המלצה
אחת מהביקורות שחוזרות ונשנות בנוגע לקרול קינג היא על כך שאינה מתחדשת. לדעתי זאת דווקא אחת מהגדולות שלה. מאוד קל להיכנע ולעשות מוסיקה שמוכתבת מציפיות הסביבה, כבר ראינו אמנים גדולים שנכנעו ל Disco Fever בשנות השמונים. יש מעט מאוד אלבומים משנות ה 80 שאני מסוגלת לשמוע, אלבומיה של קינג בניהם. קינג שמרה על רצף ועל האמת שלה לאורך כל השנים בלי להתחשב במה חושב העדר. אז נכון שאת ההצלחה מ Tapestry לעולם לא הצליחה לשחזר, אבל זה לא אומר שאיבדה מהכישרון והחן שהיו לה אז. החלטתי להמליץ על אלבומה Music משנת 1971. זהו אלבום בעייתי מהרבה סיבות, כשבראש ובראשונה שזהו האלבום שיצא מייד אחרי Tapestry, עם כל המשתמע מכך - הציפיות ההשוואות וכן, גם האכזבות. האלבום נפתח עם שיר מצויין - Brother Brother - הזמרת הלבנה עם הקול השחור... משתמשת "בביטוי" המזוהה עם השחורים. לא ברור אם משפטים בסגנון "I don't believe you need all your misery" מדברים על האדם השחור באמריקה ועל גזענות, בכל מקרה השיר מצויין. שתי פנינים נוספות באלבום - הראשונה היא Music - השיר נפתח בשני משפטים שמסכמים את מה שאני חושבת על מוסיקה: Music is playing inside my head Over and over and over again My friend, there's no end to the music השיר מתאים יותר לחובבי הג'אז שבנינו - המילים הפשוטות, קטעי פסנתר וסקסופון. פשוט יפה. הפנינה השנייה - Song of long ago - השיר תמיד מצליח להשרות עליי אוירה של שלווה, כיאה לשיר מזמנים עברו... אם ב Tapestry יש את I Feel the Earth ואת Smackwater Jack ששוברים קצת את השקט, כאן יש את Brighter, כרגיל, שיר קצבי בקטנה (מי שמחפש גיטרות חשמליות צועקות ותופים מרביצים, כנראה שזה לא האלבום בשבילו...) וכמובן, למי שמתגעגע לתקופת גופין/קינג יש באלבום את השיר Some Kind Of Wonderful שהם כתבו ל Drifters בביצוע מקסים, כרגיל של קינג. נכון שהאלבום לא מכה בך כמו קודמו Tapestry, העניין לוקח קצת זמן, אבל בסוף זה קורה