The doors

[Zohar 01]

The doors

שלום וסליחה על פתחית השרשורים הצפופה. אז מה דעתנו על הדורס? יצא לי לשמוע כמה אנשים שטענו כי מוריסון היה לא יותר מפוזאיסט מתיימר ושהשירים שלהם בכלל לא טובים ולא ברור למה אנשים כ"כ אוהבים אותם, גם מבחינה מוסיקלית ובעיקר אולי מבחינת המילים. לגביי, הייתה לי תקופה שבה חשבתי שהם אחת הלהקות האהובות עליי. שילוב כזה בין פסיכדליה, רוקנרול, בלוז ואורגן עם הקול העוצמתי של מוריסון (במילים לא הכי התעמקתי, אבל חשבתי שהן די מעניינות), מה עוד צריך? אבל אחרי ששמעתי אנשים מלכלכים (אסור להקשיב לדעות של אנשים) חשבתי בשנית, והיום אני אומרת לעצמי שאולי הם באמת סתם מתיימרים, להוציא קטעים אדירים, למשל כל LA woman, לדעתי האלבום הכי טוב שלהם. ומה אתם חושבים? על הלהקה בכלל ועל מוריסון בפרט?

 

[Celluloid Hero]

לא יודע לגבי כמה אנשים

אני יודע שרוב האנשים בעולם יגידו לך שמדובר באחת הלהקות הגדולות של הסיקסטיז - ואני איתם. בואי לא נתעסק בפוזות, למרות שבמקרה של הדורז, זה עניין שכן צריכים לדון בו- בנפרד. מבחינת מלודיות, אני מוצא מעט להקות מאותה תקופה של הסיקסטיז שגילו יכולות כאלו. מעט מאוד אפילו. זה מספיק לי, כדי להגדיר גדולה. אבל, אז בא העניין הקטן הזה של התפתחות מוזיקילית, ולראות אותם הופכים מלהקת פופ-פסיכדלית (אגב, פסיכדליה אפלה, צריך להגדיש את זה, אני די בטוח שלא היו הרבה להקות פסיכדליה אפלות לפני הדורז, כמו הדורז), ללהקת בלוז-רוק אדירה לא פחות. וזה רק מחזק את ההרגשה שלי. הם ידעו לעצב שירים, הם ידעו לעצב אלבומים שלמים. גם אם אני מנתק את השכל שלי מהגולגולת ומנקר לעצמי את העיניים, כורת לעצמי את הזרועות, ומנסר את האוזניים ואז מנסה לקבוע לפי חוש הריח בלבד, אם מדובר בלהקה גדולה- אני עדיין מגיע למסקנה שזאת להקה גדולה.

יפה פה סיימנו. ואז אני עובר להשפעה. ופה מוריסון צריך ליפול כחוליה מקשרת איפשהו בין הסטונז, לאיגי סטוג', ואפשר למתוח את זה מבחינתי, בכיף, עד לסצנת הפאנק של LA בסוף שנות ה-70. למה?. כי יש הוכחות זה למה. רוח המרד לא הייתה אותה רוח מרד, בלי אותו מוריסון. נקודה. לגבי ה POETRY שלו, זה כבר משהו אחר. פוזה 100 אחוז. היייתי חי מצויין גם בלעדיה.

 

[Celluloid Hero]

יש אגב גם קאבר

כזה

וזה עוד FYI- ההשפעה המוזיקלית הכי גדולה שאני מוצא על פאטי סמית', היא של הדורז. וספציפית- מוריסון. וספציפית עוד יותר- הפואטרי המעצבן של מוריסון. אבל עדיין, בטואטל, זה יוצא לה ענק, בזכות הכריזמה, יכולות ווקליות, יכולות הלחנה, ועוד ועוד...

 

[tzvika321]

הוולווט, אלו עם הבננה, לא פסיכדליה אפלה?

 

[Celluloid Hero]

אני חושב עליהם כעל אנטי-פסיכדליה.

זה לא שהם לא היו אפלים, ולא היו מסוממים גם, זה רק שהסמים שונים, וגם האטטיוד אחר לגמרי. שים לב שגם ג'פרסון איירפליין עשו פסיכדליה אפלה באותו זמן, אפילו מאוד אפלה. אבל בין האוונגרד של הוולוט, לפסיכדליה האפלה של הג'פרסונים מבדילה תהום יצירתית שלמה. שלא לדבר על גישת החיים הקומונליים של הג'פרסונים, אייט אשבורי, ילדי הפרחים, קיץ האהבה, היפים מטונפים, וכל זה. אצלם הפסיכדליה היא שהפכה אפוקליפטית. וולוט היו בקטע של אומנות שהיא עצמה האפוקליפסה.

 

[tzvika321]

איך מישהו יכול להיות אנטי-פסיכדליה?

הוולווט הם משהו אחר, אבל לי הם נשמעים כפסיכדליה. יותר אורבנים, יותר אפלים, בלי מגיה שחורה-האפלה שם היא המציאות.
הם כל שנה סבלו מהחורף של החוף המזרחי, אז בוודאי זה צריך לבוא לידי ביטוי איכשהוא.

 

[Celluloid Hero]

תתפלא יש כאלה

לכל זרם יש את האנטי-זרם שלו. אפשר להסתכל עליהם כתגובת נגד (אני לא בטוח עד כמה זה 100 אחוז נכון ,אגב, נדמה לי שהוולוט הקדימו במעט את ראשית הפסיכדליה), ואפשר להסתכל עליהם כעל משהו שונה, המשך של משהו ישן יותר. לא לשכוח- אוונגרד היה במוזיקה קלאסית, וג'אז עוד הרבה לפניהם, ואלו הם מקורות ההשראה שלהם, לפחות המוזיקליים.

 

[ציףציף1000]

הוולווטס היו האנטי-תזה לפסיכדליה

המוזיקה שהם יצרו היתה, בין היתר, התשובה של ניו יורק האינטלקטואלית, חסרת הרחמים (דאז), לקליפורניה החולמת. אם הקליפורנים שרו על LSD ומריחואנה, לו ריד כתב על התמכרות להרואין. מול השירים על אהבה ופרחים, הוא הציב את הניוון והכיעור העירוני. אם לקליפורנים היתה יומרה לשירה-בגרוש (ג'ים מוריסון, ובעצם כולם), לו ריד היה משורר אמיתי (וגם התייחס בשיריו ליוצרים אחרים, שבקליפורניה לא שמעו עליהם). מול היומרות לאהבה ואחווה, הוא היה ציני.

לא שבקליפורניה היו חסרים זרמים אפלים. ניתן למצוא אותם אצל הדלתות, אצל love, אפילו הביץ' בויז.

 

[tzvika321]

אנטי תיזה לילדי הפרחים אולי

ולזרמים הקליפורניים שציינת
אבל פסיכדליה לא היתה מוגבלת רק לקליפורניה, היתה גם בצד השני של האטלנטי .לי זה נשמע כמו מוזיקה פסיכלדית, למרות שההגדרות לא באמת ברורות לי.

 

[ציףציף1000]

יש לי דז'ה וו לדיון הזה

בכל מקרה, הם לא היו פסיכדליה, לא בהגדרה הטכנית ולא במהות. הקשר היחיד שאני יכולה לראות זה שפיטר ג'נר, המנהל של הפלויד ב-67-68 - רצה לפני כן לנהל את הוולווטס אאל"ט, עד שהבין שזה לא יילך. יש מצב שהוא הביא את מה שראה בניו יורק, לפלוידים בלונדון. סיד בארט הושפע מזרמים אוונגרדיים (AMM), ואולי גם מהוולווטס. אם כי, כמובן, מבחינת המסרים, אלו עולמות שונים ואף הפוכים.

 

[Barmelai]

פסיכדליה היא ז'אנר בעייתי להגדרה

מכיוון שקיימים המון אלמנטים שיכולים בשילוב כזה או אחר ליצור חוויה פסיכדלית ואין אלמנט שהוא חובה על מנת שפסיכדליה תתקיים.

פסיכדליה התפתחה כפן מוזיקלי של תרבות. אי אפשר להפריד את האלבומים של גרייטפול דד וג'פרסון איירפליין מסן פנסיסקו והחוף המערבי. לתרבות ההיפית הייתה תפישת עולם, אידאולוגיה, אג'נדה ואלה הולידו תופעות שמיוחסות אליה, כמו אהבה חופשית, סמים קלים, קומונות, תנועת הנגד מול מוסדות השלטון ומלחמת ווייטנאם. וגם ספרות, קולנוע, סגנון לבוש, שפה ומוזיקה - כולם חלק מתרבות מסויימת.
כשמסתכלים על פסיכדליה מהזוית הזו, הוולווטס היו אנטי תזה -לתרבות- הפסיכדלית. בעיקר מבחינת המסרים והמהות האמנותית.

היום, כשכל סגנונות המוזיקה מנותקים מההקשר התרבותי המקורי שלהם, כשהכל צף לו ככה בחלל ריק, פסיכדליה היא כל מה שמרגיש לך פסיכדלי.
ואם הוולווטס נותנים לך חוויה של טריפ - אז זה פסיכדליה. אף אחד לא יכול להגיד לך אחרת.

 

[Zohar 01]

מעניינת אותי דעתך בנושא

כי אני זוכרת שאת כתבת פה משהו כזה על הדורס.
ולעניין מה שכתבת- אני מכירה את התפיסה (הקביעה) הזאת, שהוולווט היו הניגוד לרוק ההיפי של שנות השישים, אבל אני לא ממש מסכימה איתה. הרבה מהשירים של הדורס, אם ניקח אותם כדוגמא, הם ממש לא על פרחים ואהבה.

 

[ציףציף1000]

כי הדורז לא היו פסיכדליה

היו "נגיעות" פסיכדליות במוזיקה שלהם, אבל הם לא השתייכו ממש לזרם הזה.

העניין הוא שהיום, כל מה שיצא בתאריכים מסויימים בסיקסטיז מוכרז כ"פסיכדליה", גם אם אין קשר לפסיכדליה מלבד הזמן והמקום. הפסיכדליה היתה גל משפיע מאוד, בעיקר בגלל שהביטלס השתלבו בו, וכולם האזינו לביטלס. אנשים לקחו מהביטלס רעיונות מוזיקליים, עיבודים מסויימים שהביטלס אימצו, ושילבו אותם במוזיקה שהם יצרו. הרבה הרכבי פופ וזמרי פופ (דהיינו, לא רוק) שאבו מהביטלס הפסיכדליים, ולא היה להם עצמם, כיוצרים או מבצעים, שום קשר לפסיכדליה, או שהקשר היה קלוש. לדוגמא, כמעט בכל מקום כיום מתארים את Odessey & Oracle כאלבום פסיכדלי (ואפילו "יצירת מופת פסיכדלית"), למרות שהוא בכלל לא היה פסיכדלי, למרות שהוקלט באבי רואד, ב-1967, עם הכלים והטכנאים של הביטלס. בניגוד לברמל, אני לא בדעה שכל דבר הוא פסיכדלי אם ככה זה נשמע לנו. אבל לפעמים הגבול מטושטש: מה עם האלבומים המוקדמים של הבי ג'יז, למשל?

באשר לדורז, היה להם צליל יחודי - הודות לנגנים בלהקה, לא מוריסון - צליל שקשה לקשר אותו לאמנים אחרים, חוץ אולי מהסטונס ואולי ואן מוריסון, איכשהו. זה שההרכב לא היה שגרתי - לא היה להם בסיסט; האורגן היה הכלי המרכזי - היה ככל הנראה חלק מהעניין. לדעתי הם עשו כמה דברים מעניינים, אבל מוריסון הורס בשבילי את השורה התחתונה, עם החשיבות העצמית המנופחת שלו, הפוזות והטקסטים הטרשיים. בכ"ז, השירים שלהם שכן עושים לי את זה (מוזיקלית, לא מבחינת הטקסטים): Crystal Ship, Riders on the Storm, Summer's Almost Gone, Spanish Caravan אולי Waiting for the Sun ו-Strange Days.

מעבר לכך, שירים על אהבה ופרחים אמנם היו מאפיין בפסיכדליה, אבל לא המאבחן היחיד. גם Love, שבאו מאותו מקום (לוס אנג'לס) באותם ימים, והיו מתחרים ישירים של הדורז, לא שרו שירים עליזים במיוחד - אבל הם כן היו פסיכדליה. עם הרבה השפעות נוספות. גם אתם יש לי בעיה, אבל מכיוון אחר.

 

[Celluloid Hero]

סטריינג' דייז

הוא אלבום פסיכדלי בעיני. אבל שוב, רק הקצה האפל של הספקטרום הפסיכדלי. אחרי זה הם המשיכו הלאה למחוזות אחרים, כמו שכל להקה מגוונת עושה.

 

[Barmelai]

האלבום הראשון של הדורז

הוא פסיכדליה באבו אבוה. כה אמר ברמלאי...
אבל גם ברצינות, הדורז עשו פסיכדליה, לא רק בעיני מי שרצה לשמוע אצלם פסיכדליה, אלא פסיכדליה שלא מתפרשת לפן אחר. הקשיבי לקלידים, למבנה של רבים מהשירים, לאווירה. הדורז התכוונו והצילו ליצור אווירה פסיכדלית.
האלבומים הבאים, החל מ strange days לא היו פסיכדלים במובהק, אם כי בכל אחד מהם, עד the soft parade אפשר למצוא יציאות פסיכדליות אחדות.

יש יותר מזוית אחת לבחון את הז'אנר. השיוך וההקשר התרבותי הופך קצת בעייתי כשחוצים את האטלנטי חזרה לבריטניה. פסיכדליה כתרבות אמיתית, לא הייתה שם. רק הדים ורצון לחקות את התופעה האמריקאית.
הפסיכדליה הבריטית הייתה בעיקר סגנון, במובן של צורה. הבריטים אימצו בהתלהבות את המאפיינים החיצוניים ואת הרוחניות (אולי בשקל), אבל לא את המהות. לא באמת קמה תנועה היפית באנגליה.
לפסיכדליה הבריטית היה אופי בריטי: מסרים חברתיים ופוליטים פחות דיברו אליהם. לעומת זאת הם עפו על האופציות המוזיקליות החדשות שנפתחו בפניהם.

לא במקרה אצל הביטלס הסטודיו הפך להיות כלי נגינה במשקל כל כך מכריע, שהם כבר לא יכלו לשחזר את השירים שלהם בהופעות. מנגד, גרייטפול דד יכלו לשיר את כל האלבומים שלהם מסביב למדורה.
בהעדר אג'נדה והקשר תרבותי עמוק, הפסיכדליה הבריטית הייתה מגוונת להפליא, מקורית יותר ולטעמי מרתקת, כסגנון מוזיקלי, מאחותה האמריקאית, "האסלית".
אבל זו עדיין הייתה פסיכדליה. והיה לה גם פן אפל. הפינק פלויד הם הדוגמה הבולטת ביותר, אני לא מבין למה איש לא הביא אותם כדוגמה עד כה. אם ניקח אותם ולידם נשים את הביטלס, ובאותה שורה את סופט מאשין, נוכל לראות עד כמה מגוונת, מקורית וחסרת גבולות הייתה המוזיקה הזו באנגליה. עם או בלי קשר לתרבות.

 

[Celluloid Hero]

היה לנו כזה דיון פעם

לי ולך, עכשיו אני נזכר..

בכל אופן החלטתי להגמיש את העמדות שלי מאז. פסיכדליה מבחינתי עכשיו צריכה לקיים שני תנאים:

1. שאל את עצמך אם האלבום היה נוצר בכלל בעולם שלנו ללא שימוש יוצריו ב LSD.

2. שאל את עצמך אם אתה מרגיש או חווה טריפ שלא מהעולם הזה, כשאתה מאזין לאלבום, אפילו ללא שימוש מצדך ב LSD.

אם שני התנאים מתקיימים, ולדעתי בסטריינג' דייז, זה מתקיים, וגם בראשון, אזי פסיכדליה גם פסיכדליה. ובכלל אם ציףציף מוכנה להחשיב את סרג'נט פפר כפסיכדליה, אני לא רואה פה בכלל שאלה, הדורז היו לא פחות, אם לא יותר (לדעתי יותר) פסיכדליים מפפר.

 

[Barmelai]

את המשך הדיון בנקודה הזאת אשאיר לציפציף

כי לי אין כל התנגדות לדבריך. רק אולי להוסיף זוית הסתכלות שלישית על פסיכדליה, שעכשיו הזכרת לי והיא לא פחות רלוונטית:
כשאתה מאזין לאלבום ואתה כן משתמש ב LSD
הכל פסיכדליה.

 

[ציףציף1000]

פחח... LSD

ההבדלים בין הפסיכדליה הבריטית והאמריקאית ידועים. האירוניה היא, שההבדלים נבעו בראש וראשונה מהריחוק הגאוגרפי, והעדר התקשורת. בלונדון ניסו לנחש מה עושים בקליפורניה, ולחקות את זה. מעטים היו שם בעצמם (דונובן). לא היה אינטרנט, יוטיוב, וכל אלה. אנשים קראו את עתונות המוזיקה וקנו את האלבומים - וניסו ללכת לפי זה.

לא הייתי עושה הבחנה בין אפלוליות לעליזות דווקא. הבריטים לקחו את האתוס ההיפי לכיוון של פסטורליה, והתיילדות. זה קיים אצל הביטלס ויותר מכל, אצל סיד בארט. אצל בארט, כמובן, אפשר למצוא הרבה גוונים בשירים - אבל זה בגלל שזה הוא. לא היה עוד מישהו כמוהו, מבחינת התסבוכת הפנימית. זה היה יתרונו כאמן - וגם מה שהרס אותו.
לנון ומקרטני לא הגיעו לדעתי, לרמתו (גם לא ב-strawberry fields ו-penny lane, הדבר הכי קרוב לפסיכדליה של בארט, שהם הוציאו). דווקא ג'ורג' האריסון, שהעמיק ברוחניקיות באותם ימים, הביא גוונים מעניינים לשירים הפסיכדליים שלו, גם אם הם לא היו הטובים בשירים שכתב.
הפסיכדליה הבריטית לקחה עצמה הרבה פחות ברצינות מהאמריקאים. השירים עסקו באסטרולוגיה, ספרות ופנטזיה, מלבד הרומנטיקה הרגילה - לא בהתנגדות למלחמה, מלבד פה ושם. אבל לא הייתי אומרת שהיא היתה יותר או פחות אפלה ממה שנעשה בארה"ב. זה משתנה מאמן לאמן.

 

[Barmelai]

נכון

אבל האפל מכולם היה בארט, באלבומי הסולו. יש לו שירים שהם, פיזית, דוקרים.

 

[White Chef]

מעניין אותי

איזו בעיה יש לך עם לאב, מלבד האופי המחורבן (ככל הנראה, לא מכיר את האיש אישית) של ארתור לי?
(והצד השני של da capo...)