Miao Dao
- פותח הנושא nitzano
- פורסם בתאריך
לא נעים
לא נעים לי להודות אבל אלון צודק. את שיטת החישול בקיפול (שבה ליבה גמישה מוקפת בעטיפת פלדה פריכה וקשה) התחילו היפנים לאחר שהחרב הסינית הייתה בשימוש זמן רב ביפן. היפנים גם קיבלו מסין את הדתות, את האורז, את כתב היד וכו´ רק חבל שהם לא קיבלו גם את האוכל כי האוכל שלהם מגעיל. מקווה שזה עזר לכם
לא נעים לי להודות אבל אלון צודק. את שיטת החישול בקיפול (שבה ליבה גמישה מוקפת בעטיפת פלדה פריכה וקשה) התחילו היפנים לאחר שהחרב הסינית הייתה בשימוש זמן רב ביפן. היפנים גם קיבלו מסין את הדתות, את האורז, את כתב היד וכו´ רק חבל שהם לא קיבלו גם את האוכל כי האוכל שלהם מגעיל. מקווה שזה עזר לכם
כלל אצבע (לא זאת שטבלה באוכל סיני)
השפעות (תרבותיות ואחרות) זרמו בהיסטוריה של המזרח מסין ליפן ולא להיפך. תמיד היפנים שאלו משהו מהסינים, שינו אותו, שיפרו עליו והפכו אותו לשלהם. הדבר נכון גם לגבי חרבות. עם זאת, עד כמה שידוע לי, לא היתה זאת המיאו-דאו שהיוותה את המקור לקטאנה, אלא החרב הקוריאנית (לא ידוע לי שמה המקורי), שנקראה ביפן KEN. היא היתה ישרה, ורק עם כניסת הלוחם הרכוב לזירה ביפן עלה הצורך בלהב מעוקל, שהוביל ליצור עצמאי לחלוטין של ה- TACHI, ומשם - כעבור עוד כמה מאות - לקטאנה שאנחנו מכירים. ודרך אגב, אני מעדיף תמנון נא מעכברוש צלוי אצלי בצלחת, כך שאני מעדיף אוכל יפני, אבל זה רק אני.
השפעות (תרבותיות ואחרות) זרמו בהיסטוריה של המזרח מסין ליפן ולא להיפך. תמיד היפנים שאלו משהו מהסינים, שינו אותו, שיפרו עליו והפכו אותו לשלהם. הדבר נכון גם לגבי חרבות. עם זאת, עד כמה שידוע לי, לא היתה זאת המיאו-דאו שהיוותה את המקור לקטאנה, אלא החרב הקוריאנית (לא ידוע לי שמה המקורי), שנקראה ביפן KEN. היא היתה ישרה, ורק עם כניסת הלוחם הרכוב לזירה ביפן עלה הצורך בלהב מעוקל, שהוביל ליצור עצמאי לחלוטין של ה- TACHI, ומשם - כעבור עוד כמה מאות - לקטאנה שאנחנו מכירים. ודרך אגב, אני מעדיף תמנון נא מעכברוש צלוי אצלי בצלחת, כך שאני מעדיף אוכל יפני, אבל זה רק אני.
amir_aikido
New member
../images/Emo5.gif אלא המאכלים לבחירה ../images/Emo3.gif
אם זו הבחירה- אני אצום
אם זו הבחירה- אני אצום
איזה עצבים../images/Emo46.gif../images/Emo70.gif../images/Emo70.gif../images/Emo70.gif
כתבתי, כתבתי, כתבתי - תגובה שלמה, מלאה, מנומקת ומקיפה. מגיע ה-"שלח" - כלום! נאדה! זילץ´! גורנישט!!!!!!! ההודעה נעלמת כאילו מעולם לא כתבתי אותה. החלטתי אם כן לענות לך תשובה ב-2 חלקים: העניין של חרב מעוקלת מול ישרה בהקשר של פרשים בתשובה אחת, והשאר בתשובה אחרת. ולהלן התשובה הראשונה: חרב ישרה משמשת לשתי פעולות, דקירה וביתור. על דקירה לא צריך להרחיב, הביתור הוא פעולה שבה אותו חלק בלהב שפגע ממשיך לנוע דרך המטרה, משהו בדומה לגרזן. חרב מעוקלת, לעומת זאת, משמשת במידה פחותה לדקירה (ככל שהיא יותר מעוקלת, יותר קשה לדקור) ולחיתוך. החיתוך הוא פעולה שבה הלהב מחליק דרך המטרה, כלומר החרב לא נמצאת במגע של איזור אחד בלבד, אלא במגע שהמוקד שלו זורם במעלה הלהב. כאשר מדובר על אנרגיות אדירות כמו אלה שנמצאות בתנועה רכובה, המשמעות של חלוקת האנרגיה על הלהב מקבלת תוקף רב. פרש בדהירה גם יכה בד"כ כאשר הלהב פונה לאחור, כי הזעזוע שעובר בחרב במגע כאשר הלהב מופנה קדימה הוא עצום ויכול לעקור את החרב מידו של הפרש או אפילו לשבור אותה. עכשיו, קח חרב ישרה ותעבור איתה כשהלהב משוך לאחור ליד מטרתך. החרב תתיישר לאחור ותפסיק לחתוך באיזשהו שלב. קח חרב מעוקלת ותעשה אותו דבר, ותראה שהלהב כל הזמן שומר על מגע עם המטרה. עוד הסברים אולי וייס יכול לתת.
כתבתי, כתבתי, כתבתי - תגובה שלמה, מלאה, מנומקת ומקיפה. מגיע ה-"שלח" - כלום! נאדה! זילץ´! גורנישט!!!!!!! ההודעה נעלמת כאילו מעולם לא כתבתי אותה. החלטתי אם כן לענות לך תשובה ב-2 חלקים: העניין של חרב מעוקלת מול ישרה בהקשר של פרשים בתשובה אחת, והשאר בתשובה אחרת. ולהלן התשובה הראשונה: חרב ישרה משמשת לשתי פעולות, דקירה וביתור. על דקירה לא צריך להרחיב, הביתור הוא פעולה שבה אותו חלק בלהב שפגע ממשיך לנוע דרך המטרה, משהו בדומה לגרזן. חרב מעוקלת, לעומת זאת, משמשת במידה פחותה לדקירה (ככל שהיא יותר מעוקלת, יותר קשה לדקור) ולחיתוך. החיתוך הוא פעולה שבה הלהב מחליק דרך המטרה, כלומר החרב לא נמצאת במגע של איזור אחד בלבד, אלא במגע שהמוקד שלו זורם במעלה הלהב. כאשר מדובר על אנרגיות אדירות כמו אלה שנמצאות בתנועה רכובה, המשמעות של חלוקת האנרגיה על הלהב מקבלת תוקף רב. פרש בדהירה גם יכה בד"כ כאשר הלהב פונה לאחור, כי הזעזוע שעובר בחרב במגע כאשר הלהב מופנה קדימה הוא עצום ויכול לעקור את החרב מידו של הפרש או אפילו לשבור אותה. עכשיו, קח חרב ישרה ותעבור איתה כשהלהב משוך לאחור ליד מטרתך. החרב תתיישר לאחור ותפסיק לחתוך באיזשהו שלב. קח חרב מעוקלת ותעשה אותו דבר, ותראה שהלהב כל הזמן שומר על מגע עם המטרה. עוד הסברים אולי וייס יכול לתת.
חלק ב´ של התשובה../images/Emo57.gif../images/Emo57.gif../images/Emo57.gif
כאמור, ההיסטוריה של החרב. אהמממ. בוא נחפור שם. אופס!
מצאתי. אז ככה: החרבות הראשונות ביפן היו חרבות ישרות, בעיצוב בעל השפעה קוריאנית בעיקר, ונקראו KEN. עוד לא היה מעמד לוחם, ושיטות הלחימה היו בסיסיות למדי. השיטה המפותחת ביותר, וזו שהשתמשו בה בעיקר, היתה קשתות רכובה. במאה ה-8, עקב לחצים צבאיים מצד הקוריאנים ומצד שבטי הילידים של יפן (ה- EMISHI), שעשו שימוש יעיל בחרבות, עלתה הפופולריות של נשק זה וחרשי נשק מקומיים החלו לייצר אותו בכמויות גדולות, מה שהוביל לשיפור ושכלול שיטות הייצור. באותו הזמן, קם מעמד חדש של לוחמים מקצועיים, ה-BUSHI. הם נהגו להילחם רכובים, ומהר מאד נעשו התאמות בחרב לצורת קרב זו. הלהב נעשה מעוקל וחד בצד אחד בלבד, והחרב נתלתה בעזרת שרוכים על מותן ימין כאשר הלהב פונה למטה. זאת, כדי לאפשר שליפה מלמטה למעלה, שנועדה להגן מפני התקפות מלמטה (ע"י אוייב רגלי למשל) ולאפשר הנחתת החרב בעוצמה. החרב הזו נקראה TACHI. לאחר מלחמות פנימיות ארוכות שנים, ובמיוחד בעקבות הפלישות המונגוליות (1274 ו-1281), השתנה אופי הלחימה היפני והדגש עבר ללוחמה רגלית. עלה צורך בחרב קלה וקצרה יותר, והקטאנה הומצאה. הקטאנה נישאה עם הלהב כלפי מעלה כדי שלא לתקוע את החרב בקרקע בזמן שליפה וכן כדי להגן בפני התקפות מלמעלה. החרב הוצמדה לגוף בעזרת חגורה. ביחד עם הקטאנה היה נהוג לשאת גם את ה- SHOTO, חרב קצרה בהרבה, ששימשה גם במאות קודמות את הקשתים ולוחמים אחרים כנשק גיבוי. את ה-SHOTO היה ניתן לשאת גם בתוך הבית, בניגוד לקטאנה. בראשית המאה ה-17, עם קיבוע המעמדות החברתיים ביפן, הורשו רק הסמוראים ללכת עם צמד החרבות הזה. ולשאלתך האחרונה, אני לומד/למדתי את נושא החרב בשלושה מקומות: 1) קנג´יצו בבוג´ין קאן (בודו טאיג´יצו). העבודה היא בזוגות או ברבים, עם חרבות עץ (BOKKEN), וקצת שליפות (IAIJUTSU) עם חרב ברזל מחגורה שחורה. 2) למדתי קנדו. קנדו מודרני קשור קשר חלקי בלבד לקטאנה. 3) אני לומד איאיידו קצת יותר משנה.
כאמור, ההיסטוריה של החרב. אהמממ. בוא נחפור שם. אופס!
אילו תשובות - כייף ../images/Emo39.gif
ותודה מיוחדת שכתבת מחדש לאחר שהשד של המחשב לקח אותה (לפני שאני שולח תשובה ארוכה אני מעתיק אותה לקליפבורד - מסמן ועושה copy). נשמע לי מאוד הגיוני העסק עם עיקול החרב והסוס. ההסטוריה מענינת. לא ממש הבנתי את ענין הלהב למטה - למעלה... אשמח אם תוכל לספר קצת יותר על החרב בלימוד שלך, למשל מה אתה לומד בעיקר איתה (להבדיל מאימון היד ריקה), איך אתה מתיחס אליה...בקיצור ברמה יותר אישית. כמו שאתה רואה אני הדיוט חרבות.
ותודה מיוחדת שכתבת מחדש לאחר שהשד של המחשב לקח אותה (לפני שאני שולח תשובה ארוכה אני מעתיק אותה לקליפבורד - מסמן ועושה copy). נשמע לי מאוד הגיוני העסק עם עיקול החרב והסוס. ההסטוריה מענינת. לא ממש הבנתי את ענין הלהב למטה - למעלה... אשמח אם תוכל לספר קצת יותר על החרב בלימוד שלך, למשל מה אתה לומד בעיקר איתה (להבדיל מאימון היד ריקה), איך אתה מתיחס אליה...בקיצור ברמה יותר אישית. כמו שאתה רואה אני הדיוט חרבות.
תודה!../images/Emo9.gif
לפני שממשיכים, אני אסביר לך על הלהב למעלה-למטה קצת. כשהלהב פונה בנדן לכיוון מסויים, השליפה תתבצע עדיין עם הלהב פונה לאותו כיוון, אחרת החרב לא תצא. אם תוקפים אותך מעמדה נמוכה, אתה תרצה את הלהב פונה למטה, כדי שהחרב תוכל לחתוך את היריב הזה כבר ברגע שהיא יצאה מהנדן. ה-TACHI מוחזק ככה. עוד סיבה היא שהקצה החותך של החרב יותר חזק מהגב שלה, אז אם אין ברירה וצריך לבלום מכה בעזרת החרב, עדיף לעשות זאת עם החלק החותך. בבודו טאיג´יצו, אני משתמש בחרב כנשק שמתלבש על אותה עבודת גוף ותורם לחדד נקודות מסויימות, כגון טווחים, דיוק, דגשים על עבודת חגורת הכתפיים והמותן וזיהוי נקודות "עיוורות" מבחינת הגנות היריב. עוד אספקט שאני עוסק בו הוא העבודה נגד חרב, שמחייב היכרות איך עובדים עם חרב, וכן עבודה ללא החרב אבל עם אותן טכניקות. החרב בשיטה הזו היא אמצעי, וכמו כל אמצעי, אם עדיף לי לזרוק אותה בפרצופו של היריב מאשר לנסות לשלוף אותה, זה בדיוק מה שאני אעשה. בקנדו, נעזרתי בחרב כמכשיר שמחזק את הזרועות, מדייק נושאים של אנרגיה מתפרצת ומלמד זיהוי וניצול מיידי של פרצות בריכוז, בהגנות ובהתקפות של היריב. בקנדו נותנים כבוד קצת יותר גדול לחרב, אם כי היא עדיין בסה"כ כלי. באיאיידו, החרב היא הלב של הכל. שם אני לומד בפרטי-פרטים איך חותכים נכון (קשה יותר ממה שאתה מסוגל לדמיין) וכן שליטה מוחלטת בכל פעולות הגוף, מהגובה של העקב מעל לרצפה ועד קצב הנשימה וכיוון המבט (שמוגדרים טוב-טוב עבור כל תנועה בכל קאטה). אני עדיין לא שם, למי שתוהה. זו אמנות פדנטית, ממש ייקית. היא גם דורשת עבודה אינסופית ואיטית על מספר לא גדול מאד של תנועות. מכל הסיבות האלה, היא מהווה עבורי "מדיטציה בתנועה", כשהשיפור בשליטה על החרב מבטא באופן ישיר שיפור בשליטה העצמית. כל הסיבות האלה, ביחד עם העובדה שעובדים עם חרב ברזל ממש לא זולה, הופכות את ההתייחסות לחרב כאל התייחסות לעצמי. ניתן לראות את זה גם בטקסים המורכבים הקשורים ביחס לחרב, כולל לשרוך שקשור לנדן. באופן טבעי, בכל שיטה אני מתייחס לחרב בהתאם לכללי אותה שיטה, אבל בפנים, נוצרה אצלי מעין סינתיזה של כל הגישות הללו: שמירה על החרב ע"י שליפה, חיתוך והחזרה נכונים, מיקוד בשליטה עליה, וגם נכונות להשתמש בה באופן לאו דווקא קונבנציונלי כאשר זה מתאים. נדמה לי שזו גם היתה הגישה כלפי החרב בתקופה שבה נשאו אותה כנשק על-אמת.
לפני שממשיכים, אני אסביר לך על הלהב למעלה-למטה קצת. כשהלהב פונה בנדן לכיוון מסויים, השליפה תתבצע עדיין עם הלהב פונה לאותו כיוון, אחרת החרב לא תצא. אם תוקפים אותך מעמדה נמוכה, אתה תרצה את הלהב פונה למטה, כדי שהחרב תוכל לחתוך את היריב הזה כבר ברגע שהיא יצאה מהנדן. ה-TACHI מוחזק ככה. עוד סיבה היא שהקצה החותך של החרב יותר חזק מהגב שלה, אז אם אין ברירה וצריך לבלום מכה בעזרת החרב, עדיף לעשות זאת עם החלק החותך. בבודו טאיג´יצו, אני משתמש בחרב כנשק שמתלבש על אותה עבודת גוף ותורם לחדד נקודות מסויימות, כגון טווחים, דיוק, דגשים על עבודת חגורת הכתפיים והמותן וזיהוי נקודות "עיוורות" מבחינת הגנות היריב. עוד אספקט שאני עוסק בו הוא העבודה נגד חרב, שמחייב היכרות איך עובדים עם חרב, וכן עבודה ללא החרב אבל עם אותן טכניקות. החרב בשיטה הזו היא אמצעי, וכמו כל אמצעי, אם עדיף לי לזרוק אותה בפרצופו של היריב מאשר לנסות לשלוף אותה, זה בדיוק מה שאני אעשה. בקנדו, נעזרתי בחרב כמכשיר שמחזק את הזרועות, מדייק נושאים של אנרגיה מתפרצת ומלמד זיהוי וניצול מיידי של פרצות בריכוז, בהגנות ובהתקפות של היריב. בקנדו נותנים כבוד קצת יותר גדול לחרב, אם כי היא עדיין בסה"כ כלי. באיאיידו, החרב היא הלב של הכל. שם אני לומד בפרטי-פרטים איך חותכים נכון (קשה יותר ממה שאתה מסוגל לדמיין) וכן שליטה מוחלטת בכל פעולות הגוף, מהגובה של העקב מעל לרצפה ועד קצב הנשימה וכיוון המבט (שמוגדרים טוב-טוב עבור כל תנועה בכל קאטה). אני עדיין לא שם, למי שתוהה. זו אמנות פדנטית, ממש ייקית. היא גם דורשת עבודה אינסופית ואיטית על מספר לא גדול מאד של תנועות. מכל הסיבות האלה, היא מהווה עבורי "מדיטציה בתנועה", כשהשיפור בשליטה על החרב מבטא באופן ישיר שיפור בשליטה העצמית. כל הסיבות האלה, ביחד עם העובדה שעובדים עם חרב ברזל ממש לא זולה, הופכות את ההתייחסות לחרב כאל התייחסות לעצמי. ניתן לראות את זה גם בטקסים המורכבים הקשורים ביחס לחרב, כולל לשרוך שקשור לנדן. באופן טבעי, בכל שיטה אני מתייחס לחרב בהתאם לכללי אותה שיטה, אבל בפנים, נוצרה אצלי מעין סינתיזה של כל הגישות הללו: שמירה על החרב ע"י שליפה, חיתוך והחזרה נכונים, מיקוד בשליטה עליה, וגם נכונות להשתמש בה באופן לאו דווקא קונבנציונלי כאשר זה מתאים. נדמה לי שזו גם היתה הגישה כלפי החרב בתקופה שבה נשאו אותה כנשק על-אמת.
"נפחים" ברבים? כמו פטריות אלו...
כמה תוספות ותשובות בהמשך למלומדים שכתבו לפני. בודוקא הסביר היטב למה התפתח הלהב המעוקל של החרב, בשל עניין הרכיבה. שתי הערות נוספות לעניין. א´- נכון שלהב ישר מיועד יותר לדקירה, ולהב מעוקל, כמו בשמשיר פרסי או שאשקה קווקזית לא מתאים לדקירה. לקטאנה היפנית, לעומת זאת, יש קימור (שנקרא SORI) קל מאד, וקצה עם מבנה יחודי, שמאפשר גם נעיצה ודקירה. כל מי שלמד לעבוד עם החרב מכיר את התנועות. ב´- התפתחות הלהב המעוקל לא היתה, כמובן, מיידית, וגם לא מהלך "מחושב" שנבע רק מאילוצי הרכיבה. המסורת מספרת שממציא החרב היפנית, ברח לי השם לבושתי (מאסוצונה?), הגה את העיצוב כדי להתגבר על בעיית הלהבים הישרים שנשברו בקרב. עם יתרונה בשדה הקרב, הפכה החרב "החדשה" לפופולרית, ומתוך כך גם ישומה ברכיבה. לגבי עניין הנפחות - באופן עקרוני לא אמור להיות הבדל בין חישול להב ישר למעוקל. אלא שכאן אנו בוחנים להבים שהם שונים הן בעיצוב והן באופן הייצור. להב הטאצ´י, ואח"כ הקטאנה, לא רק שהיה מעוקל, אלא גם הרבה יותר מורכב ואיכותי מהלהב הישן. כך שההשואה לגבי החרבות הספציפיות לא "פיירית". מה שכן, קל יותר לחסם ולעבד להב מעוקל מאשר ישר! אבל, ותמיד יש אבל, היפנים הביאו את ענין העיקול של להב הקטאנה לדרגת אומנות בפני עצמה, והשליטה המדויקת בקימור הלהב היא מיומנות של שנים והמון נסיון. לא נכנס לזה, רק אציין שהקימור לא נעשה בחישול על הסדן, אלא נקבע כתוצאה של תהליך החיסום של להב ישר - כן, להב קטאנה מחושל כישר... מקווה שהוספתי, ולא גרעתי... איל.
כמה תוספות ותשובות בהמשך למלומדים שכתבו לפני. בודוקא הסביר היטב למה התפתח הלהב המעוקל של החרב, בשל עניין הרכיבה. שתי הערות נוספות לעניין. א´- נכון שלהב ישר מיועד יותר לדקירה, ולהב מעוקל, כמו בשמשיר פרסי או שאשקה קווקזית לא מתאים לדקירה. לקטאנה היפנית, לעומת זאת, יש קימור (שנקרא SORI) קל מאד, וקצה עם מבנה יחודי, שמאפשר גם נעיצה ודקירה. כל מי שלמד לעבוד עם החרב מכיר את התנועות. ב´- התפתחות הלהב המעוקל לא היתה, כמובן, מיידית, וגם לא מהלך "מחושב" שנבע רק מאילוצי הרכיבה. המסורת מספרת שממציא החרב היפנית, ברח לי השם לבושתי (מאסוצונה?), הגה את העיצוב כדי להתגבר על בעיית הלהבים הישרים שנשברו בקרב. עם יתרונה בשדה הקרב, הפכה החרב "החדשה" לפופולרית, ומתוך כך גם ישומה ברכיבה. לגבי עניין הנפחות - באופן עקרוני לא אמור להיות הבדל בין חישול להב ישר למעוקל. אלא שכאן אנו בוחנים להבים שהם שונים הן בעיצוב והן באופן הייצור. להב הטאצ´י, ואח"כ הקטאנה, לא רק שהיה מעוקל, אלא גם הרבה יותר מורכב ואיכותי מהלהב הישן. כך שההשואה לגבי החרבות הספציפיות לא "פיירית". מה שכן, קל יותר לחסם ולעבד להב מעוקל מאשר ישר! אבל, ותמיד יש אבל, היפנים הביאו את ענין העיקול של להב הקטאנה לדרגת אומנות בפני עצמה, והשליטה המדויקת בקימור הלהב היא מיומנות של שנים והמון נסיון. לא נכנס לזה, רק אציין שהקימור לא נעשה בחישול על הסדן, אלא נקבע כתוצאה של תהליך החיסום של להב ישר - כן, להב קטאנה מחושל כישר... מקווה שהוספתי, ולא גרעתי... איל.
חרב הנבט- miao dao
לפי מיטב ידיעותיי, חרב הנבט הסינית, מקורה בגנרל צ´י ג´י גואנג (Qi Jiguang (1528-1587)), ששמר על חופי צפון מזרח סין, והתמודד לא בהצלחה מול פשיטות חופים של רונין יפנים. הוא מאד מאד התרשם מהחרבות היפניות (שהיו בכמה רמות מעל החרבות הסיניות) ומהעבודה בהם, כתוצאה מהמפגשים הוא הכניס את השימוש בחרב הנבט בסין. לא בהצלחה רבה – אם יותר לי להוסיף. זהו עדיין כלי נשק די אזוטרי. אגב, זה עדיין לא הדבר היחידי שבא בתחום אומנויות הלחימה מיפן לסין. ישנה סברה, שלדעתי מאד מבוססת, המייחסת את מיתוס בודידהרמה כאבי הזן ואומנויות הלחימה למקורות יפנים..
לפי מיטב ידיעותיי, חרב הנבט הסינית, מקורה בגנרל צ´י ג´י גואנג (Qi Jiguang (1528-1587)), ששמר על חופי צפון מזרח סין, והתמודד לא בהצלחה מול פשיטות חופים של רונין יפנים. הוא מאד מאד התרשם מהחרבות היפניות (שהיו בכמה רמות מעל החרבות הסיניות) ומהעבודה בהם, כתוצאה מהמפגשים הוא הכניס את השימוש בחרב הנבט בסין. לא בהצלחה רבה – אם יותר לי להוסיף. זהו עדיין כלי נשק די אזוטרי. אגב, זה עדיין לא הדבר היחידי שבא בתחום אומנויות הלחימה מיפן לסין. ישנה סברה, שלדעתי מאד מבוססת, המייחסת את מיתוס בודידהרמה כאבי הזן ואומנויות הלחימה למקורות יפנים..
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.