Life of Brian

[arieltr]

Life of Brian

נחת או מה?
מי פה מקבלת גוד ויברציות

 

[tzvika321]

הספיק כבר לקבל את מפתח העיר, כפכפים ומטקות

 

[arieltr]

בתיאום נפלא, אני אראה הערב את

Love & Mercy
הביופיק ששזר שתי תקופות מחייו של וילסון לסרט אחד.
פול דנו שחקן משובח ביותר, על פול ג'יאמטי אני תמיד סומך, ג'ון קיוזאק חביב והצלולייד המליץ, כך שההנאה אכן מובטחת.
מאוד שמחתי למצוא אותו בספרייה המקומית בשבת והיום כבר רביעי אז הגיע הזמן.

 

[ציףציף1000]

פסנתרו של מר ווילסון

היתה הופעה נחמדה. בריאן מוקף בנגני חיזוק מוכשרים - ואל ג'ארדין ובנו. נגני החיזוק הם שמחזיקים את המופע, למעשה. אבל בריאן מתלהב, ובצדק; אלו השירים שלו. השירים השקטים נוגנו כמעט סולו I wasn't made for these times והשני, שכחתי.
&nbsp
נוגנו הלהיטים וגם פט סאונדס (כולו? לא ספרתי). האמפי, שהיה מלא, נהנה.
&nbsp
כידוע לא ממש הצלחתי להתחבר לביץ' בויז מעולם. אני מכירה את כל השירים, ויודעת שהם טכנית טובים, אבל הם לא מדברים אלי מבחינה רגשית. בכל זאת, לווילסון מגיע את הכבוד, ואני מקווה - בטוחה, בעצם - שהוא נהנה מההופעה ומהתגובות החמות של הקהל.
&nbsp

 

[tzvika321]

הפסנתר כחומת מגן

פסנתר בדרך כלל מוצג באופן וזווית שמאפשר לראות את האמן מנגן ומנצח על ההופעה, ולא מזמן ראינו את אלטון ג'ון מופיע כך.
אתמול, לפסנתר היה כנראה תפקיד אחר. וילסון ישב מאחריו, והפסנתר חצץ בינו לקהל. מהזווית שבה ישבתי, ניתן היה לראות את ידיו שמוטות מתחת לפסנתר רוב הזמן, כך שבפועל הוא מיעט לנגן. הפסנתר למעשה הגן עליו מהקהל, לא בכך שהוא שימש כביטוי לניכור, כי וילסון לחלוטין לא היה מנוכר - להיפך, אלא איפשר לו לשבת וקצת להסתתר וגם קצת להתרפק על אהבת הקהל.

כמוני כמוך, הביץ' בוייז לא היו הפיבוריטים שלי, אבל פט סאונדס הוא אלבום ענק, ווילסון הוא מהאבות המייסדים, ורק בשביל לעמוד ולהריע לו בסטנדינג אוביישן היה ראוי להתייצב אתמול ברעננה. וחוץ מזה כבונוס קיבלנו גם הופעה מצויינת.

אכן, הקול של וילסון כבר לא מה שהיה. הוא שבור וסדוק, ובמופע כזה, זה מוסיף להתרגשות.

 

[Celluloid Hero]

בריאן כוכב עליון

הייתה אתמול הופעה נדירה. מכל מני בחינות. אני מניח שמה שאכתוב ייצא ארוך ומבולבל כהרגלי, במיוחד שכל כך הרבה דברים עוברים לך בלייב בראש. גם מיגרנה שלא הצלחת למגר עד רגע האירוע אבל לא מנעה את ההנאה אפילו לא בקצת, גם המקום הכי טוב שהיה לי בחיי בהופעה מסדר גודל כזה (אולי שלושים מטר קו ישר מהקמטים סביב הלבן של העיניים של בריאן), גם כל מני דני סנדרסונים שמסתובבים לי בין הרגליים (כמעט הלכתי לעזור לצ'רצ'יל למצוא את הכיסא שלו, היה נראה קצת אבוד, אבל עדיין ב shape יותר סביר מבראין וילסון) , סתיו שפיר הג'ינג'ית המדהימה חוצה לידי עם הבוייפרנד שלה, איזה טיפוס שדומה שתי טיפות שמנמנות לקרל וילסון עד רמת פאות הלחיים, יושב שורה מתחתיי (אולי התגלמות האנושית של רוח הרפאים שלו שבאה לביקור מחוותי שכזה, מי יודע?), וטיפוס קירח ומצומק שממש נראה כמו גולום יושב לידו ונהנה מכל רגע. עד לפה פולקלור.

מוזיקלית, הייחוד של ההופעה התבטא - וזה קודם כל ובראש ובראשונה- בפט סאונדס.
לא צריך להכביר במילים כי זה פט סאונדס, אבל חייבים כן להגיד- לא טריוואלי שהאלבום המלא עבד כל כך אדיר בהופעה חיה. זה קצת כמו לחשוב על לשמוע את הביטלס עושים סרג'נט פפר במלואו בהופעה חיה. זה דבר ערטילאי, שלא היה קיים עד היום. מסיבות טכניות וסיבות של פופולריות - פט סאונדס היה נפל במכירות, ואף אחד לא היה משלם לראות אותו בלייב בסיקסטיז. עצוב, אבל זאת האמת, הטענות והמחאות לשלוח אחורה בזמן בדואר לאולפני קפיטול רקרודס. אז קצת כמו סמייל- בראין תיקן עוול היסטורי. אולי ה V האחרון שהיה חסר לו ולנו, בבאקט ליסט.

והיה מדהים. כן שני שירים לא עבדו - don't talk שקיבל ביצוע ווקלאי רפה משהו, אבל עדיין שידר אווירה רומנטית הייחודית שלו, נתן הזדמנות לחלק הגברי בקהל להביע את אהבתו לזונה האריתראית האהובה שלצידו, i wasn't made for this time שהתבלגן להם קצת בפזמון. אבל הטענות הן מינוריות- האלבום קיבל את החיים שתמיד הגיעו לו. וכנראה שהזמן 2016 הוא הזמן הנכון סוף סוף עבורו.

צריך להבין שכדי שזה ייקרה כמו שקרה, הלהקה שהופיעה צריכה לנגן בשלמות טכנית פרפקטציוניסטית פנומנלית, וזה בדיוק לגמרי מה שהלך שם על הבמה. המון כלים, המון נגנים, אבל גם איזשהו חיבור אורגני ושמחת חיים מאהבת המוזיקה הטהורה הזאת, שהופכת אותם ליישות אחת. בערך כמו שהקול של בריאן התמזג בצורה אידאלית לפלצט של הבן של אל ג'רדין. לפעמים היה צריך להיות מומחה אמיתי ולפרק את הסאונד עם מלקחיים כדי להבין שבריאן הוא לא זה ששר כרגע.

ועוד התייחסות קטנה לעניין הזה- בריאן לא רק שלא שר את הגבוהים אתמול. הוא איבד את קולו (יחד עם רוב תאי מוחו) עוד בסבנטיז. למעשה אחד הדברים הכי מכמירי לב בכל תולדות הרוקנרול בעיני, הוא הרגע שבריאן רצח את קולו, חמש שנים בערך אחרי שרצח את סמייל. הפלצט שלו תיקשר עם המלאכים, לא היה ולא יהיה פלצט כמו שהיה לבריאן וילסון. למעשה, היה רק דבר אחד שהיה יותר מדהים לאוזניים מההפקה והרעיונות המוזקליים שלו, וזה היה הקול שלו. ולפעמים גם הקול של קרל וילסון אחיו הקטן. ולפעמים הקול של שניהם ביחד. כמו ב God only knows. בגירסת האולפן היה מדובר בייצור שמיימי שמקבל לרגע תכונות אנושיות מושיט ידיים ולוקח אותך איתו לטיול בשחקים. אתמול עם הקול הסדוק של בריאן המבוגר היה מדובר בבן אנוש שבור וגמור שבעזרת הרגע הנכון והמקום הנכון והקהל הנכון מתרומם למעלה לשמיים. ה- Standing ovation שבסופו- רגע של צמרמורת, כאילו כנפי ההסטוריה משקשקות על גבך.

מה עוד?

כמי שלא חשב אפילו לרגע שהקטעים האינסטרמנטלים בפט סאונדס יכולים להצליח בהופעה חיה (גם באלבום הם הרגעים החלשים היחסיים), אכלתי כובעי בהנאה. מה שקיבל Pet sounds השיר, זה טיפול עשרת אלפים, או יותר כמו שמונת האלפים שהיה צריך, כדי לגרום לנו להתהפנט מהגיטרה המייבבת כמו שיכורה על המזח אחרי ערב וודקה עם דניס וילסון, ובלונדי צ'אפלין שמגיח מבין הקלעים כדי לרקד על הבמה, ולהקפיץ את התוף מרים על גופו כמו לוחם קפווארה מנוסה. שמעו, זה לקח אותי לספירה אחרת הקטע הזה.

ואם הזכרתי את האיש שגנב את ההצגה... אז בלונדי שבגירסה הנוכחית והמקומטת שלו, נראה כמו הטוב, הרע והמכוער בו זמנית. כמו איזה בן ממזר של קית' ריצ'ארדס ודי די ראמון, פריך ונושר כמו מקלון הרואין מהלך בחולצת הנדריקס אדומה, האיש הוא פשוט חיה, ואתמול חרך את אוזנינו עם סולואי גיטרה ע-נ-ק-י-י-ם. שמעו, יכול להיות שביום נתון הוא לא כזה גיטריסט ענק כמו שהרגשתי אתמול, אבל בהופעה של הביץ' בוייז, כל סולו כזה, יורק את נשמתו של הנדריקס מהדפס החולצה האדומה שהוא לבש על בשרו הרקוב ישר על הפנים שלך.

צ'אפלין - למי שלא יודע- יובא לביצ'יבוייז מדרום אפריקה, אי שם בתחילת הסבנטיז. קרל וילסון קיבל את המושכות של הלהקה באותו הזמן, והחליט להכניס פאנק וסול ובלוז לתוך הלהקה ,כי גם ככה אף אחד כבר לא קנה אלבומי ביץ' בוייז אז למה לא. אז השתלת בלונדי (וחברו ריקי פאטאר), זה הייתה הדרך היחידה. התוצאות היו מוצלחות חלקית (אלבום אחד לא רע, קרל והפשנזס, ואלבום אחד פנטסטי בשם הולנד- ואחרי זה מייק לאב השתלט. אז הכל התחרבן). להביא את בלונדי אחרי כל כך הרבה שנים בניכר, ולהכניס אותו להופעה כזו? מי היה מאמין למה שהאיש מסוגל. איפה הסטיבי וונדר סוג ב' שהיה בסבנטיז ,ואיפה תפלץ הרוקנרול שהופיע מולנו אתמול? . הביצוע שלו ל wild honey ו sail on sailor שהוא שר גם במקור, היו נדירים , טוטאליים , fun הרסני טהור, כאילו הוא קיבל אישור לעשות מה שהוא רוצה, והוא עשה מה שהוא רק רצה - כמו פיל בחנות חרסינה רק עם תוצאות חיוביות (הפיל מתמנה למוכר, ומקבל תעודת עובד השנה או משהו). גדול. וזה עוד היה לפני פט סאונדס..

ומילה חייבים גם על אל ג'ארדין. מי היה מאמין שהאיש לא רק יחזור בסוף הקריירה שלו מה dark side (כוחותיו של מייק לאב והביץ' בוייז האפלים שלו), וייצטרף לג'דיי וילסון ,אלא יהיה בכושר ומצב רוח כל כך טוב. שמעו, הוא ובראין, הם החליפו ביניהם מחוות אוהבות כל ההופעה, ואני בטוח שתקופה ארוכה מאוד זה לא היה ככה. מייק לאב הוא בן זונה ואתה לא יכול להיות בצד שלו בלי להיות קצת כמוהו. אבל ג'ארדין חזר מהמתים, ונתן ביצוע ענק ל help me rhonda ואחרים. קולו עדיין בגרונו. הוא למעשה הוביל את קטעי ה surf שהיו בסוף ההופעה וגרמו לקהל לקום ולרקוד. וזה להיט אחרי להיט אחרי להיט. גלישה כן? . ואם זה נשמע לכם מעפן, אתם כנראה לא יודעים מה זה רוקנרול וכוחו. בלייב, במהירות ובבליץ שקיבלנו זה הכי קרוב שאני אגיע לשמוע את הראמונס. הראמונס המקוריים אני מתכוון. הביץ' בוייז אני מתכוון. הבחור בקהל שנצפה עם החולצה של בלאק פלאג הבין, וגם גולום, רוח הרפאים של קרל וילסון, הזונה האריתראית ואחרים. היה לנו אדיר בקיצור, עכשיו בואו נעשה את זה מחדש (רק אחרת לגמרי כמובן) גם עם אליס קופר.

 

[ציףציף1000]

סיפורים מהדשא

בין הצופים בדשא מסביבי היתה גם מכרה שלי, אותה פגשתי שם במקרה. את גילה המדוייק אני לא יודעת. בואו נגיד שהיא בת 14 שמתחזה לבת 65++. רקדה ועשתה רעש יותר מעשרים אנשים שמסביבה. היא מקליפורניה, היתה surfer girl על אמת, וראתה את הביץ' בויז המקוריים בהופעה כשהיתה בת 13. בסוף ההופעה חזרתי אליה, כשהיא בשיחה נמרצת עם בחור צעיר. הבחור הנרגש ניסה להסביר לה, באנגלית-ישראלית, איך הוא רק עכשיו קולט מה זה הביץ' בויז, שזה לא רק שירי ריקודים שמחים, ואיך השירים של בריאן מרחיבים לו את הלב.
&nbsp
נשארתי מאחור לאחר שההמונים הלכו, כדי שאוכל להתקרב לבמה ולצלם מה שנותר ממנה. לצידי היו כמה עשרות ישראלים נרגשים, שמיאנו ללכת, עד שאחד המאבטחים פשוט גירש אותם.
&nbsp

 

[arieltr]

ארוך ומבולבל כל כך אנדררייטד

הרבה חומר מילולי נתנה לך ההופעה וכמובן שהתשוקה ואהבת וילסון ניכרת חזק בך. בריאן וילסון חי ונושם בשנת 2016 זה בחזקת pure miracle. בעידן הנוכחי כנראה שזו הופעה של פעם בחיים, עבור כל מי שיתפוס אותו לפני שהוא באמת לא יחזור.
הבטתי על הסט ליסט, ומתוך סקרנות עשיתי דגימה קטנה על עוד סט ליסטים מלפני רעננה ולא מצאתי שום עדות למשהו משלושת הרצועות הסוגרות את האלבום Surfs Up. סגירת האלבום הזה באופן מסוים היתה הנקודה הכי גבוה ביצירה שלו - וגם הכי נמוכה, מסוכנת, פואטית ואמנותית - וסיום הדרך הוילסונית שוילסון הצליח לגרור את הגאונות שלו בביץ' בויז.
זו כנראה החלטה מודעת לא ללכת בהופעה לחצי הסוגר של האלבום הזה. אבל אולי אני סתם נע למחוזות הדמיון.

Love & Mercy
כן זה רק סרט, אבל תשמע, סרט פשוט מצויין בייחוד עם כל המגבלות ההוליוודיות והעובדה שהרבה מן הדמויות עדין בחיים.
הבמאי עשה עבודה נפלאה בשזירה של שתי התקופות המדוברות. התקופה שעשה פול דנו היא כנראה אחת התקופות היותר מרתקות ומעניינות שאני יכול לחשוב עליהן בהקשר של יוצר-יצירה וכל שק החבטות שנגררות עקב כך. היחסים והנגטיביות של לאב כלפי וילסון קיבלו את האור המינימלי, אפשר רק להעריך שהם לא רצו עוד תביעה מאדון לאב, וכיום בחלוף עשרות השנים כולנו יודעים מי היה פלוץ קליפורני טיפוסי ומי ניפק רגעים של גאונות טהורה שאין כמוה.
לגבי פול דנו, אין מה לומר. שפינרדו לה חראפיו מקבל אוסקר ודנו אפילו לא מועמד. ליגה אחרת לגמרי.

די חששתי מהאפיזודות של שנות השמונים, לא הכרתי כל כך את הסיפור עם לאנדי או עם מלינדה אבל שמחתי למצוא את החלקים הללו של הסרט מאוד מעניינים ועשויים באופן קומי-טראגי וכל כך אנושיים.
סצינת הפתיחה עם קיוזאק ובאנקס בתוך האוטו פשוט נפלאה, וסצינת הסיום שהוא שוכב במיטה פסיכי וכולם חולפים לנגד עיניו, ועד הרגע שהוא והגברת עומדים מול ההייוואי כמו דימוי שהכל חלף, "and then what" ועולה השיר שאין יותר מתאים לרגע זה.
תקופה מאוד מעניינת, הבנתי איך ולמה לאנדי קיבל אותו ל-24 שעות אך קצת לא מובן איך ולמה הוא נשאר עימו 9 פלוס שנים מבלי שאף אחד יתערב ויראה שמשהו ממש לא בסדר.
מלינדה כנראה הצילה אותו, אחרי שלאנדי (שבהחלט הציל אותו בסוף הסבנטיז מלגמור כמו ג'ניס או מוריסון) לא התפתה והפך אותו למקור הכנסה מסוממת בשליטה. אולי בלי מלינדה לא היה רעננה לך תדע.

עקב ההתענינות שהסרט עורר בי מצאתי את הראיון המרתק והנוקב הזה, שנייה לפני שהכל התפוצץ ללאנדי בפנים, שים לב בריאן מחוק לגמרי כמו כלב בשלט רחוק, וה-body language שלו עושה בול ג'ון קיוזאק.
[URL]http://www.youtube.com/watch?v=wdik8rP2TYU[/URL]

 

[Celluloid Hero]

מסכים איתך

שלושת השירים האחרונים ב Surfs up הקדימו את זמנם בבערך 25 שנה. מה שבראין עשה דומה מאוד למה שעשה קורט קוביין אחריו, וזה לתזמר את ההלוויה של עצמו. לא ברור איך אפשר להתייחס אחרת לשלישיה הקודרת הזאת. מתחילה בדרשת הכומר המצמררת "יום בחיים של עציץ" (התשובה של בראין ל"יום בחיים" של הביטלס, העציץ בתפקיד בראין וילסון כמובן..) ,נגמרת עם בואה של הגאות והגלים ששוטפים את מה שנשאר למים ב surfs up, ובאמצע - השיא. בראין מעולם לא כתב שיר כל כך דכאוני כמו till i die, ואם כבר כתב מלודיה כזו, הוא היה משאיר לאחרים את מלאכת כתיבת הליריקה. לא במקרה הזה, כי לשיר המסויים הזה, הוא כתב את כל המילים, מה שעושה אותו השיר הכי אישי שלו, או כמו שמייק לאב אמר כשהוא שמע אותו לראשונה- "'What a fuckin' Downer" (זאת לא בדיחה- זה ציטוט מדוייק).

בראין לא זכה למוות פיזי מוקדם, כמו ג'ימי ג'ימבו ואחרים, אבל האלבום הזה surfs up מתאר איזשהו מוות נפשי, כי הפיזי נמנע בזכות הפסיכאטר הפסיכופט דוקטור לאנדי. אבל אם מסתכלים על כל השירים שהוא כתב מ 1972 והלאה, למעט כמה יוצאים מן הכלל, מהרבה בחינות, זה כבר לא היה זה. לפני 1972, אפילו השירים הכי תלושים שהוא כתב היו יצירות מופת. אפילו תקופת ה SOUL המשונה שהביץ' בוייז עברה ב 1968 שמה 90 אחוז מהתפוקה של הסטונס בכיס הקטן (אגב מצאתי קליפ של wild honey בביצוע של צ'אפלין, אבל דע לך שבהופעה שלנו הוא היה משוחרר הרבה יותר, על גבול הנוייז בסולואים שהוא הרביץ בסוף), וזה כי הביץ' בויז כמו הביטלס, היו בראשונה להקה של מלודיות, הדבר הכי קשה וחשוב שאפשר ליצור במוזיקה.

לגבי השאלה למה דוקטור לאנדי שלט בבראין וילסון כל כך הרבה זמן ? צריך להיות ברור שבריאן וילסון נשלט על ידי גורמים זרים ושטניים בערך מהרגע שהיה ילד. בהתחלה אבא שלו המכה, אחרי זה קפיטול רקורדס, אחרי זה מייק לאב (ד"ר לאנדי בתור גורם מתווך), ואחרי זה לאנדי עצמו. מבחינת בראין, אני מניח שהוא לא הרגיש בהבדל כלשהו. אולי רק ה 100 קילו שנחסכו ממנו.... למזלו, הבנאדם האחרון שניצל אותו, היה טוב לב, וניצל אותו מהסיבות הנכונות. הווה אומר- אף פעם על תשים את הכסף שלך נגד גברת קארמה. כי נכון ל 2016, כל העולם ואחותו יודע שמייק לאב הוא דושבאג, לאנדי פסיכי עם רשיונות, ובראין הוא הגאון הבלעדי מאחורי פט סאונדס וסמייל, נדמה לי שהיא עשתה את שלה. ולגבי שאר המוזיקה האנדרייטד של הביץ' בוייז (צריך להגיד- בראשות האחים דניס וקארל וילסון) , הם כבר מקבלים הרבה יותר כבוד מאשר קיבלו בסבנטיז, ואני מאמין שזה רק ייתעצם עם השנים.

 

[ציףציף1000]

אני זוכרת סיקורים שלו בעתונות המוזיקה בתקופת לאנדי

לאנדי נתפס כקוריוז. בשנות השמונים ההתייחסות הציבורית בארה"ב לפסיכולוגיית-פופ ומניפולציות לא היתה בהכרח שלילית. הניו אייג' רק התחיל, ונחשב למעשה כשלוחה של תרבות ההיפים - לא כמשהו שיכול להגיע למחוזות אפלים. הרבה מאוד שרלטנים הסתובבו בשטח, ופעלו ללא חשש. אף אחד לא חשב שלאנדי מנצל את ווילסון; היחסים ביניהם נחשבו לאקסצנטריים, לא יותר מזה. היום אנחנו חכמים יותר.