כדור בדולח22
New member
"Pussy wagon" - חלק 1
"תיהני ממנה, ואל תעשי שום דבר שאני לא הייתי עושה", קרצתי לנעמה וזרקתי לה בקשת את צרור מפתחות המכונית האהובה שלי,
אחרי שסגרנו את כל ניירת העברת הבעלות. מפתח המכונית והשלט היו אזוקים במחזיק מפתחות שהיה הלכה למעשה חתיכת מתכת צבועה וורוד בזוקה יצוקה בכיתוב
"Pussy wagon" שנרכש בחנות מזכרות באמסטרדם.
מחזיק המפתחות נחת על המדרכה בחבטה בסמוך למכונית, וראיתי בעודי מתרחקת את הטוסיק של נעמה מתכופף בחצאיתה המהוגנת, לאסוף את המפתחות מהארץ.
כן, היא פספסה.
המתנתי למונית וראיתי אותה שהיא כבר הספיקה להצמיד לשמשה האחורית שלט צהוב של "תינוק באוטו".
את המכונית החדשה שלי אאסוף עוד שבוע, עד אז אני תקועה עם המחשבות ועם מוניות.
לרגע כמעט התחרטתי ורציתי לצלצל לנעמה ולבקש חזרה את מחזיק המפתחות הנוסטלגי שלי, אבל אז התעשתי והחלטתי להרפות ולשכוח. לפחות עד העונג הבא...
בנסיעה הביתה במונית הנהג לא פסח על נוהל ההטרדות המקובל בספר הספרים הלא כתוב של נהגי המוניות. שמעתי כיצד היה בעליה של חברה מצליחה לייצור שקר כלשהו, על גירושיו המכוערים ממי שהשאירה אותו עם המכנסיים למטה, ועל זה שרק טלפון ל"זכויות הגבר במשפחה" היווה עבורו קרש הצלה.
לרגע קיללתי את הרגע שבו החלטתי למכור, ושוב התחרטתי על ההיקשרות העיקשת שלי לחפצים. די... עברו שלוש שנים ולמען הסדר הטוב והראש השקט היה צריך להחליף. היה טוב וטוב שהיה. המכונית הזו הייתה חברה נאמנה למעלליי הבלתי מהוגנים. אבל חסל סדר..
.
עבר שבוע ונכנסתי לאסוף את המזדה מאולם התצוגה. ללא מחזיק המפתחות שליווה אותי שנים המפתח היה קל מדי בידי.
המוכר החלקלק שליווה את תהליך הרכישה דרש שאביע שביעות רצון מופגנת. הוא ליטף את הפח המבהיק בידו השעירה ודפק נאום מלא קומפלימנטים על טיב הבחירה, והציע שוב את מניפסט אקססוריז הבטיחות שמגיעים בארבעת הגלגלים היקרים הללו.
שיעור שישי במכירות ושיווק: אישוש וחיזוק החלטה פוסט רכישה.
דפקתי לו חיוך בננה מאוזן לאוזן, כדי להשביע את רצונו ובעיקר על מנת שירד ממני. נכנסתי לאוטו, נופפתי לו לשלום ולחשתי לו:
"בטיחות בתחת שלי, מבין?!".
תל אביב הייתה פקוקה לעייפה, והמכונית טרם הרגישה לי כעור שני.
את הניילונים המחפים את הריפודים הסרתי כבר באולם התצוגה. ברמזורים ובתנועה המזדחלת כיוונתי את המראות ואת גובה הכיסא אבל הריחות החדשים והמגע בגוף החדש הזה העציבו אותי קלות. התגעגעתי לפוקוס ובעיקר למעללים שהזדמנו לי בחברתה.
באזור רוקח התנועה החלה להתאוורר מעט ולנוע בצורה סבירה, העפתי מבט בשעון והבנתי שכבר אין טעם לנסוע לעבודה היום ומוטב שאהנה מיום חופש.
עשיתי ניסוי בלחבר את המוזיקה מהנייד לבלוטות' של האוטו והוא עלה יפה. אלו הם הרגעים שאני מרגישה בהם עשויה לא חת. ידעתי כמובן שזו התעקשות ילדותית ומטופשת. תמיד הרי יש מי שיסדר עבורי בשמחה וברצון את כל הפרטים הטכניים בחיי מהחלפת גלגל ועד פרמוט מחשב אבל אהבתי לדעת לעשות בעצמי,
גם אם זה כרוך בלא מעט זמן ועצבים שהתגלמו בקללות עסיסיות וצפייה בסרטוני הדרכה באינטרנט,
וזאת כי אדם בחייו צריך שיהיה לו "זמן לכל".
מיכה שטרית עודד אותי מעט, ולמרות המיזוג האגרסיבי שצינן את אוגוסט האיום פתחתי את ארבעת חלונות הרכב, והפלגתי בזיכרונות סוטה מדרך הישר הביתה, סוטה בכלל... שרתי עם המוזיקה והשיער הארוך התפרע לגמרי ולפרקים הצליף על כתפיי. עוד לא התרגלתי לאוטו לגמרי אבל כשהגעתי לאזור אולגה גיליתי שהתנועות שלי נהיות יותר ויותר מכניות ופחות מודעות. אולי בכל זאת אוכל לחבב את המזדה הזו גם.
החלפתי את מיכה בDrive של Incubus , ותופפתי על ההגה בזמן ששרתי בקולי קולות ובחלונות פתוחים. אני הכי אוהבת לעשות את זה. לפעמים, כשאני עצבנית ואין לי תכניות מיוחדות זו גלולת ההרגעה האופטימלית שלי.
כך הכרתי את הלבנה האלוהית בכפר בדואי נטוש, את הפרוזן יוגורט שאין שני לו במחניים, את אסף עם הלשון המחוספסת שטרפה אותי בשדה קוצים יבש לא רחוק מיד מרדכי, את שי שהתגושש איתי על החולות בשדות ים, את מיקי שעזב באותו ערב את הבית וחשב שסוף העולם הגיע ורק רצה לדבר וישבנו שעות ליד פסל הכיסא בכביש החוף כשליטף את ראשי... ועוד רבים וטובים.
ברוב המקרים לא היו לי כוונות מוצהרות "לחפש צרות" כשיצאתי מהבית, טורקת מאחורי את החיים ומתמסרת לכביש. גם כשכן חיפשתי לי ערב הרפתקני ברוב המקרים זה הסתכם בטיזינג לא מזיק, מרטיב בלבד שלא זכה למימוש מכל סוג שהוא. אז, כשחזרתי הביתה וזרקתי את המפתחות על הבר במטבח, הטסתי ממני את הנעליים ונשכבתי במיטה זה נגמר בפורקן עצמי מהיר ומזיע על מחשבות של "לו היה...." ו- "אם... אז".
בדרך כלל היה לי מושג כללי לאן אני נוסעת. לרוב הייתי בוחרת מקום שלא הייתי בו או שלא יהיה סיכוי שאהיה בו במסגרת חיי הרגילים. חייתי בשביל לקום בבוקר לחיי המסודרים ולסגור את היום במקום שלא דמיינתי שבו אסגור את היום. הפעם לא היה לי מושג ירוק לאן. פשוט נסעתי בכיוון כללי צפונה. אולי אקפוץ לבקר את ההורים בחיפה, חשבתי.
"תיהני ממנה, ואל תעשי שום דבר שאני לא הייתי עושה", קרצתי לנעמה וזרקתי לה בקשת את צרור מפתחות המכונית האהובה שלי,
אחרי שסגרנו את כל ניירת העברת הבעלות. מפתח המכונית והשלט היו אזוקים במחזיק מפתחות שהיה הלכה למעשה חתיכת מתכת צבועה וורוד בזוקה יצוקה בכיתוב
"Pussy wagon" שנרכש בחנות מזכרות באמסטרדם.
מחזיק המפתחות נחת על המדרכה בחבטה בסמוך למכונית, וראיתי בעודי מתרחקת את הטוסיק של נעמה מתכופף בחצאיתה המהוגנת, לאסוף את המפתחות מהארץ.
כן, היא פספסה.
המתנתי למונית וראיתי אותה שהיא כבר הספיקה להצמיד לשמשה האחורית שלט צהוב של "תינוק באוטו".
את המכונית החדשה שלי אאסוף עוד שבוע, עד אז אני תקועה עם המחשבות ועם מוניות.
לרגע כמעט התחרטתי ורציתי לצלצל לנעמה ולבקש חזרה את מחזיק המפתחות הנוסטלגי שלי, אבל אז התעשתי והחלטתי להרפות ולשכוח. לפחות עד העונג הבא...
בנסיעה הביתה במונית הנהג לא פסח על נוהל ההטרדות המקובל בספר הספרים הלא כתוב של נהגי המוניות. שמעתי כיצד היה בעליה של חברה מצליחה לייצור שקר כלשהו, על גירושיו המכוערים ממי שהשאירה אותו עם המכנסיים למטה, ועל זה שרק טלפון ל"זכויות הגבר במשפחה" היווה עבורו קרש הצלה.
לרגע קיללתי את הרגע שבו החלטתי למכור, ושוב התחרטתי על ההיקשרות העיקשת שלי לחפצים. די... עברו שלוש שנים ולמען הסדר הטוב והראש השקט היה צריך להחליף. היה טוב וטוב שהיה. המכונית הזו הייתה חברה נאמנה למעלליי הבלתי מהוגנים. אבל חסל סדר..
.
עבר שבוע ונכנסתי לאסוף את המזדה מאולם התצוגה. ללא מחזיק המפתחות שליווה אותי שנים המפתח היה קל מדי בידי.
המוכר החלקלק שליווה את תהליך הרכישה דרש שאביע שביעות רצון מופגנת. הוא ליטף את הפח המבהיק בידו השעירה ודפק נאום מלא קומפלימנטים על טיב הבחירה, והציע שוב את מניפסט אקססוריז הבטיחות שמגיעים בארבעת הגלגלים היקרים הללו.
שיעור שישי במכירות ושיווק: אישוש וחיזוק החלטה פוסט רכישה.
דפקתי לו חיוך בננה מאוזן לאוזן, כדי להשביע את רצונו ובעיקר על מנת שירד ממני. נכנסתי לאוטו, נופפתי לו לשלום ולחשתי לו:
"בטיחות בתחת שלי, מבין?!".
תל אביב הייתה פקוקה לעייפה, והמכונית טרם הרגישה לי כעור שני.
את הניילונים המחפים את הריפודים הסרתי כבר באולם התצוגה. ברמזורים ובתנועה המזדחלת כיוונתי את המראות ואת גובה הכיסא אבל הריחות החדשים והמגע בגוף החדש הזה העציבו אותי קלות. התגעגעתי לפוקוס ובעיקר למעללים שהזדמנו לי בחברתה.
באזור רוקח התנועה החלה להתאוורר מעט ולנוע בצורה סבירה, העפתי מבט בשעון והבנתי שכבר אין טעם לנסוע לעבודה היום ומוטב שאהנה מיום חופש.
עשיתי ניסוי בלחבר את המוזיקה מהנייד לבלוטות' של האוטו והוא עלה יפה. אלו הם הרגעים שאני מרגישה בהם עשויה לא חת. ידעתי כמובן שזו התעקשות ילדותית ומטופשת. תמיד הרי יש מי שיסדר עבורי בשמחה וברצון את כל הפרטים הטכניים בחיי מהחלפת גלגל ועד פרמוט מחשב אבל אהבתי לדעת לעשות בעצמי,
גם אם זה כרוך בלא מעט זמן ועצבים שהתגלמו בקללות עסיסיות וצפייה בסרטוני הדרכה באינטרנט,
וזאת כי אדם בחייו צריך שיהיה לו "זמן לכל".
מיכה שטרית עודד אותי מעט, ולמרות המיזוג האגרסיבי שצינן את אוגוסט האיום פתחתי את ארבעת חלונות הרכב, והפלגתי בזיכרונות סוטה מדרך הישר הביתה, סוטה בכלל... שרתי עם המוזיקה והשיער הארוך התפרע לגמרי ולפרקים הצליף על כתפיי. עוד לא התרגלתי לאוטו לגמרי אבל כשהגעתי לאזור אולגה גיליתי שהתנועות שלי נהיות יותר ויותר מכניות ופחות מודעות. אולי בכל זאת אוכל לחבב את המזדה הזו גם.
החלפתי את מיכה בDrive של Incubus , ותופפתי על ההגה בזמן ששרתי בקולי קולות ובחלונות פתוחים. אני הכי אוהבת לעשות את זה. לפעמים, כשאני עצבנית ואין לי תכניות מיוחדות זו גלולת ההרגעה האופטימלית שלי.
כך הכרתי את הלבנה האלוהית בכפר בדואי נטוש, את הפרוזן יוגורט שאין שני לו במחניים, את אסף עם הלשון המחוספסת שטרפה אותי בשדה קוצים יבש לא רחוק מיד מרדכי, את שי שהתגושש איתי על החולות בשדות ים, את מיקי שעזב באותו ערב את הבית וחשב שסוף העולם הגיע ורק רצה לדבר וישבנו שעות ליד פסל הכיסא בכביש החוף כשליטף את ראשי... ועוד רבים וטובים.
ברוב המקרים לא היו לי כוונות מוצהרות "לחפש צרות" כשיצאתי מהבית, טורקת מאחורי את החיים ומתמסרת לכביש. גם כשכן חיפשתי לי ערב הרפתקני ברוב המקרים זה הסתכם בטיזינג לא מזיק, מרטיב בלבד שלא זכה למימוש מכל סוג שהוא. אז, כשחזרתי הביתה וזרקתי את המפתחות על הבר במטבח, הטסתי ממני את הנעליים ונשכבתי במיטה זה נגמר בפורקן עצמי מהיר ומזיע על מחשבות של "לו היה...." ו- "אם... אז".
בדרך כלל היה לי מושג כללי לאן אני נוסעת. לרוב הייתי בוחרת מקום שלא הייתי בו או שלא יהיה סיכוי שאהיה בו במסגרת חיי הרגילים. חייתי בשביל לקום בבוקר לחיי המסודרים ולסגור את היום במקום שלא דמיינתי שבו אסגור את היום. הפעם לא היה לי מושג ירוק לאן. פשוט נסעתי בכיוון כללי צפונה. אולי אקפוץ לבקר את ההורים בחיפה, חשבתי.
