ציףציף1000
New member
ללא כוונה לקטנוניות, הייתי רוצה לכנס לשאלה
שהעליתי למעלה, דהיינו, מה הופך ווקליסט טוב לטוב, והאם הסטנדרטים האלו מאפשרים לנו להבחין בין ווקליסטים טובים יותר ופחות. כי הרושם שלי הוא שההתנגדות שלך היא פשוט לז'אנר בתוכו פעל סינטרה, שהיה רחוק מאוד מרוק, כאמור. ברוק אנחנו יודעים, כמעט אינסטינקטיבית, להבחין בין ווקליסטים טובים יותר ופחות, וזה בגלל שהקונבנציות לשירה מקובלות על כולנו. שורשיו של הרוק הם בבלוז ובפולק ובקאנטרי, ואנחנו יודעים מה נדרש, בז'אנרים האלו, על מנת להיות זמר טוב: כנות, ישירות, היכולת להעביר חוויות ריאליסטיות - גם לא נעימות - אל המאזינים כך שתווצר הזדהות רגשית בין המבצע למאזין. זמרים אינם נדרשים ל"בל קאנטו", הקולות שלהם לא צריכים להיות מושלמים. נהפוך הוא: חיספוס, צרידות, צעקות - הן חלק מהכלים שבאמצעותם זמרים יכולים למלא אחר הקריטריונים האמורים. רובנו, אני מניחה, לוקחים את הדברים האלו כמובן מאליו. (אני יכולה לחשוב רק על מעט דוגמאות החורגות מהקונבנציות האלו: פרדי מרקורי? וכן כל זמרות הפולק לדורותיהן שאימצו את מודל השירה של ג'ואן באעז: שירה נקיה מאוד, וחסרת רגש). סינטרה בא מעולם אחר, בו הסטנדרטים היו שונים. השורשים שלו היו, כמעט באותה מידה, בשירה איטלקית עממית (מלודרמטית, ומאוד אירופית; תחשוב על מריו לנצה) ובג'ז. הג'ז של שנות השלושים והארבעים שאב לתוכו את הסטנדרטים לשירה של הבלוז - כגון השהיית ההברה מעבר לפעימה ושימוש באינטונציה להעברת רגשות. הם עשו שימוש בקול ככלי נגינה נוסף. למרות ששתי המסורות האלו נראות סותרות, סינטרה עשה סינתיזה מופלאה ביניהן, כאשר ככל שהזמן עבר הוא נטה יותר לכיוון הג'זי (וכך גם מאזיניו, ממילא). באופן אירוני, הוא זיהה בדיוק את אותם סממנים מוסיקליים שהפכו, כמה עשורים אחר כך, למרכיבים הבסיסיים של הרוק, אבל לא העז - לא יכל? - לעשות את הצעד האחד הנוסף. כאשר כתבתי שסינטרה היה גדול הווקליסטים, המהלך שעשיתי היה "הלבשת" הסטנדרטים של הרוק על השירה שלו, תוך הנחה-בצד של קונבנציות כתיבת-השירים של תקופתו, שהיו שונות מהרוק: האם הוא מצליח לשיר בכנות, בישירות? להעביר רגשות מורכבים, ריאליסטיים? ליצור הזדהות אצל מאזיניו? התשובה חיובית בכל המקרים, אם בוחנים את הקטעים הטובים-יותר שלו (הוא הרי הקליט במשך יותר מ-50 שנה). כפי שכתבתי באחת ההודעות למעלה, בשיריו הטובים ביותר של סינטרה יש אווירה מלנכולית, כמעט סבל קיומי, שלא היה קיים אצל אף אחד מה-crooners בני תקופתו. זה היה צעד נועז מאוד מצידו. הפופ המסורתי, המיינסטרימי בו הוא פעל נועד לבדר, לתת good time לאנשים - במיוחד לאחר מוראות מלחמת העולם השניה. סינטרה, שמאז אמצע שנות החמישים היה הסולן הפופולרי ביותר בארה"ב בתחומו, החליט ללכת על קו יותר אמנותי, ופחות נגיש. קשה כיום להאמין שכשהוא התחיל את דרכו, הוא נחשב לחקיין של בינג קרוסבי, ושאפילו בתחילת שנות החמישים, הוא עדיין נחשב לכינור שני אחרי פרי קומו, הספר המזמר. תראה מה הוא ונלסון רידל עשו כאן, למשל: It was a very good year http://www.youtube.com/watch?v=2r8KiKaJ3ac המקורות מספרים שהשיר נכתב ע"י אירווין דרייק, בתחילת שנות השישים, עבור הקינגסטון טריו. זו הגרסה שלהם. הקליפ לא קשור, אבל מעניין: צולם במאליבו, 1963: http://www.youtube.com/watch?v=G6aRI_rCsyw גם לוני דונגאן וה-turtles הקליטו גרסאות כיסוי לשיר, והגרסה של ה-turtles היא ככל הנראה זו שהגיעה לידיו של סינטרה. הוא הקליט את השיר לאלבום September of my Years בשנת 1965.
שהעליתי למעלה, דהיינו, מה הופך ווקליסט טוב לטוב, והאם הסטנדרטים האלו מאפשרים לנו להבחין בין ווקליסטים טובים יותר ופחות. כי הרושם שלי הוא שההתנגדות שלך היא פשוט לז'אנר בתוכו פעל סינטרה, שהיה רחוק מאוד מרוק, כאמור. ברוק אנחנו יודעים, כמעט אינסטינקטיבית, להבחין בין ווקליסטים טובים יותר ופחות, וזה בגלל שהקונבנציות לשירה מקובלות על כולנו. שורשיו של הרוק הם בבלוז ובפולק ובקאנטרי, ואנחנו יודעים מה נדרש, בז'אנרים האלו, על מנת להיות זמר טוב: כנות, ישירות, היכולת להעביר חוויות ריאליסטיות - גם לא נעימות - אל המאזינים כך שתווצר הזדהות רגשית בין המבצע למאזין. זמרים אינם נדרשים ל"בל קאנטו", הקולות שלהם לא צריכים להיות מושלמים. נהפוך הוא: חיספוס, צרידות, צעקות - הן חלק מהכלים שבאמצעותם זמרים יכולים למלא אחר הקריטריונים האמורים. רובנו, אני מניחה, לוקחים את הדברים האלו כמובן מאליו. (אני יכולה לחשוב רק על מעט דוגמאות החורגות מהקונבנציות האלו: פרדי מרקורי? וכן כל זמרות הפולק לדורותיהן שאימצו את מודל השירה של ג'ואן באעז: שירה נקיה מאוד, וחסרת רגש). סינטרה בא מעולם אחר, בו הסטנדרטים היו שונים. השורשים שלו היו, כמעט באותה מידה, בשירה איטלקית עממית (מלודרמטית, ומאוד אירופית; תחשוב על מריו לנצה) ובג'ז. הג'ז של שנות השלושים והארבעים שאב לתוכו את הסטנדרטים לשירה של הבלוז - כגון השהיית ההברה מעבר לפעימה ושימוש באינטונציה להעברת רגשות. הם עשו שימוש בקול ככלי נגינה נוסף. למרות ששתי המסורות האלו נראות סותרות, סינטרה עשה סינתיזה מופלאה ביניהן, כאשר ככל שהזמן עבר הוא נטה יותר לכיוון הג'זי (וכך גם מאזיניו, ממילא). באופן אירוני, הוא זיהה בדיוק את אותם סממנים מוסיקליים שהפכו, כמה עשורים אחר כך, למרכיבים הבסיסיים של הרוק, אבל לא העז - לא יכל? - לעשות את הצעד האחד הנוסף. כאשר כתבתי שסינטרה היה גדול הווקליסטים, המהלך שעשיתי היה "הלבשת" הסטנדרטים של הרוק על השירה שלו, תוך הנחה-בצד של קונבנציות כתיבת-השירים של תקופתו, שהיו שונות מהרוק: האם הוא מצליח לשיר בכנות, בישירות? להעביר רגשות מורכבים, ריאליסטיים? ליצור הזדהות אצל מאזיניו? התשובה חיובית בכל המקרים, אם בוחנים את הקטעים הטובים-יותר שלו (הוא הרי הקליט במשך יותר מ-50 שנה). כפי שכתבתי באחת ההודעות למעלה, בשיריו הטובים ביותר של סינטרה יש אווירה מלנכולית, כמעט סבל קיומי, שלא היה קיים אצל אף אחד מה-crooners בני תקופתו. זה היה צעד נועז מאוד מצידו. הפופ המסורתי, המיינסטרימי בו הוא פעל נועד לבדר, לתת good time לאנשים - במיוחד לאחר מוראות מלחמת העולם השניה. סינטרה, שמאז אמצע שנות החמישים היה הסולן הפופולרי ביותר בארה"ב בתחומו, החליט ללכת על קו יותר אמנותי, ופחות נגיש. קשה כיום להאמין שכשהוא התחיל את דרכו, הוא נחשב לחקיין של בינג קרוסבי, ושאפילו בתחילת שנות החמישים, הוא עדיין נחשב לכינור שני אחרי פרי קומו, הספר המזמר. תראה מה הוא ונלסון רידל עשו כאן, למשל: It was a very good year http://www.youtube.com/watch?v=2r8KiKaJ3ac המקורות מספרים שהשיר נכתב ע"י אירווין דרייק, בתחילת שנות השישים, עבור הקינגסטון טריו. זו הגרסה שלהם. הקליפ לא קשור, אבל מעניין: צולם במאליבו, 1963: http://www.youtube.com/watch?v=G6aRI_rCsyw גם לוני דונגאן וה-turtles הקליטו גרסאות כיסוי לשיר, והגרסה של ה-turtles היא ככל הנראה זו שהגיעה לידיו של סינטרה. הוא הקליט את השיר לאלבום September of my Years בשנת 1965.