So, did you get some.........
- פותח הנושא arieltr
- פורסם בתאריך
מעבר לאפקט של "נצחון במגרש הביתי"
מעבר לאפקט של "נצחון במגרש הביתי" (שיש לו משמעות אלא אם אתה ממש ממש אינדבידואל). ההופעה הייתה פחות או יותר הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לתת במצבם הנוכחי – וזה היה המון (כלהקה שחלק מחבריה לא רק לא הכי בריאים, אלא פשוט מעצם העובדה שהיא אינה להקה מתפקדת עוד מהבחינה של התכנסות לחזרות/הקלטות מעבר למינימום המחוייב). למי שמתמצא בכל המיני ניואנסים הקשורים בלהקה (ועוקב אחרי היחסים ביניהם כאילו מדובר על אמא ואבא שאתה רוצה לראות מחזיקים ידיים ולא רבים) זה היה ערב ענק מאחר והם היו במיטבם מהבחינה הזו. טיילור חייך לעמיתיו לגיטרות, ואפילו דפקו פוזות במין טור של 4 צווארי גיטרה, מה שהעלה חיוך על פני המעריצים שראו את ההפועה בטוויטר מסביב לעולם... לכולם יש חלום (שלא יתגשם) שטיילור יחזור בענק והסטונז ישחזרו את נעוריהם. ואם טיילור שמח ויש לו אינטראקציה טובה עם ג'אגר וריצ'ארס – הם שמחים.
כוכב הערב – וכמובן שיכול לזהות את זה מי שראה (פיסית, או בבוטלג) הרבה הופעות שלהם מאז 1989 היה מר רוני ווד – שהסיבוב הנוכחי כבר מוכרז לא רשמית כ"הרנסנס של וודי". מאלכוהוליסט wasted שמאז 1981 כל שני וחמישי כמעט ומפוטר ע"י ג'אגר מאחר והוא עולה לבמה בשביל לנפנף בידיים והופעות שלמות בקושי מפיק איזה ריף – האיש נגמל, התחתן בפעם המי יודע כמה וחזר לו הבטחון העצמי – והוא המריא כמו רקטה עם סולואים שהיו היחידים בהופעה שלא היו צפויים (למי שמכיר כבר את הפלייליסט שלהם, כמובן) – ובמיוחד ב You Cant Always Get What You Want וב Midnight Rambler (סולו קונטרה לטיילור) – בשניהם הוא נתן אילתורים מרשימים – משהו שלא טיפוסי לסטונז של פוסט 1989 שהולכים מאוד על בטוח. רוב הקהל, שאולי לא ראה אותם לפני (או אחרי) לא מבין כמה הלידה מחדש הזו שלו תרמה לצליל העשיר שלהם אתמול – צליל שהיה חסר מהמון הופעות (כולל ב 2013-4) שבהן הגיטרות הוחזקו נמוך במיקס ושירים שלמים רכבו על צ'ק לאוול (המנהל המוסיקאלי והקלידן) וזמרי הליווי.
Gimmie Shelter – היה מיוחד מהבחינה הגיטר-וויז. שילוב מנצח של ריצ'ארדס וווד כל אחד לסירוגין מוביל את השיר הזה שמבוסס על שתי גיטרות מובילות אבל בשנים האחרונות הפך למין שתי גיטרות קצב ונשען על היחידה הווקאלית של ג'אגר ופישר. שוב... צריך לשמוע גרסאות אחרות משהנים האחרונות בשביל להעריך.
Jumpin Jack Flash- תמיד ה Safe place של הסטונז (מאז 1969 נוגן בכל ההופעות פרט לאולי חמישה) השתבש (גם אם זה שיר שקשה לקלקל). מישהו בלהקה (ווד לדעתי) משך לכוון חופשי יותר והשיר התפרק באמצע, בערך. מי שמזהה את תנועות הפנים של ג'אגר יכל לראות על המסך שהוא מביט באימה מפינת הבמה עם מה שהולך. הביצוע היה מאוד חשמלי והזכיר את תור הזהב של 1969-73.
הלהקה ללא ספק התייעצה עם המפיקים המקומיים, או מומחה ישראלי אחר – שתי בלדות מנצחות, כמו שהישראלים אוהבים. לחרדת מעריצים שרופים, אבל לשמחת כל השאר.
שאפו ללהקה הווקאלית של בית הספר למוסיקה של אוניב' ת"א – שאלתי את עצמי בשבועות טרם ההופעה את מי הם יגרדו במדינה שבה הרמוניה זה כ"כ אאוט... כבר תהיתי האם יוציאו את מקהלות הארחנטינאים של אזור השרון (ששם כולם מבוגרים) או שההימור שלי היה שיביאו מקהלה קתולית מבית לחם... אבל הישראלים ניצחו, ובענק.
ג'אגר כמו חיכה בפינה לכל הנרגנים והציניקניים שניבאו פיאסקו מצד אנשים ש"גמרו את הסוס לפני שלושים שנה". אין בכלל מה להוסיף פה. מי שהיה יודע על מה אני מדבר.
Miss You, Sympathy, Tumbeling Dice, Honky Tonk Womanו Brown Sugar – היו הביצועים השגרתיים שחוזרים (בהצלחה) בכל סיבוב כבר המון שנים. שמעתי אותם כבר הרבה, ולכן קשה לי להעריך.
הסולואים (שירים) של ריצ'ארדס היו ממש טובים – בהופעות אולם אני הולך להשתין כשאני רואה שהוא מתחיל. פה לא הייתה ברירה כי לא היה לאן לזוז. והרווחתי.
בחיים לא ידעתי שיש כ"כ הרבה מעריצי סטונז פה בישראל... פגשתי המוני אנשים מקסימים בשעות שבילינו בשמש (קודם כמו אריות בסוואנה תחת עצים, אחרי זה נשענים על הגדר). היה מעולה. שמח שעברנו את המשוכה ההיסטורית הזו.
מעבר לאפקט של "נצחון במגרש הביתי" (שיש לו משמעות אלא אם אתה ממש ממש אינדבידואל). ההופעה הייתה פחות או יותר הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לתת במצבם הנוכחי – וזה היה המון (כלהקה שחלק מחבריה לא רק לא הכי בריאים, אלא פשוט מעצם העובדה שהיא אינה להקה מתפקדת עוד מהבחינה של התכנסות לחזרות/הקלטות מעבר למינימום המחוייב). למי שמתמצא בכל המיני ניואנסים הקשורים בלהקה (ועוקב אחרי היחסים ביניהם כאילו מדובר על אמא ואבא שאתה רוצה לראות מחזיקים ידיים ולא רבים) זה היה ערב ענק מאחר והם היו במיטבם מהבחינה הזו. טיילור חייך לעמיתיו לגיטרות, ואפילו דפקו פוזות במין טור של 4 צווארי גיטרה, מה שהעלה חיוך על פני המעריצים שראו את ההפועה בטוויטר מסביב לעולם... לכולם יש חלום (שלא יתגשם) שטיילור יחזור בענק והסטונז ישחזרו את נעוריהם. ואם טיילור שמח ויש לו אינטראקציה טובה עם ג'אגר וריצ'ארס – הם שמחים.
כוכב הערב – וכמובן שיכול לזהות את זה מי שראה (פיסית, או בבוטלג) הרבה הופעות שלהם מאז 1989 היה מר רוני ווד – שהסיבוב הנוכחי כבר מוכרז לא רשמית כ"הרנסנס של וודי". מאלכוהוליסט wasted שמאז 1981 כל שני וחמישי כמעט ומפוטר ע"י ג'אגר מאחר והוא עולה לבמה בשביל לנפנף בידיים והופעות שלמות בקושי מפיק איזה ריף – האיש נגמל, התחתן בפעם המי יודע כמה וחזר לו הבטחון העצמי – והוא המריא כמו רקטה עם סולואים שהיו היחידים בהופעה שלא היו צפויים (למי שמכיר כבר את הפלייליסט שלהם, כמובן) – ובמיוחד ב You Cant Always Get What You Want וב Midnight Rambler (סולו קונטרה לטיילור) – בשניהם הוא נתן אילתורים מרשימים – משהו שלא טיפוסי לסטונז של פוסט 1989 שהולכים מאוד על בטוח. רוב הקהל, שאולי לא ראה אותם לפני (או אחרי) לא מבין כמה הלידה מחדש הזו שלו תרמה לצליל העשיר שלהם אתמול – צליל שהיה חסר מהמון הופעות (כולל ב 2013-4) שבהן הגיטרות הוחזקו נמוך במיקס ושירים שלמים רכבו על צ'ק לאוול (המנהל המוסיקאלי והקלידן) וזמרי הליווי.
Gimmie Shelter – היה מיוחד מהבחינה הגיטר-וויז. שילוב מנצח של ריצ'ארדס וווד כל אחד לסירוגין מוביל את השיר הזה שמבוסס על שתי גיטרות מובילות אבל בשנים האחרונות הפך למין שתי גיטרות קצב ונשען על היחידה הווקאלית של ג'אגר ופישר. שוב... צריך לשמוע גרסאות אחרות משהנים האחרונות בשביל להעריך.
Jumpin Jack Flash- תמיד ה Safe place של הסטונז (מאז 1969 נוגן בכל ההופעות פרט לאולי חמישה) השתבש (גם אם זה שיר שקשה לקלקל). מישהו בלהקה (ווד לדעתי) משך לכוון חופשי יותר והשיר התפרק באמצע, בערך. מי שמזהה את תנועות הפנים של ג'אגר יכל לראות על המסך שהוא מביט באימה מפינת הבמה עם מה שהולך. הביצוע היה מאוד חשמלי והזכיר את תור הזהב של 1969-73.
הלהקה ללא ספק התייעצה עם המפיקים המקומיים, או מומחה ישראלי אחר – שתי בלדות מנצחות, כמו שהישראלים אוהבים. לחרדת מעריצים שרופים, אבל לשמחת כל השאר.
שאפו ללהקה הווקאלית של בית הספר למוסיקה של אוניב' ת"א – שאלתי את עצמי בשבועות טרם ההופעה את מי הם יגרדו במדינה שבה הרמוניה זה כ"כ אאוט... כבר תהיתי האם יוציאו את מקהלות הארחנטינאים של אזור השרון (ששם כולם מבוגרים) או שההימור שלי היה שיביאו מקהלה קתולית מבית לחם... אבל הישראלים ניצחו, ובענק.
ג'אגר כמו חיכה בפינה לכל הנרגנים והציניקניים שניבאו פיאסקו מצד אנשים ש"גמרו את הסוס לפני שלושים שנה". אין בכלל מה להוסיף פה. מי שהיה יודע על מה אני מדבר.
Miss You, Sympathy, Tumbeling Dice, Honky Tonk Womanו Brown Sugar – היו הביצועים השגרתיים שחוזרים (בהצלחה) בכל סיבוב כבר המון שנים. שמעתי אותם כבר הרבה, ולכן קשה לי להעריך.
הסולואים (שירים) של ריצ'ארדס היו ממש טובים – בהופעות אולם אני הולך להשתין כשאני רואה שהוא מתחיל. פה לא הייתה ברירה כי לא היה לאן לזוז. והרווחתי.
בחיים לא ידעתי שיש כ"כ הרבה מעריצי סטונז פה בישראל... פגשתי המוני אנשים מקסימים בשעות שבילינו בשמש (קודם כמו אריות בסוואנה תחת עצים, אחרי זה נשענים על הגדר). היה מעולה. שמח שעברנו את המשוכה ההיסטורית הזו.
שבוע הבא אתה בפאריז להבנתי
ואני מבין שגם שם זה תחת שמיים פתוחים. איצטדיון אמנם אבל פתוח. אני מניח שמנעד השירים יהיה זהה כמעט לחלוטין, מלבד שיר או שניים שהם מסובבים בסטליסט. שאתה חוזר תדווח פה את התרשמותך, יהיה מאוד מעניין לשמוע על ההבדלים בין אם זה הביצועים לשירים או האוירה בקהל לעומת פארק הירקון.
תהנה, ותתפלל שלא תצטרך לקבל אנג'י פעמיים תוך שבוע על הראש. יש אנשים שיצטרכו ווליום מאוד חזק אחר כך
ואני מבין שגם שם זה תחת שמיים פתוחים. איצטדיון אמנם אבל פתוח. אני מניח שמנעד השירים יהיה זהה כמעט לחלוטין, מלבד שיר או שניים שהם מסובבים בסטליסט. שאתה חוזר תדווח פה את התרשמותך, יהיה מאוד מעניין לשמוע על ההבדלים בין אם זה הביצועים לשירים או האוירה בקהל לעומת פארק הירקון.
תהנה, ותתפלל שלא תצטרך לקבל אנג'י פעמיים תוך שבוע על הראש. יש אנשים שיצטרכו ווליום מאוד חזק אחר כך
בהחלט...
הכרטיסים היחידים שהשגתי הם ל"דשא" אבל לא של קדמת הבמה. לא היה לי כוח להתחיל לחפש החלפות. הדבר היחיד באנג'י שמפריע לי זה שלא מנגנים את רובי טיוזדיי על חשבונה. שאר ה"תחליפים" (ווילד הורסז) גם לא עושים לי את זה. הופעה שניה בסיבוב היא תמיד רגועה יותר, מנסיוני. אחכה בקוצר רוח למידנייד רמבלר, גימי שלטר ויו קאנט אולוויז גט ווט יו וונט שנראה שיש בהם פוטנציאל לווריאציות. השאר זה בשביל ההנאה הרגעית. פאריז תמיד פוטנציאל לנפילות (בשביל עיר גדולה). אצל כל האמנים. לא יודע למה - לא הייתי בסטאד דה פראנס אף ]עם, אבל ברשימות של "ההופעות הגרועות שהייתי בהן" הרבה פעמים פאריז צצה. מה שבטוח - אני אהיה משוחרר מלצלם שם. כל דקה - נטו הנאה.
הכרטיסים היחידים שהשגתי הם ל"דשא" אבל לא של קדמת הבמה. לא היה לי כוח להתחיל לחפש החלפות. הדבר היחיד באנג'י שמפריע לי זה שלא מנגנים את רובי טיוזדיי על חשבונה. שאר ה"תחליפים" (ווילד הורסז) גם לא עושים לי את זה. הופעה שניה בסיבוב היא תמיד רגועה יותר, מנסיוני. אחכה בקוצר רוח למידנייד רמבלר, גימי שלטר ויו קאנט אולוויז גט ווט יו וונט שנראה שיש בהם פוטנציאל לווריאציות. השאר זה בשביל ההנאה הרגעית. פאריז תמיד פוטנציאל לנפילות (בשביל עיר גדולה). אצל כל האמנים. לא יודע למה - לא הייתי בסטאד דה פראנס אף ]עם, אבל ברשימות של "ההופעות הגרועות שהייתי בהן" הרבה פעמים פאריז צצה. מה שבטוח - אני אהיה משוחרר מלצלם שם. כל דקה - נטו הנאה.
ללא ספק יצ'וטט בצרפתית
כל האנגלים ממעמד הבינוני-גבוה יודעים לזרוק משפטים בצרפתית, ואפילו בבוטלג המיתולוגי שלהם ה"בראסלז אפייר" שומעים שהוא מציג שירים בצרפתית. בוא לא נשכח שהם גרו והקליטו בצרפת כמה מהאלבומים הגדולים שלהם. גם חזרות לסיבוב ההופעות הם עושים לעיתים קרובות בפאריז. זה מגרש הבית שלהם אפילו יותר מאנגליה. מה שכן שמעתי שהאיצטדיון המסויים הזה גדול ומיושן מדי מהבחינה של האקוסטיקה. היו לי כמה אפשרויות, כולל דנמרק, בלגיה והולנד - לשני אלה לא הלכתי כי אלו הופעות עמידה וכי העמים האלו נפילים. הצרפתים בגובה סביר...
כל האנגלים ממעמד הבינוני-גבוה יודעים לזרוק משפטים בצרפתית, ואפילו בבוטלג המיתולוגי שלהם ה"בראסלז אפייר" שומעים שהוא מציג שירים בצרפתית. בוא לא נשכח שהם גרו והקליטו בצרפת כמה מהאלבומים הגדולים שלהם. גם חזרות לסיבוב ההופעות הם עושים לעיתים קרובות בפאריז. זה מגרש הבית שלהם אפילו יותר מאנגליה. מה שכן שמעתי שהאיצטדיון המסויים הזה גדול ומיושן מדי מהבחינה של האקוסטיקה. היו לי כמה אפשרויות, כולל דנמרק, בלגיה והולנד - לשני אלה לא הלכתי כי אלו הופעות עמידה וכי העמים האלו נפילים. הצרפתים בגובה סביר...
טוב... פאריז כבר היה לפני שבוע, בדיוק עכשיו
אחרי ההופעה בתל אביב סבלתי ממין מכת חום (החלק המגעיל של שרב - לא תלוי בשתיה אלא בהתבשלות) ומאחר וגם הייתי צריך להוביל את הילדים לגשר המכביה (שם היה טרמפ לחלק מהמשפחה) ואז לחזור לפארק + למחרת לקום לעבודה בדיוק בזמן = נהייתי מין חולה. סופ"ש דחוק ועמוס לפאריז (העיר החשובה השנואה עלי באירופה) כמה ימים אחריו, כולל טיסות ורכבות + החמסינים המסורתיים שמלווים אותי בביקורים באירופה - לא עשו לי טוב... נוסיף לזה גיחת דקה תשעים להופעה נוספת שלהם בווינה (כרטיסים היו "פתאום" זמינים) ונקבל תשישות שדי הכריעה אותי והפכה מין מסע כזה - שהיה נראה לי הגיוני ב 1990 - למשהו שלא אחזור עליו. גם לא בשביל איחוד של הביטלס. אבל התאוששתי ולעניין.
סיכום של שתי הופעות איצטדיון של הסטונז (פאריס בשישי לפני שבוע ווינה ביום שני האחרון) -
1. הופעת פארק לוקח הופעת איצטדיון. כזכור - הדשא באיצטדיונים ראויים שטוח מה שאומר ש... קשה לראות מאחורי ראשים שלפניך. האוסטרים די גבוהים. הצרפתים נמוכים, כך נראה, מהישראלים במקצת אבל יש שם מספיק נפילים. הסאונד בישראל היה פשוט טוב יותר מאשר בשתי ההופעות הנ"ל. ושמעתי את זה מכמה מעריצים מן הסוג שהולכים לכל הסיבוב.
2. מי שהתעצבן על הסדרנים והבטחון בישראל לא היה בווינה, וגם לא ממש בפאריז... ניחא פאריז - הסטאד דה פראנס נמצא באזור שטייבה בטוחה לידו בלילה, אז אפשר להבין שמשטרת המהומות + יחידות צבא פרושות שם... לא בכל יום יש 80 אלף לבנים בסאן דני. אבל ווינה? שערוריה... סדרנים שלא יודעים את מי מכניסים, לאיפה. אנשים עם כרטיסים "נחותים" נכנסים פתאום בתורים של כרטיסים "יקרים" (שיהיה להם לבריאות - הם לא התכוונו לזה, יצא להם והרוויחו). סורקים שלא עובדים. שערוריה. אין לישראלים במה להבייש במקרה של הסטונז.
3. ההופעות, שתיהן, היו המשך של אותו כיוון שהיה בישראל - בדינאמיקה, בסאונד המטורף של הגיטרות ובסט ליסט הכללי. בישראל הרווחנו gimme shelter מעולה (שיר מאוד מורכב מוסיקאלית, וכן עם מילים המתעלות מעל התוכן המצוי, שבגלל ליסה פישר מרודד לכדי סוג של וודוויל - אבל בישראל הגיטרות הצילו אותו) ו You cant always get what you want שהיה מאוד "חופשי" ומאולתר - שלטעמי זה טוב. והיו שירים (מידנייט רמבלר) שהיו טובים יותר בשתי ההופעות האחרות. בפאריס ניגנו את Bitch שאני מאוד אוהב. בסך הכל, מעבר לאפקט "ההופעה הראשונה בסיבוב שראיתי", אני חושב שההופעה בת"א הייתה אחת הטובות שלהם בסיבוב - וחשוב יותר: הטובות יותר מהבחינה שרוב הקהל יכל להנות ממנה.
כמה חוויות, ללא סדר מסויים. אלו ההופעות הראשונות שלי מזה שנים רבות שאינני מגיע אליהן (הכוונה להופעות בחו"ל) היישר מהרכבת, צועד למקום שלי ומפטפט בשקט עם כוס שתיה עם מישהו אקראי. פה הייתי צריך להלחם על מקום עמידה טוב, להגיע למקומות בפאתי העיר (לא עוד ה O2 או MSG) ולעמוד לצד חבורות של צעירים קופצניים ומעשני ג'ויינטים. הקהל של הרוק אנד רול לא ממש השתנה. זה עדיין המבצר של הלבנים (+מיעוט של אסיאתים). האבטחה, מחירי הבירה, מחירי ה"מרץ'", הבקבוקים שאסור להכניס (בצרפת מרשים להכניס כל בקבוק שתשליך את הפקק שלו... נו טופ... קיבלתי טיפ מראש ולכן היו לי פקקים ספייר) ומשטרת המהומות מסביב... הכל נותן מין הרגשה שבכל זאת זמנים השתנו. זה כבר פשוט פחות כיף - ורק בגלל שאוהבי רוק כבר לא זוכים לכל כך הרבה ריגושים מ"חומר טרי" (לא אני לפחות) אז אנחנו נהנים מהתעשיה הזו. הקהל הצרפתי די דומה לישראלי. מעשנים קצת יותר, אולי. ואומרים "פרדון" כשממרפקים אותך. האוסטרים "קולים" כקהל של ה FOS אבל בשאר המקומות נראים קהל של קונצרטים. פאריז אהובה עלי אפילו פחות מאשר קודם, אבל עניין של טעם אישי. שביתת רכבות פראית. אזורים שלמים שמוכרזים כמסוכנים. אבל אני במיעוט.
יש כאלה שהולכים ל 6-10 הופעות בסיבוב. לשימחתי אומר שעבורי 3 זה די והותר. והטובה הייתה בישראל. מצפה בקוצר רוח לאיזה וירטואוז חטיאר מן הסוג שאפשר לראות בקיסריה, שוני או זאפה.
אחרי ההופעה בתל אביב סבלתי ממין מכת חום (החלק המגעיל של שרב - לא תלוי בשתיה אלא בהתבשלות) ומאחר וגם הייתי צריך להוביל את הילדים לגשר המכביה (שם היה טרמפ לחלק מהמשפחה) ואז לחזור לפארק + למחרת לקום לעבודה בדיוק בזמן = נהייתי מין חולה. סופ"ש דחוק ועמוס לפאריז (העיר החשובה השנואה עלי באירופה) כמה ימים אחריו, כולל טיסות ורכבות + החמסינים המסורתיים שמלווים אותי בביקורים באירופה - לא עשו לי טוב... נוסיף לזה גיחת דקה תשעים להופעה נוספת שלהם בווינה (כרטיסים היו "פתאום" זמינים) ונקבל תשישות שדי הכריעה אותי והפכה מין מסע כזה - שהיה נראה לי הגיוני ב 1990 - למשהו שלא אחזור עליו. גם לא בשביל איחוד של הביטלס. אבל התאוששתי ולעניין.
סיכום של שתי הופעות איצטדיון של הסטונז (פאריס בשישי לפני שבוע ווינה ביום שני האחרון) -
1. הופעת פארק לוקח הופעת איצטדיון. כזכור - הדשא באיצטדיונים ראויים שטוח מה שאומר ש... קשה לראות מאחורי ראשים שלפניך. האוסטרים די גבוהים. הצרפתים נמוכים, כך נראה, מהישראלים במקצת אבל יש שם מספיק נפילים. הסאונד בישראל היה פשוט טוב יותר מאשר בשתי ההופעות הנ"ל. ושמעתי את זה מכמה מעריצים מן הסוג שהולכים לכל הסיבוב.
2. מי שהתעצבן על הסדרנים והבטחון בישראל לא היה בווינה, וגם לא ממש בפאריז... ניחא פאריז - הסטאד דה פראנס נמצא באזור שטייבה בטוחה לידו בלילה, אז אפשר להבין שמשטרת המהומות + יחידות צבא פרושות שם... לא בכל יום יש 80 אלף לבנים בסאן דני. אבל ווינה? שערוריה... סדרנים שלא יודעים את מי מכניסים, לאיפה. אנשים עם כרטיסים "נחותים" נכנסים פתאום בתורים של כרטיסים "יקרים" (שיהיה להם לבריאות - הם לא התכוונו לזה, יצא להם והרוויחו). סורקים שלא עובדים. שערוריה. אין לישראלים במה להבייש במקרה של הסטונז.
3. ההופעות, שתיהן, היו המשך של אותו כיוון שהיה בישראל - בדינאמיקה, בסאונד המטורף של הגיטרות ובסט ליסט הכללי. בישראל הרווחנו gimme shelter מעולה (שיר מאוד מורכב מוסיקאלית, וכן עם מילים המתעלות מעל התוכן המצוי, שבגלל ליסה פישר מרודד לכדי סוג של וודוויל - אבל בישראל הגיטרות הצילו אותו) ו You cant always get what you want שהיה מאוד "חופשי" ומאולתר - שלטעמי זה טוב. והיו שירים (מידנייט רמבלר) שהיו טובים יותר בשתי ההופעות האחרות. בפאריס ניגנו את Bitch שאני מאוד אוהב. בסך הכל, מעבר לאפקט "ההופעה הראשונה בסיבוב שראיתי", אני חושב שההופעה בת"א הייתה אחת הטובות שלהם בסיבוב - וחשוב יותר: הטובות יותר מהבחינה שרוב הקהל יכל להנות ממנה.
כמה חוויות, ללא סדר מסויים. אלו ההופעות הראשונות שלי מזה שנים רבות שאינני מגיע אליהן (הכוונה להופעות בחו"ל) היישר מהרכבת, צועד למקום שלי ומפטפט בשקט עם כוס שתיה עם מישהו אקראי. פה הייתי צריך להלחם על מקום עמידה טוב, להגיע למקומות בפאתי העיר (לא עוד ה O2 או MSG) ולעמוד לצד חבורות של צעירים קופצניים ומעשני ג'ויינטים. הקהל של הרוק אנד רול לא ממש השתנה. זה עדיין המבצר של הלבנים (+מיעוט של אסיאתים). האבטחה, מחירי הבירה, מחירי ה"מרץ'", הבקבוקים שאסור להכניס (בצרפת מרשים להכניס כל בקבוק שתשליך את הפקק שלו... נו טופ... קיבלתי טיפ מראש ולכן היו לי פקקים ספייר) ומשטרת המהומות מסביב... הכל נותן מין הרגשה שבכל זאת זמנים השתנו. זה כבר פשוט פחות כיף - ורק בגלל שאוהבי רוק כבר לא זוכים לכל כך הרבה ריגושים מ"חומר טרי" (לא אני לפחות) אז אנחנו נהנים מהתעשיה הזו. הקהל הצרפתי די דומה לישראלי. מעשנים קצת יותר, אולי. ואומרים "פרדון" כשממרפקים אותך. האוסטרים "קולים" כקהל של ה FOS אבל בשאר המקומות נראים קהל של קונצרטים. פאריז אהובה עלי אפילו פחות מאשר קודם, אבל עניין של טעם אישי. שביתת רכבות פראית. אזורים שלמים שמוכרזים כמסוכנים. אבל אני במיעוט.
יש כאלה שהולכים ל 6-10 הופעות בסיבוב. לשימחתי אומר שעבורי 3 זה די והותר. והטובה הייתה בישראל. מצפה בקוצר רוח לאיזה וירטואוז חטיאר מן הסוג שאפשר לראות בקיסריה, שוני או זאפה.
עשית אותי אפילו יותר שמח
חשבתי שזאת ה"רמה הרגילה" שהם מפגינים בכל מה שקשור לצליל הגיטרות שלהם. ווד אכן היה בפוקוס, ותרם המון לצליל.
לגבי הרישול של ריצ'ארדס (בעיקר) (מתייחס לתגובה אחרת, אבל עדיין שלך
)- כמו שכתבתי, מבחינתי זה האניש את הלהקה, שאחרת היתה עלולה להישמע סטרילית מדי. כל כך הרבה העמיסו על הכתפיים של הלהקה- "הלהקה הכי גדולה", "ג'אגר צעיר נצחי" וכו' וכו'. נחמד היה לגלות שלפחות שניים מחברי הלהקה, ועוד שני הגיטריסטים שלה, באו להנות מהרגע, ולא רק לתת עבודה.
חשבתי שזאת ה"רמה הרגילה" שהם מפגינים בכל מה שקשור לצליל הגיטרות שלהם. ווד אכן היה בפוקוס, ותרם המון לצליל.
לגבי הרישול של ריצ'ארדס (בעיקר) (מתייחס לתגובה אחרת, אבל עדיין שלך
יש כמה דרגות אצל הסטונז
1. הופעות שמצולמות מראש מקצועית בשביל להיות חלק מסרט סיבוב ההופעות (כמו שתי ההופעות בהייד פארק). שם הם מאוד מאוד מקפידים על הכל, ובהייד פארק אפילו בשתי ההופעות הייתה תאימות יוצאת דופן כדי שניתן יהיה לשלבן לדי וי די אחד. בהופעות הללו ריצ'ארס דופק את כל הפוזות שלו עם הבעות הפנים שמראות על לכאורה מאמץ אדיר שנדרש לשם הפקת כמה ריפים...
2. הופעות ארינה/אולם.
3. הופעות חוץ "רגילות" שבהן הכל מתקתק והאנרגיה מעולה (אתמול).
4. הופעות חוץ שבהן מישהו מיחידית הגיטרות לא מתפקד ואז הצליל מאוד "פרווה" ונשען על הקלידים. זה היה המצב במיוחד ב 2007 אחרי סיפור הנפילה מעץ הקוקוס.
אפשר לזהות מתי הלהקה נותנת פוש נוסף לפי ניואנסים כמו אלתורים בשירים שהם לרוב "חבילה סגורה" (ג'מפין ג'ק פלאש, יו קאנט אלוויס גט ווט יו וואנט).
אגב: ריצ'ארדס סובל מדלקת פרקים כרונית. בהרבה הופעות רואים שבשירים מסויימים יש לו בעיה להוציא צליל מזוהה מהפריטות הראשונות, ואחרי זה הוא נכנס לקצב ללא בעיה. הוא כבר לא מסוגל להוציא סולואים ארוכים וטובים. האצבעות לא נשמעות לו. מאחר והוא מעולם לא היה וירטואוז, ומאחר ובמערב הוא מין מודל לחיקוי בתור ה"הרוקר" בעיני אנשים מסויימים (האנטיתזה לג'אגר בן המעמד הבינוני גבוה, עם ההשכלה שנחשב למין צפונבון כזה ששיחק אותה מורד) מקבלים אותו. האיש כבר מסביבות 1978 "מתפרק"... יחד עם סטיב הו (יס) הוא בין הכוכבים שכל פעם שאתה רואה אותם אתה נדהם מהמהירות שהמראה שלהם מתדרדר. פרט אולי לשיניים הנוצצות שאיזה רופא שיניים אירגן לו, הוא במצב די ירוד. אבל אנשים רואים בו אייקון. לא אני. בעבורי הוא האיש שכתב את המוסיקה הזו. הוא היה אתמול בסדר גמור - אבל בכנות אני יכול להגיד עליו רק שהוא האיש שמבצע את הריפים האייקוניים הללו שהוא עצמו כתב. האיש שפעל בזמן הביטלס. זקנתו לא מביישת אותו, אבל אי אפשר להגיד שמוסיקאלית הוא לא פגום ללא תקנה.
1. הופעות שמצולמות מראש מקצועית בשביל להיות חלק מסרט סיבוב ההופעות (כמו שתי ההופעות בהייד פארק). שם הם מאוד מאוד מקפידים על הכל, ובהייד פארק אפילו בשתי ההופעות הייתה תאימות יוצאת דופן כדי שניתן יהיה לשלבן לדי וי די אחד. בהופעות הללו ריצ'ארס דופק את כל הפוזות שלו עם הבעות הפנים שמראות על לכאורה מאמץ אדיר שנדרש לשם הפקת כמה ריפים...
2. הופעות ארינה/אולם.
3. הופעות חוץ "רגילות" שבהן הכל מתקתק והאנרגיה מעולה (אתמול).
4. הופעות חוץ שבהן מישהו מיחידית הגיטרות לא מתפקד ואז הצליל מאוד "פרווה" ונשען על הקלידים. זה היה המצב במיוחד ב 2007 אחרי סיפור הנפילה מעץ הקוקוס.
אפשר לזהות מתי הלהקה נותנת פוש נוסף לפי ניואנסים כמו אלתורים בשירים שהם לרוב "חבילה סגורה" (ג'מפין ג'ק פלאש, יו קאנט אלוויס גט ווט יו וואנט).
אגב: ריצ'ארדס סובל מדלקת פרקים כרונית. בהרבה הופעות רואים שבשירים מסויימים יש לו בעיה להוציא צליל מזוהה מהפריטות הראשונות, ואחרי זה הוא נכנס לקצב ללא בעיה. הוא כבר לא מסוגל להוציא סולואים ארוכים וטובים. האצבעות לא נשמעות לו. מאחר והוא מעולם לא היה וירטואוז, ומאחר ובמערב הוא מין מודל לחיקוי בתור ה"הרוקר" בעיני אנשים מסויימים (האנטיתזה לג'אגר בן המעמד הבינוני גבוה, עם ההשכלה שנחשב למין צפונבון כזה ששיחק אותה מורד) מקבלים אותו. האיש כבר מסביבות 1978 "מתפרק"... יחד עם סטיב הו (יס) הוא בין הכוכבים שכל פעם שאתה רואה אותם אתה נדהם מהמהירות שהמראה שלהם מתדרדר. פרט אולי לשיניים הנוצצות שאיזה רופא שיניים אירגן לו, הוא במצב די ירוד. אבל אנשים רואים בו אייקון. לא אני. בעבורי הוא האיש שכתב את המוסיקה הזו. הוא היה אתמול בסדר גמור - אבל בכנות אני יכול להגיד עליו רק שהוא האיש שמבצע את הריפים האייקוניים הללו שהוא עצמו כתב. האיש שפעל בזמן הביטלס. זקנתו לא מביישת אותו, אבל אי אפשר להגיד שמוסיקאלית הוא לא פגום ללא תקנה.
חובבת מוזיקה
New member
היתכן ששילובו האחרון של טיילור
הוא סימן שהם דואגים למחליף של קית'?
הוא סימן שהם דואגים למחליף של קית'?
לדעתי לא
הם כבר לא להקה יוצרת - הם כבר לא מנסים. הם אמרו כמה פעמים שהם "יתלו את המיקרופונים" ברגע שאחד מחברי הגרעין יפרוש. שאלת צירופו של טיילור לפני כשנה וחצי לסיבובים כ"רגולר" היא שאלת ה"למה נפלה רומא" של המעריצים השרופים - הוא זומן לשיר אחד במסגרת 4 הופעות יובל החמישים - כמו ביל ווימן (שזומן לשניים קצרים). כשביל ווימן גילה (בלונדון) שהוא זומן רק לתת בס-ליין בשני שירים הוא נעלב ולא הסכים לטוס אתם לארה"ב לשני ההופעות הנוספות. הוא התראיין ואמר שהוא זומן להופעה, עשה חזרה אחת, ושהכל היה חפיף. אפשר להניח שעם טיילור היה דבר כזה - למה הוא המשיך כאורח קבוע? קודם כל כסף. הוא היה במצב פיסי וכלכלי ירוד. מכור לאלכוהול וסמים וגר באיזו חורבה. האיש גיטריסט מחונן אבל טיפוס שלא יודע להצליח. היו עניינים של חתול שחור שעבר בינו ובין ג'אגר וריצ'ארדס על קרדיטים שלא קיבל עבור שירים שתרם לכתיבתם ב 1973. השמועה אומרת שהם עשו סולחה כלכלית -מימנו לו גמילה יקרה, וסידרו לו ג'וב של 10-15 דקות להופעה - כאשר הוא טס אתם במטוס פרטי, ישם במלונות פאר, ולא נסחב במחלקת תיירים וישן במוטלים או בדן פנורמה חיפה ומנגן בכל מיני פסטיבלים נידחים לבלוז. אגב: תופעה מאוד נרחבת אצל מוסיקאים בריטיים יוצאי להקות אייקוניות שבחייהם אחרי הלהקה מתפרנסים בקושי מכל מיני הופעות מועדונים דלות תקציב: מה שתמיד מזרז את האיחודים האחרונים בהחלט של להקות שהתאחדו חמש פעמים. זו התשובה לגבי למה הוא נסחב אתם. לגבי מה היו הכוונות עבורו, או מה מהות הסידור - איש לא יודע. יש רק המון השערות. בכמה הופעות לפני שנה בדיוק הוא עלה להופיע ב 3-4 שירים - ועשה הבדל עצום - לטוב או לרע. מדובר על גיטריסט מלודי ומוביל ברמ"ח איבריו שלא יודע להשתלב ביחידת קצב ודורס את השיר. זה מעולה כשאתה פיט טאוסנד ומלוויום אותם קית' מון וג;ון אנטיוויסל- שניהם סולנים על הכלי שלהם. זה לא עובד בסטונז שהיא להקה הבנויה על יחידת קצב. זו לדעתי הסיבה שהוא צומצם רק לג'אם של מידנייט רמבלר - שבנוי על גיטרה מובילה דורסנית.
יש מין ענף של מעריצי הסטונז המכונה "טיילוריאנים" - כת ששרופה על הסטונז של 1969-73, לא על לפני. לא על אחרי. חפשו היוטיוב ערוץ שנקרא kleermaker. הוא המנהיג היוטיובי שלהם. הם חלמו ששובו של טיילור יחזיר את הלהקה למסלול הרוקי שמוכר מסרט ההופעה "ליידיז אנד ג'נטלמן". עם ריצ'ארדס קורע בריפים ואקורדים בעוד טיילור משתולל עם המלודיקה הלא פוסקת שלו. זה לא קרה. גם לא במידנייט רמבלר. טיילור כבד. פיסית ונפשית. אז הוא נותר כאורח שרוב ההופעה עומד מאחורה ליד המזנון. מה שבטוח - הוא אולי נספר כגיבוי, אבל רק למקרה חירום אמיתי שבו ממשיכים סיבוב ולא מבטלים אותו. להערכתי אם יקרה משהו לריצ'ארדס - הם יסיימו (בהצהרה, או בפועל). יש לפניהם עוד סיבוב באוקיאניה, וללא ספק בדרום אמריקה - שם הם ענקים. מדובר על כך שכמו מקרטני הם מאוד רוצים להופיע היכן שלא הופיעו מעולם. הכל שמועות. אבל די בטוח שהם כבר לא יחדשו כלום. אפילו לא גרסאת לייב - שום דבר מעבר למה שאפשר לפרק ולבנות מחדש בשבוע של חזרות ותמיד בהתאם לקצב של החוליה החלשה.
הם כבר לא להקה יוצרת - הם כבר לא מנסים. הם אמרו כמה פעמים שהם "יתלו את המיקרופונים" ברגע שאחד מחברי הגרעין יפרוש. שאלת צירופו של טיילור לפני כשנה וחצי לסיבובים כ"רגולר" היא שאלת ה"למה נפלה רומא" של המעריצים השרופים - הוא זומן לשיר אחד במסגרת 4 הופעות יובל החמישים - כמו ביל ווימן (שזומן לשניים קצרים). כשביל ווימן גילה (בלונדון) שהוא זומן רק לתת בס-ליין בשני שירים הוא נעלב ולא הסכים לטוס אתם לארה"ב לשני ההופעות הנוספות. הוא התראיין ואמר שהוא זומן להופעה, עשה חזרה אחת, ושהכל היה חפיף. אפשר להניח שעם טיילור היה דבר כזה - למה הוא המשיך כאורח קבוע? קודם כל כסף. הוא היה במצב פיסי וכלכלי ירוד. מכור לאלכוהול וסמים וגר באיזו חורבה. האיש גיטריסט מחונן אבל טיפוס שלא יודע להצליח. היו עניינים של חתול שחור שעבר בינו ובין ג'אגר וריצ'ארדס על קרדיטים שלא קיבל עבור שירים שתרם לכתיבתם ב 1973. השמועה אומרת שהם עשו סולחה כלכלית -מימנו לו גמילה יקרה, וסידרו לו ג'וב של 10-15 דקות להופעה - כאשר הוא טס אתם במטוס פרטי, ישם במלונות פאר, ולא נסחב במחלקת תיירים וישן במוטלים או בדן פנורמה חיפה ומנגן בכל מיני פסטיבלים נידחים לבלוז. אגב: תופעה מאוד נרחבת אצל מוסיקאים בריטיים יוצאי להקות אייקוניות שבחייהם אחרי הלהקה מתפרנסים בקושי מכל מיני הופעות מועדונים דלות תקציב: מה שתמיד מזרז את האיחודים האחרונים בהחלט של להקות שהתאחדו חמש פעמים. זו התשובה לגבי למה הוא נסחב אתם. לגבי מה היו הכוונות עבורו, או מה מהות הסידור - איש לא יודע. יש רק המון השערות. בכמה הופעות לפני שנה בדיוק הוא עלה להופיע ב 3-4 שירים - ועשה הבדל עצום - לטוב או לרע. מדובר על גיטריסט מלודי ומוביל ברמ"ח איבריו שלא יודע להשתלב ביחידת קצב ודורס את השיר. זה מעולה כשאתה פיט טאוסנד ומלוויום אותם קית' מון וג;ון אנטיוויסל- שניהם סולנים על הכלי שלהם. זה לא עובד בסטונז שהיא להקה הבנויה על יחידת קצב. זו לדעתי הסיבה שהוא צומצם רק לג'אם של מידנייט רמבלר - שבנוי על גיטרה מובילה דורסנית.
יש מין ענף של מעריצי הסטונז המכונה "טיילוריאנים" - כת ששרופה על הסטונז של 1969-73, לא על לפני. לא על אחרי. חפשו היוטיוב ערוץ שנקרא kleermaker. הוא המנהיג היוטיובי שלהם. הם חלמו ששובו של טיילור יחזיר את הלהקה למסלול הרוקי שמוכר מסרט ההופעה "ליידיז אנד ג'נטלמן". עם ריצ'ארדס קורע בריפים ואקורדים בעוד טיילור משתולל עם המלודיקה הלא פוסקת שלו. זה לא קרה. גם לא במידנייט רמבלר. טיילור כבד. פיסית ונפשית. אז הוא נותר כאורח שרוב ההופעה עומד מאחורה ליד המזנון. מה שבטוח - הוא אולי נספר כגיבוי, אבל רק למקרה חירום אמיתי שבו ממשיכים סיבוב ולא מבטלים אותו. להערכתי אם יקרה משהו לריצ'ארדס - הם יסיימו (בהצהרה, או בפועל). יש לפניהם עוד סיבוב באוקיאניה, וללא ספק בדרום אמריקה - שם הם ענקים. מדובר על כך שכמו מקרטני הם מאוד רוצים להופיע היכן שלא הופיעו מעולם. הכל שמועות. אבל די בטוח שהם כבר לא יחדשו כלום. אפילו לא גרסאת לייב - שום דבר מעבר למה שאפשר לפרק ולבנות מחדש בשבוע של חזרות ותמיד בהתאם לקצב של החוליה החלשה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.