהאמונה הזו במורה קיימת גם במקוומות שיכולים להחשב הכי רציניים שיש. בסופו של דבר, נראה שהמצב הזה משרת שתי מטרות: האחת, היא שמורה לא יכול להעביר חומר אם מטרת התלמידים היא להכשיל אותו בטעות. הרי ברור שלא כל חומר מתאים לכל מצב, ועדיין אנחנו לומדים אותו. השנייה, היא שלפעמים אתה מגיע לתוצאות יותר טובות אם אתה סומך על מישהו אחר שטוען שאתה יכול, או סתם בא ללמד אותך נושא מסויים. כלומר, בשני המקרים התלמיד סומך על המורה שהוא מכיר את מסגרת הלימוד בצורה טובה יותר ולכן מוביל אותו במסלול שיביא אותו להבנה (טכנית או אחרת). זה, בעיני, סוג של "קפיצת אמונה" (בהעדר תרגום טוב יותר). מצד שני, שמתי לב שבמקומות שאותם אני מחשיב כרציניים יותר, המתאמנים הותיקים יותר כבר לא מאמינים במורה, פשוטו כמשמעו. נראה כאילו במקומות כאלו היכולת לענות על תשובות בקשר להנחות היסוד המקצועיות מתחלקת בין המורה לותיקים יותר. הדבר הזה קורה בגלל שבנקודה מסויימת המתאמנים כן מתאגרים את התפיסה של המורה, בין אם בגלל שלמדו במקומות אחרים, עשו קרבות אימון (או אמיתיים) נגד מספר יפה של יריבים והגיעו לרמה של הבנה, או לגרעין של הבנה, שלא טעונים אישרור חוזר על ידי המורה. במקומות כאלו, אני מאמין, לא נשמע את הטיעון "זה נכון כי X (המורה) אמר" (או כל גירסה מתוחכמת אחרת שלו) או "למדתי 20 שנה וכנראה לא הבנתי כלום". יש לי השערות משלי לסיבה לדבר הזה, אבל רציתי לשאול: 1. האם שמתם לב לזה? 2. איך, או מדוע, קורה לדעתכם המצב הזה שבו המורה הוא הסמכות היחידה (או להפך, אינו הסמכות היחידה)? 3. האם אתם רואים יתרון באחד מהמצבים האלה? וכו'
נהוג לטעון שמקדוג'ואים מתאפיינים בין היתר באמון מוחלט של התלמידים במורה ובאמירה שלו. יכולות להיות לזה הרבה סיבות אבל התוצאה הסופית היא שכולם ביחד מזינים איזו אמונה שהיא לאו דווקא מציאותית, ולא מאתגרים אותה (מה שאולי היה מביא למסקנות שונות). נראה לי, מתוך כמה וכמה מקומות שהייתי בהם (ברובם המוחלט לא יותר מאימון אחד) שהאמונה הזו במורה קיימת גם במקוומות שיכולים להחשב הכי רציניים שיש. בסופו של דבר, נראה שהמצב הזה משרת שתי מטרות: האחת, היא שמורה לא יכול להעביר חומר אם מטרת התלמידים היא להכשיל אותו בטעות. הרי ברור שלא כל חומר מתאים לכל מצב, ועדיין אנחנו לומדים אותו. השנייה, היא שלפעמים אתה מגיע לתוצאות יותר טובות אם אתה סומך על מישהו אחר שטוען שאתה יכול, או סתם בא ללמד אותך נושא מסויים. כלומר, בשני המקרים התלמיד סומך על המורה שהוא מכיר את מסגרת הלימוד בצורה טובה יותר ולכן מוביל אותו במסלול שיביא אותו להבנה (טכנית או אחרת). זה, בעיני, סוג של "קפיצת אמונה" (בהעדר תרגום טוב יותר). מצד שני, שמתי לב שבמקומות שאותם אני מחשיב כרציניים יותר, המתאמנים הותיקים יותר כבר לא מאמינים במורה, פשוטו כמשמעו. נראה כאילו במקומות כאלו היכולת לענות על תשובות בקשר להנחות היסוד המקצועיות מתחלקת בין המורה לותיקים יותר. הדבר הזה קורה בגלל שבנקודה מסויימת המתאמנים כן מתאגרים את התפיסה של המורה, בין אם בגלל שלמדו במקומות אחרים, עשו קרבות אימון (או אמיתיים) נגד מספר יפה של יריבים והגיעו לרמה של הבנה, או לגרעין של הבנה, שלא טעונים אישרור חוזר על ידי המורה. במקומות כאלו, אני מאמין, לא נשמע את הטיעון "זה נכון כי X (המורה) אמר" (או כל גירסה מתוחכמת אחרת שלו) או "למדתי 20 שנה וכנראה לא הבנתי כלום". יש לי השערות משלי לסיבה לדבר הזה, אבל רציתי לשאול: 1. האם שמתם לב לזה? 2. איך, או מדוע, קורה לדעתכם המצב הזה שבו המורה הוא הסמכות היחידה (או להפך, אינו הסמכות היחידה)? 3. האם אתם רואים יתרון באחד מהמצבים האלה? וכו'
