ציטטתי את המורה לקולנוע כבר המון...
ואצטט אותה שוב, כשהיא אמרה לנו "כל סיפור כבר סופר, השאלה היא איך מעבירים את אותו סיפור". זה היה כששברנו את הראש על התסריטים לסרט גמר, וכל רעיון שעלה לנו במוח, ישר חשבנו שכבר יש כ"כ הרבה סרטים בנושא... כנ"ל מן הסתם לגבי שירים. בגלל זה אני מסכימה עם נועה, שצריך לשפוט את המכלול ולא כל לחן/שורה לגופה. ברור ש"בכיתי אלף אוקיינוסים" זו קלישאה, ברור שבערך כל הדימויים בצ'יינה הם קלישאה, ברור ש"מתי תאהב אותך כמו שאני אוהב אותך" זו חתיכת קלישאה, וכנ"ל לגבי "אני מניחה שזה יותר מדי כשפסנתרים מנסים להיות גיטרות", אבל הכל תלוי בהקשר וביצירה בשלמותה! לגבי צ'יינה אני כן קצת קרועה, פשוט כי הוא מרגיש לי כשיר הכי בוסרי של טורי. כזה שבאמת במבט לאחור אני בספק אם היא היתה כותבת ככה, אבל זה חלק מהיופי שלו. לגבי השאר- אין לי ספק בכלל שאני לא תופסת מהם קיטשיים בכלל... גם אם יש רעיונות קיטשיים בשירים, כמעט בכל שיר שתבחרו בעולם יש, בגלל מה שכתבתי בהתחלה... בסופו של דבר, המון אנשים חווים רגשות ופחדים ועוברות להם בראש המון מחשבות משותפות, והגיוני שכשכותבים עליהם הם יהיו משותפים להרבה אנשים, אבל אני לא מוצאת את זה כהגדרת הקיטש. אז כן, בבסיס יש המון שירים של אמנים שונים על חיפוש עצמי, התבגרות, יש גם לא מעט על אונס, לא התעמקתי אבל טורי היא לא היחידה שעברה הפלה (למרות שיש מצב ש3 הן שיא...), אבל השאלה היא אם היצירה עצמה בשלמותה היא נחותה ע"מ למצוא חן בעיני ההמון, וממש ממש לא נראה לי. וגם אם פה ושם יש שיר שיותר קל לאנשים "מבחוץ" להתחבר אליהם, הם לא נכתבו במטרה למצוא חן, אחרת היא היתה עושה מהם איזה אלבום אחר להמונים, ולא פתאום באמצע ונוס...