Miss Aline
New member
PTSD תאונת דרכים
היי אני יחסית חדשה פה..
עברתי לפני כמה זמן תאונת דרכים, שמבחינתי חילקה את החיים שלי ל 2. יש את האני שלפני התאונה ואת האני שאחרי התאונה. וזה הבדלים של שמיים וארץ.
אני מטופלת אצל פסיכולוגית ופסיכיאטרית, לוקחת תרופות נוגדות דיכאון וחרדה כנ"ל גם תרופות שינה, ועם כל זה אני מרגישה שאני לא יכולה לדבר על הנושא בלי להיכנס ללחץ ולהיות עם עיניים אדומות ודומעות.
הסיוטים לא נגמרים, נסיעה באוטובוס הפכה לדבר מפחיד. אני מוצאת את עצמי עולה לאוטובוס ואחרי שניה פשוט יוצאת ממנו וככה כמה וכמה פעמים עד שאני מצליחה איכשהו להיכנס אליו נורמלי, וכשאני אומרת נורמלי אני מתכוונת בלי להסתכל על הצד שישבתי בו שקרתה התאונה, בלי לשבת על שום כיסא אלא רק לעמוד ולהחזיק כמה שיותר את העמוד באוטובוס, לראות כל רכב שעובר מכל צד אפשרי כאופציה שיתנגש בי שוב ושוב ושוב.
הפסיכיאטרית והפסיכולוגית כבר שתיהן מכינות טישו כשאני מגיעה, כי אני פשוט כל הפגישה בוכה. ואני פאקינג בת 22. על מה אני בוכה, הלוואי ויכולתי פשוט לשלוט בזה. ויותר עצוב זה, שאנשים חושבים שבגלל שאני כל כך צעירה - אז אני לא באמת סובלת. נכון, יש מקרים הרבה יותר גרועים ממני, אבל גם אני סובלת. אני צריכה להתמודד עם כל הפחדים והסיוטים, ובנוסף עם מחלה כרונית שנגרמה לי כתוצאה מהתאונה. זה פשוט לא פייר.
רק רציתי לפרוק..
היי אני יחסית חדשה פה..
עברתי לפני כמה זמן תאונת דרכים, שמבחינתי חילקה את החיים שלי ל 2. יש את האני שלפני התאונה ואת האני שאחרי התאונה. וזה הבדלים של שמיים וארץ.
אני מטופלת אצל פסיכולוגית ופסיכיאטרית, לוקחת תרופות נוגדות דיכאון וחרדה כנ"ל גם תרופות שינה, ועם כל זה אני מרגישה שאני לא יכולה לדבר על הנושא בלי להיכנס ללחץ ולהיות עם עיניים אדומות ודומעות.
הסיוטים לא נגמרים, נסיעה באוטובוס הפכה לדבר מפחיד. אני מוצאת את עצמי עולה לאוטובוס ואחרי שניה פשוט יוצאת ממנו וככה כמה וכמה פעמים עד שאני מצליחה איכשהו להיכנס אליו נורמלי, וכשאני אומרת נורמלי אני מתכוונת בלי להסתכל על הצד שישבתי בו שקרתה התאונה, בלי לשבת על שום כיסא אלא רק לעמוד ולהחזיק כמה שיותר את העמוד באוטובוס, לראות כל רכב שעובר מכל צד אפשרי כאופציה שיתנגש בי שוב ושוב ושוב.
הפסיכיאטרית והפסיכולוגית כבר שתיהן מכינות טישו כשאני מגיעה, כי אני פשוט כל הפגישה בוכה. ואני פאקינג בת 22. על מה אני בוכה, הלוואי ויכולתי פשוט לשלוט בזה. ויותר עצוב זה, שאנשים חושבים שבגלל שאני כל כך צעירה - אז אני לא באמת סובלת. נכון, יש מקרים הרבה יותר גרועים ממני, אבל גם אני סובלת. אני צריכה להתמודד עם כל הפחדים והסיוטים, ובנוסף עם מחלה כרונית שנגרמה לי כתוצאה מהתאונה. זה פשוט לא פייר.
רק רציתי לפרוק..