Steeleye Span

giloni

New member
Steeleye Span

מזל שלא ניסו לתרגם את שמם לעברית. היה יוצא משהו כמו "מהלך עיין הפלדה" או משהו כזה. נו טוף, ברור שלשם אין תרגום מכיוון שזה אחד מהשמות של גיבורי האגדות של הלהקה הנהדרת הזו, שיחד עם Fairport Convention העניקה למוסיקת העם הבריטית זריקת מרץ עם הרבה גיטרות, באס, תופים, כינורות וקולות אה-קפלה בארוקיות. לא מקרי שמייסדן של שתי הלהקות היה אותו מוסיקאי: Ashley Hutchings שאחרי שייסד יחד עם Sandy Danny הנפלאה את Fairport והוציא איתם את אלבומם המצליח Liege and Lief הצטרף אל Tim Hart, Terry Woods, Gay Woods, Maddy Prior כדי להקים את ההרכב החדש. מאדי פריור וגיי וודס, שתי נשים עם קול אדיר, אבל שונה במנעד שלו ויחד עם זאת משתלב נהדר עם השני, שרו; טים הארט ניגן על רוב הכלים (גיטרה, דולצימר, באנג'ו, כינור) האצ'ינגס ניגן על באס וטרי וודס על גיטרה ומנדולינה. גם הגברים הצטרפו בשירה ויחד עם כמה אורחים כמו Gerry Conway (ליימים המתופף הקבוע של החתול סטיבנס) ו Dave Mattacks (שתופף גם עם Fairport וגם עם Jethro Tull) הפיקו את האלבום הראשון שלהם ב 1970: Hark! The Village Wait. היה זה אוסף של שירים ובלאדות שנאספו ממקורות שונים, בעיקר מאוספי שירה עממית בריטיים שנאספו ופורסמו בתחילת המאה ה 20. אלא שלא כמו אמני הפולק המוכרים, שהיוו מין כת נבדלת בבריטניה של שנות ה 60, הלהקה הצעירה הזו העזה והעניקה לשירים, שבחלקם הולחנו על-ידי חבריה, עיבוד רוקיסטי עם מוטיבים פסיכדליים, ובכך הכניסו את האווירה המיוחדת שהיתה באנגליה שלאחר Sgt. Pepper לתוך עולם הפולק ואת עולם הפולק, אל תוך ההוויה של הרוק הבריטי. ארבעת האלבומים שיצאו לאחר הראשון היו Ten Man Mop 1971 1971 Please to See the King 1972 Below the Salt 1973 Parcel of Rogues לא נוכל כאן מפאת מידת הרחמים, לפרט כל אלבום ואלבום, רק נציין שבאלבום Below the Salt התייצב ההרכב של הלהקה עם כמה חברים חדשים שהשפיעו על הכיוון המוסיקאלי. Bob Johnson הגיטריסט, שהביא צליל רוקיסטי יותר וקול באס, שהיה חסר לקפלה של הלהקה; Peter Knight וירטאוז כינור, שהשפיע על הלהקה לאמץ גם קטעי סולו אינסטרומנטאלים; Rick Kemp נגן הבאס, שבא גם הוא מהעולם הרוקיסטי ונגינתו היא מן המשובחות, גם על-פי דעתם של מבקרי מוסיקת רוק. ההרכב הזה כבר היה להקת רוק לכל דבר, ומדי פריור שלאחר האלבום הראשון נותרה הזמרת המובילה עם עזיבתה של גיי וודס (חזרה בסוף שנות התשעים במקום פריור!!). כמה קטעים מתוך האלבומים הללו הפכו לנכסי צאן ברזל של הלהקה ולאקטים קבועים בהופעות החיות המלהיבות שלה, בהן נהגה מדי פריור לרקד על הבימה לצלילי נגינתו הוירטואוזית של פיטר נייט. באלבום Below the salt עם ציור העטיפה הסימבולי (המלח, הזהב של ימי הביניים, מפריד בין העשירים לעניים) מצויה הביצוע הנהדר לשיר עם מפורסם שבוצע גם על ידי להקת Traffic באלבום הנושא את שמו John Barleycorn. בעוד טראפיק משמרים את האווירה הקודרת של הבלאדה, על מסכן שמומת בכל דרך אפשרית, סטילאיי הופכים את הטקסט המדיבאלי הזה לחגיגה שממית, עם כינור של כליזמרים ושירת לה לה לה בכל ביית, אחרי שהחברים סיימו את מלאכת הניקור, דיקור, ניסור, בישול של ברליקורן המסכן. שיר אחר, באלבום הנהדר הזה, הוא ההמנון הכנסייתי Gaudete שבו החברה שרים כמקהלה ימיביניימית. זה היה הלהיט הראשון של הלהקה והעבודה שהמנון כנסייתי המושר בלאטינית, בלי כלי נגינה ובלי עיבודים מיוחדים הפך ללהיט, מלמד על האוזן הציבורית של 1972, שהיתה קצת שונה מהאוזן העכשוית. קטע הארד רוק אמיתי, עם כינור בדיסטורשן, הוא השיר King Henry שגם העלילה שלו לא מעודדת במיוחד. בקיצור, לרוץ ולקנות. האלבום הבא, שראוי להביא כמה מפניניו הוא Parcel of Rogues שיצא ב 1973 וכולל את קטע הHeavy metal הראשון בעולם ללא תופים: הכוונה היא לשיר Alison Gross שהוא המנון למכשפה המכוערת ביותר בצפון אנגליה, שמנסה לפתות את העלם, שאת שירתו מבצע במבטא יורקשיירי נהדר Tim Hart. שיר אחר שראוי לציון באלבום זה הוא Cam Ye O'Er Frae France, שיר שמושר בעירבוב של אנגלית, גאלית וברטונית, במקצב מארש עם כלי הקשה וכינור בלי קשת. האלבום הבא של הלהקה, בו צורף המתופף Nigel Pegrum מלהקת Gnidrolog שגם ניגן לא רע בכלל על חליל. החליל והמתופף חשוב מאד להבנת האופי של האלבום. ראשית עכשיו הם שישה ולכן האלבום נקרא Now we are six. שנית, את האלבום הפיק Ian Anderson מיודענו, שאולי לא זכה לעלות לשלב הזמרים הבא (לצערי הרב) אבל את האלבום הזה הוא לקח רחוק אל מחוזות הפרוגרסיב הג'ת'רו טאלי שלו. האלבום עטוף בקסם שעוטף מאוחר יותר את האלבומים Songs from the wood ו Heavy Horses של Jethro. ריח היערות, חלילי הרועים, פעמוני הכנסיות, משרוקיות הציפורים - בקיצור אלבום פרוגרסיבי לכל דבר, וזה מורגש כבר מהשיר הראשון Thomas the Rhymer הימנון רוקי נהדר ששרה מדי. השיר Seven Hundred Elves המזכיר במידה רבה את האגדות ששמענו על הגמדים המרושעים בילדותנו, וגם הוא רוקיסטי לעילא, The Mooncoin Jig קטע אינסטרומנטאלי עם כינור ומנדולינות והשיר החזק ביותר באלבום Edward שבו כבר נדמה שJethro tull מנגנת ולא להקת פולק. אגב, Jethro Tull העניקו את הליווי המוזיקאלי לאלבומה הנפלא של מדי פריור Women in the wings ומדי עצמה, נידבה את קולה הפעמוני לאלבום של Jethro - Too Old to rock'n roll too young to die. ד"א באלבום מתארח גם דיוויד בואי שמנגן על סקסופון בשיר To Know him is to love him שנכנס לאלבום כמחווה של הומור, אבל לדעתי הוא מיותר. מכאן ואילך, הלך הצליל של הלהקה והפך רוקיסטי יותר ויותר, ואפילו פופי, כפי שבא לידי ביטוי באלבום All arownd my hat ובשיר הנושא, שהפך ללהיט גדול אפילו בארה"ב. הלהקה ממשיכה להקליט ולהופיע עד היום, והיא הנפיקה אלבומים רבים בהרכבים שונים, שאולי חברנו בפורום יספרו לנו עליהם, כי אני כבר קצת עייף. יקי
 

HelterSkelter1

New member
../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif מרצה באוניברסיטה או לא

?
כל הכבוד, יקי. יופי של סקירה.
 

GeForce 5

New member
../images/Emo45.gif

נחמד לדעת, למרות שפולק מיוסיק מעולם לא היתה כוס התה שלי... מי יודע? אולי פעם...
 

country joe

New member
מאוד נהניתי יקי ../images/Emo45.gif

אני באמת צריך להיכנס לעולם הפולק-רוק הבריטי, את אחיו האמריקאי אני מאוד אוהב.
 

the band member

New member
../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif

כל הכבוד יקי, באמת תענוג לקרוא את זה. יש לי שאלה: מדוע לדעתך האלבום Now We Are Six הוא פרוג לכל דבר? כמובן שהמרקם של השירים הרבה יותר עשיר מאשר ברוק רגיל, אבל בסה"כ השירים מתבססים על בתים וקורוסים, מבנה שהרוק המתקדם מנסה לשבור. שלא תבין אותי לא נכון, אני באמת חושב שהאלבום מתוחכם ובהחלט שומעים את השפעותיו של אנדרסון באלבום, אבל אני לא בטוח שהאלבום עומד בקריטריונים של רוק מתקדם (זה ממילא לא ישנה דבר מדעתי על האלבום, אלבום פשוט יפהפה, כל הניחוח של הירוק הנצחי הזה שהכינור, בנג'ו, מנדולינה, וקולה המקסים של פריור מפיצים, וכמובן התוספת של הרוק.). שוב, כל הכבוד על ההמלצה, באמת להקה גדולה, תודה שבארת את עיני, ממש לא התאכזבתי מרכישת האלבום, רק להפך.
 

giloni

New member
באמת אולי קצת נסחפתי

אבל אם משווים את האלבום הזה ליצירות בנות זמנו, שנמנות על הז'אנר (אם יש כזה) של פרוג-פולק, כמו למשל Gryphon עם Red Queen to Gryphon Three או עם Songs from the wood מרגישים שהוא קרוב אליהם יותר מאשר אל הדברים המוקדמים שסטילאיי עשו. לא פרוג, אבל רוח התקופה נחה עליו יופי. יקי
 

the band member

New member
אני ממש לא חושב שנסחפת...

וכמובן גם לא אמרתי שאתה טועה, אולי יש לך סיבה שאני פיספסתי. רוח התקופה בהחלט נחה עליו יופי, אך לצערי כרגע אין לי דרך להשוות אלבומים של סטיליי מהסיבה שיש לי רק אלבום כרגע... אבל זה רק זזזזזמני... לגבי Songs From The Woods של Jethro Tull זה בהחלט פרוג פולק רוק לכל דבר. אנדרסון ללא ספק לקח את הפןלק המון צעדים קדימה אל תוך העולם המתקדם עם לחנים הרבה יותר מורכבים ותזמור הרבה יותר עשיר. בנוסף הוא כמובן שובר את המבנה של הבתים והקורוסים ואף שבר את המרובעות של ארבעת הרבעים בכמה מקצבים לא סימטרים (הצלחתי בינתיים לזהות אחת עשרה שמיניות ב- Velvet Green). גם מורכבות המילים עם כל הדימויים ללא ספק מפתחים את מוסיקת הפולק הבריטי. Songs From The Wood הוא פרוג פולק רוק לכל דבר ללא ספק ומבלי למצמץ
 

giloni

New member
אולי מישהו יסביר לי אחת ולתמיד

איך מזהים את הרבעים והשמיניות האלה. אני לא מנגן, אבל נתקל לא פעם בניתוחים מהסוג הזה ומרגיש שיש לי חור בהשכלה. אני קורא עכשיו את ספרו של Edward Macan - Rocking the Classics על הרוק המתקדם, והוא מרבה לנתח שם יצירות תוך דיון במקצבים. אשמח מאד אם מישהו יוכל לפשט את הדברים עבור בור כמוני, או לכל הפחות לכתוב משהוא כמו: "שמע את הקטע שבו גבריאל מנגן על החליל ב Firth of fifth, זה שבע שמיניות". מודה מראש יקי
 

the band member

New member
למען האמת הקטע של גבריאל בחליל

הוא בתבנית של ארבעה רבעים. לגבי המקצבים, לי אישית יהיה ממש קשה להסביר למישהו שהוא לא מוסיקאי לנסות לנתח מקצבים, כי אפילו לי, ואני מדבר מתוך 8-9 שנות ניסיון, קשה לנתח מקצבים לא סימטריים, אבל אני רק אומר שזה בעיקר בתחושה, זו תבנית מסויימת, כלומר יש תבנית למשקלים, למשל בשבע שמיניות מחלקים את התבנית בדרך כלל ל-אחת שתיים | אחת שתיים | אחת שתיים שלוש, ובסה"כ יוצאת תבנית של שבע שמיניות, כלומר הדגש הוא על השמינית הראשונה, השלישית והחמישית, יותר קל למוח לחלק את זה מאשר לספור עד שבע, ואם אתה רוצה דוגמא יקי, גש ל The Cinema Show, בחלק האחרון (אחרי השירה) יש יצירה אינסטרומנטלית מדהימה בשבע שמיניות עם הדגשים הנפוצים שאותם הדגמתי לך. בתבנית של אחת עשרה שמיניות יש גם כן מבנה בתוך כל תיבה, למשל ב-Velvet Green המשקל ההתחלתי הוא אחת עשרה שמיניות, והדגשים נמצאים בתבנית הבאה: אחת שתיים שלוש | אחת שתיים | אחת שתיים שלוש | אחת שתיים שלוש, היוצרים אחת עשרה שמיניות. פה אני נתקל בקושי מסויים, כי המשקל משתנה, ולא את כולו הצלחתי לזהות. אני מצטער אם סיבכתי אותך, אני בטוח שחברי הפורום ידעו לסדר לי את הבלגאן ואף לתקן אותי
 

HelterSkelter1

New member
אני לא מוסיקאי, אבל:

כדי לזהות משקלים, צריך לספור את מספר הפעימות בכל תבנית. משקלים כעיקרון זה קצב מסויים שלפיו הנגנים מנגנים. רוב השירים ברוק ופופ (וגם במוסיקה קלאסית לפעמיים) הם במשקל 4\4. כך למשל את Money של פינק פלויד. תתחיל לספור (אפשר לפי הבאס) עד שאתה "מרגיש" שישנו דגש, והחלה תבנית חדשה. יש גם את Erg-man של ואן דר גראאף שמציג מצב מתוכחם של 2 משקלים (ומנגינות) בו זמנית - ה- 8\11 שמייצג את הרוצח המטורף, וה- 4\4 שמייצג את המלאך. כעיקרון משקלים יכולים להשתנות תוך כדי השיר עצמו. רוב הפעמים קל לשים לב לכך - למשל בStarless של קרימזו, השיר הוא בארבע רבעים, עד לקטע האמצעי, שפתאום משתנה למשקל מהיר ומתוכחם יותר, 8\13 (אם אני לא טועה). ברוק המתקדם ניסו רוב הלהקות (מי יותר ומי פחות) לשבור את ה-4\4 הבאנלי והמאוס, ולנגן במשקלים מתוכחמים יותר. משקלים מתוחכמים קיימים גם בג'אז ובמוסיקה קלאסית כמובן (בעיקר במודרנית). מקווה שאני דובר אמת ולא בילבלתי אף אחד. מי שמצא טעויות - מוזמן ואף רצוי לתקן אותי.
 

the band member

New member
אני מקווה שאתה לא חושב ש...

Money הוא במשקל של ארבעה רבעים, מפני שהוא לא, הוא בתבנית של שבעה רבעים...
 

noosh

New member
לא מומחית, אבל....

שבעה רבעים
הוא מנגן שם רבעים, לא שמיניות.....
 

noosh

New member
אוו אני מבינה אותך

ואני עוד מנגנת 9 שנים בערך..... בעקרון אתה צריך להקשיב ולספור.... כשאתה מרגיש שמתחילה תיבה חדשה - כלומר שיש שוב דגש, אז תתחיל לספור מחדש קח את הדוגמה הקלאסית - ואלס: אומ-צה-צה אומ-צה-צה אני לא יודעת בדיוק להסביר איך להבדיל בין רבעים ושמיניות, אני מצטערת
בעקרון זה די קשה להתרגל לזה, אבל קל להרגיש בשינוי במקצב באמצע שיר... לא תמיד אפשר לדעת לספור אותו (אני תמייייד מתבלבלת!) אבל אפשר להרגיש בו די בקלות, במיוחד כשהוא מוזר לחלוטין (ג'נטל ג'איינט האלה!! תמיד מוציאים אותי משיווי משקל!) והנה סתם קישור מגניב למשקלים ברוק מתקדם
 
וכרגיל

כל הקפצה היא גם קישור. ואם מישהו תהה פעם מה הנושא של הפורום אז זה בדיוק הנושא שלו, לתת מקום לדיונים ומאמרים על להקות ענק, שהזמן אולי לא שכח אבל די מתקשה לזכור. תודה יקי, עשית כבוד ללהקה גדולה.
 
למעלה