rivka
אני כותב לך בשוויון נפש. אחרי מחשבות רבות.
בסה"כ היינו 3 שבועות ביחד.
אבל מעולם לא חוויתי כאלה ימים.
זכיתי להתרגש ממך ומהחיים שלי.
היו גם רגעים שבהם חשבתי מחשבות כמו שאני מכיר את עצמי.
מחשבות שבסופו של דבר היו גורמים לכך שאצטרך להפרד ממך.
בוודאי הייתי אוזר אומץ ואומר לך, אבל לא הגענו לשלב הזה, ואת החלטת להפרד.
כמו חולה סופני שיודע שנותרו לו חודשיים, ולפתע מתחוור לו כי היום זהו יומו האחרון.
כך הרגשתי. ציפיתי שנפרד. לא האמנתי שמגיע לי כזה טוב, ריגושים בלי סוף. אהבה אמיתית. ראשונה. אהבה חודרת.
אבל את נפרדת. אני לא יודע מה באמת עבר לך בראש.
אמרת נאום שהכנת מראש.
ואני הרגשתי שהרוח יצא מהמפרשים.
בהתחלה התכחשתי, אח"כ התאבלתי, ומהר מאוד התייאשתי.
לא הרפיתי לחשוב עלייך, רציתי כלכך לחזור לרגעים הקסומים שהיו לנו ביחד.
עד היום אני מתסכל בלילה על הכוכבים ונזכר בך וברגעים שהיו לנו יחד. יושבים שעות עד אמצע הלילה, לפעמים רק שותקים, ותמיד מתקשים להפרד.
עברו כבר 3 שנים מאז. ועברו עליי 3 שנים טובות ולא טובות. הכרתי את עצמי יותר אבל גם פחדתי מעצמי עוד יותר.
כמה חודשים אחרי הפרידה, מבלי לדעת יצאתי דווקא עם חברה שלך, והיא ידעה עלייך, ואת ידעת עלייה. והדבר הציף אותי מאוד עד שכבר לא יכלתי ופשוט נפרדתי. ודיברתי איתך, ובטיפשותי אמרתי לך שאני לא רוצה שנפגש לעולם. שאני רוצה לשכוח הכל. אבל אני מסרב לשכוח. הכאב עדיין חריף. הלוואי שהייתי יודע מה נכון להיעשות. מצד אחד רוצה רק עוד כמה שעות, מצד שני אי אפשר להסביר. התייאשתי ממך. מקווה מאוד שאמצא את האישה שלי ואז אבין שמוטב היה שנפרדת. אני לא יודע, אולי גם את מרגישה פגועה ואם כך אני מתנצל על כאב מיותר. אני יכול להעיד כי הכאבת לי מאוד, נטשת אותי, והגוף, והלב מסרבים לשכוח
אני כותב לך בשוויון נפש. אחרי מחשבות רבות.
בסה"כ היינו 3 שבועות ביחד.
אבל מעולם לא חוויתי כאלה ימים.
זכיתי להתרגש ממך ומהחיים שלי.
היו גם רגעים שבהם חשבתי מחשבות כמו שאני מכיר את עצמי.
מחשבות שבסופו של דבר היו גורמים לכך שאצטרך להפרד ממך.
בוודאי הייתי אוזר אומץ ואומר לך, אבל לא הגענו לשלב הזה, ואת החלטת להפרד.
כמו חולה סופני שיודע שנותרו לו חודשיים, ולפתע מתחוור לו כי היום זהו יומו האחרון.
כך הרגשתי. ציפיתי שנפרד. לא האמנתי שמגיע לי כזה טוב, ריגושים בלי סוף. אהבה אמיתית. ראשונה. אהבה חודרת.
אבל את נפרדת. אני לא יודע מה באמת עבר לך בראש.
אמרת נאום שהכנת מראש.
ואני הרגשתי שהרוח יצא מהמפרשים.
בהתחלה התכחשתי, אח"כ התאבלתי, ומהר מאוד התייאשתי.
לא הרפיתי לחשוב עלייך, רציתי כלכך לחזור לרגעים הקסומים שהיו לנו ביחד.
עד היום אני מתסכל בלילה על הכוכבים ונזכר בך וברגעים שהיו לנו יחד. יושבים שעות עד אמצע הלילה, לפעמים רק שותקים, ותמיד מתקשים להפרד.
עברו כבר 3 שנים מאז. ועברו עליי 3 שנים טובות ולא טובות. הכרתי את עצמי יותר אבל גם פחדתי מעצמי עוד יותר.
כמה חודשים אחרי הפרידה, מבלי לדעת יצאתי דווקא עם חברה שלך, והיא ידעה עלייך, ואת ידעת עלייה. והדבר הציף אותי מאוד עד שכבר לא יכלתי ופשוט נפרדתי. ודיברתי איתך, ובטיפשותי אמרתי לך שאני לא רוצה שנפגש לעולם. שאני רוצה לשכוח הכל. אבל אני מסרב לשכוח. הכאב עדיין חריף. הלוואי שהייתי יודע מה נכון להיעשות. מצד אחד רוצה רק עוד כמה שעות, מצד שני אי אפשר להסביר. התייאשתי ממך. מקווה מאוד שאמצא את האישה שלי ואז אבין שמוטב היה שנפרדת. אני לא יודע, אולי גם את מרגישה פגועה ואם כך אני מתנצל על כאב מיותר. אני יכול להעיד כי הכאבת לי מאוד, נטשת אותי, והגוף, והלב מסרבים לשכוח