"It's not business, it's personal"

[Celluloid Hero]

חביבי, יכולתי לדעת לפי ההודעה שלך

שאתה לא מכיר את הדיסקוגרפיה שלהם. וגם לפי הודעת התגובה שלך להודעה שלי . חיבה יתרה לסטינג, פיל קולינס וכל מני ביאושים אחרים, שאל לי להזכיר, לא מוסיפה לך קרדיט, חוששני..

העניין הוא- שאני כן מכיר את הדיסקוגרפיה שלהם. by heart. ואם אני אומר לך שיש משהו נוסף, שאנשים מפספסים, אני רומז לך משהו- א לתסיק מסקנות חפוזות, תקשיב לאלבומים, תשקיע מזמנך, וייצא לך מזה משהו. אני את שלי כבר הרווחתי, תאמין לי שלא יישנה לי מה אתה תבחר. אחרי 6 שנים שניסיתי לגרום לעצמי להאמין שאכפתי לי למה אנשים אחרים יקשיבו, הגעתי למסקנה שממש אבל ממש אבל ממש לא איכפת לי.

 

[oren29at]

ובגלל זה אתה כותב כאן?

כולנו מיסיונרים של מוזיקה, לא משנה מה נאמר לעצמנו. הכתיבה שלנו על מוזיקה נועדה לגרום לאנשים אחרים להקשיב לה. יש כל מיני רמות של מיסיונריות, וככל שיש בה יותר מודעות עצמית יותר טוב.

לעניין הכרת הדיסקוגרפיה, או בכלל חומרים של מוזיקאי (זמר/זמרת/להקה- יש שתי דרכים להפנים מוזיקה חדשה (ו/או לכתוב עליה)- אפשר "לאורך", כחלק מהעשיה הכוללת של המוזיקאי, או בהקשר של הז'אנר/תקופה, ואפשר גם להתייחס לאלבום כלשעצמו, בלי להימתח לאורך ההיסטוריה או הסוציולוגיה. הרצון לעגן הפנמה בקונטקסט רוחבי עלולה לחזור כבומרנג, משום שתמיד יתכן שלא תספיק לשמוע את הכל ו/או להכיר את התקופה על בוריה. לפעמים עדיף לשחרר, ולקיים יחסי גומלין ישירים עם המוזיקה. זה לא גורע מהתקפות של התובנות.

ואחרון- לעניין הטעם המוזיקלי (שלי או בכלל). טעם מוזיקלי מעיד, ובכן, על טעם מוזיקלי. לא יותר, לא פחות. יש כל מיני סיבות לכך שאנחנו אוהבים את מה שאנחנו אוהבים. חוצמזה, גם "איכות נחשבת" של ז'אנר מוזיקלי היא דבר נזיל- הרוק עצמו הפך מבידור לאמנות בתוך כמה שנים אי שם לפני 45 שנה פלוס מינוס. אנשים עם מספיק אינטלקט ועקשנות יוכלו למצוא זהב בכל דבר ולשכנע מספיק אנשים בצדקת דרכם, כך שלפיל קולינס יש עוד תקווה. השאלה במקרה שלו היא אם הוא עוד יהיה במצב של לשמוע את זה

 

[Celluloid Hero]

נדמה לי שאני כותב פה יותר בשביל עצמי

מאשר בשביל אחרים. זה נשמע אגואיסטי, אבל אני אשקר אם אני אגיד אחרת. אולי עדיף באמת לשקר במקרה הזה?

 

[oren29at]

היית מת

בשביל עצמך אתה פשוט יכול לפתוח בלוג שאף אחד לא יקרא, כמו במקרה שלי (אפילו שניים. זה בחינם).

ושלא יבואו לך רעיונות- תמשיך לכתוב. מישהו, מתישהו, יגיד לך תודה (אם הוא עוד יוכל לדבר, הכוונה).

 

[Celluloid Hero]

אה, זה יצא דו-משמעי

אבל לא התכוונתי לחשיפה דווקא. זה אף לא הטריד אותו יותר מדי (חוץ מהתקופה שניהלתי, אבל באמת שזה לא קריטי בדרך כלל). אני כותב בפורום כי אני אוהב את האינטרקציה עם אנשים ודעותיהם. זה משפיע עליי, ועל אופן שבו אני שומע מוזיקה ומעריך אותה. אבל בסיכומו של דבר, אף פעם לא הטריד אותי יותר מדי מה אנשים ייקחו ממני. אם כבר, לראות אנשים שלוקחים ממני דברים, מטריד אותי. מאוד מטריד אפילו. אבל בדרך כלל זה גם מגיע עם מנה הגונה של חוש הומור (ותודה למיכה ואריאל), אז זה נסבל. בכל מקרה, אני נמצא פה בשביל עצמי, הרבה יותר מאשר בשביל אחרים. אפילו הסקירות שכתבתי הן בשביל עצמי. חשיפה מדאיגה ומזעזעת, אני יודע. אבל אין דרך להסביר למה שבנאדם יכתוב כל כך הרבה, על דבר שלהסביר במילים זאת הדרך הפחות טובה להסביר אותו. i guess. עם הזמן גיליתי, שאלבום שאני סוקר מקבל משמעות נוספת עבורי. אבל זה תלוי בעומק הסקירה והטוטאליות שלה. העומק משתנה, ויכול להגיע עד לרמה ששחקן רציני נכנס לדמות בסרט מבחינתי. נבירה בקישקעס של אלבום, ושל אומן, ושל תקופה, יכולה להשפיע עליי מאוד. זאת הסיבה שלאחד כמוני אסור לסקור אלבומים, ורצוי להתרחק מבני אדם ככל שניתן, וחפצים חדים, באופן כללי.

 

[Barmelai]

מזדהה

ומסכים (בעיקר עם החלק של החפצים החדים).

 

[Celluloid Hero]

למה אני לא מופתע

אגב מיכה,

ה gay parade מסתמן כיופי של דבר. אם כי , נצטרך עוד כמה התהלכויות על החוף לפני שנוכל להחזיק ידיים ארוכות עד רדתה של השקיע.. אויי ויי.. כלומר, כדי שנוכל להטביע אחד את השני! או משהו חולני ומכובד אחר.

בכל אופן, יופי של דבר, במובן סיקסטיזי קינקי-זומבי-פסיכדלי-ווירדי-אינפנטילי שכזה

 

[Barmelai]

אני גאה בך

או משהו חולני דומה.

 

[ציףציף1000]

זה לגמרי בסדר

רובנו כותבים בעיקר בשביל עצמנו.

 

[The Grand Illusion]

השיר שקישרת אליו

לא ידעתי איך עברו מה- רוק/פסיכדליה/פרוג של Curved Air אל מכונת להיטי ה- 80es של פוליס. כן, השיר ההוא נשמע לי כמו החוליה המגשרת על הפער הענק.

 

[Celluloid Hero]

אם כבר חיפשת חוליה

חפש אותה בישבנו של הגמל.

אבל פוליס כמובן לא היו פרוגיים, רק כשסטינג היה מסובב את הגב, והולך לעשות מה שסטינג עושה. עמידות ראש, תפקידים איומים ונוראיים בסרטים איומים ונוראיים המבוססים על ספרי מופת וכו'. הגדולה של הלהקה היא בכתיבת שירי פופ מתוחכים להפליא, לצד שירי פופ קליטים ובנאליים להפליא (שוב סטינג), עירוב סגנונות אקזוטי מהטובים שאי פעם נעשו (לא מכיר להקת שעשתה רגאי לבן טוב ממנה, גם הקלאש היו רק שניים להם. פוליס אשכרה המציאו סגנון משלהם), כיף, אנרגיה, חוש הומור, ועם זאת, יכולת לשקוע במצולות הייאוש, במצמוץ של הקופלנד.

 

[וינסנטי]

משעשע

באמת לא הבנתי את סטיוארט קופלנד ההיפראקטיב הזה ניגן את הקטעים המשעממים האלה של פוליס. מסתבר שהוא באמת בקוש הצליח

מה שכן, מתופף מדהים. בכלל פוליס מוזרה למדי. סטינג הוא המוזיקאי ה"נורמלי" היחיד שם. קופלנד הוא מעין מתופף ג'אז על מקצבי רוק- משתולל, משתעשע, לא שומר על ביט אחד בלי לשחק איתו פה ושם. סאמרס היא גיטריסט מדהים שכל סולו נשמע כאילו ניגנו אותו על סולמות שלא קיימים בכדור הארץ. השילוב הזה יצא קטלני

 

[droriko]

דבר ראשון,רשומה מעולה!

העפת אותי חזרה לגיל 17 עם השיר המעולה הזה של פטי.
דבר שני, בגלל שאני תמיד חייב להגיב, אז אני אוסיף להקה משלי,גם היא מהביצה המזרח תיכונית. אני מדבר על רוקפור,הלהקה הכי גדולה שהיתה פה אי פעם. ככה זה כשלוקחים סולן גדול ומחברים לו את הגיטרסיט הכי טוב בארץ,הבסיסט הכי טוב בארץ והמתופף הכי טוב בעולם. אחרי שהוציאו את "האיש שראה הכל" אחד האלבומים הכי טובים אי פעם(בעולם) והאלבום הכי טוב בארץ בלי ממש מתחרים ועוד אלבום קאברים מופלא לאלבומים של שלום חנוך ואריק אינשטיין(שהוא כל כך טוב עד שהוא מתעלה על המקור) הם החליטו לצאת לחול,ובניגוד להמון אמנים שעושים הרבה פקה פקה אבל חוזרים מחול עם כמה תחתונים במזוודה רוקפור ביססו את המעמד שלהם שם כלהקת אינדי נחשבת שמופיעה בפסטיבלים עם הסטרוקס ו-GBV תוך כדי שהם מוציאים אלבומים ענקים כמו One Fantastic Day ו-Nationwide. בשיא ההצלחה שלהם בחול מאבקי האגו והגעגועים של לולאי לילדים בארץ עשו את שלהם והלהקה התכסחה כהוגן(עד כדי מכות בין לולאי לבן יצחק) מה שהוביל את לולאי לעזוב את הלהקה באמצע הטור ולחתוך ירושלמה. אין ספק שהעזיבה של לולאי השאירה חור שחור בלהקה שהיא לא הצליחה למלא וימי הזוהר שלה מאחוריה(על השיתוך פעולה עם נינט עדיף לא לדבר)למרות שעדיין המבקרים אוהבים וההופעות מצליחות. בין לולאי לחברי הלהקה(עם דגש על בן יצחק) שוררת עד היום שנאה תהומית,שמתבטאת לא פעם בהתכסחויות על גבי העיתון(באחת הכתבות לולאי טען שהלהקה איבדה את הרלבנטיות בלעדיו ובן יצחק החזיר לו שהוא לא מקבל ביקורת ממי שעושה דיבובים)

הנה הם בגלי צהל
http://www.youtube.com/watch?v=gdwVgB8MRF0

 

[oren29at]

קודם כל תודה על המחמאה

דבר שני, עצה קטנה: כשאתה כותב על משהו, לא משנה מה, שהוא "הכי טוב ב..." אתה מיד מוריד את היכולת של אנשים להתייחס באופן ענייני לדעתך במשהו כמו 50%. אלה שלא חושבים כמוך פשוט מדפדפים הלאה, או מעבירים את עצמם למוד חשדני עד עוין, וחבל.

עדיף, לדעתי הפרטית בהחלט, לצאת מנקודת מוצא של "אני מאד אוהב את...", משום שכך תצטרך לנמק לעצמך את ההצהרה הזו, מה שיוביל לטקסט ענייני ומנומק יותר, מבלי לוותר בסנטימטר על מה שרצית להגיד מלכתחילה (שלא לדבר אל היכולת להגיע ליותר אנשים באופן יותר טוב).

לעניין רוקפור, הלהקה שנשמעת כמו המון דברים אחרים (אם כי נשמעת לא רע בכלל)- אכן סכסוך דמים, רק שכמו שכתבת, לסחרור ההדדי של כל הנוגעים בדבר אין סוף טוב.

אז הנה תרומתי הצנועה, שיר נבואי שחזה את המתרחש

http://rockfour.bandcamp.com/track/end-of-the-way

 

[droriko]

כנראה שלא הבנתי את "חוקי המשחק"

בהתחלה חשבתי שהשירשור הוא על להקות שעושות מוזיקה למרות השנאה בין החברים(רציתי לכתוב על פינק פלויד אבל זה היה בנאלי מדי) אבל אחרי שנתת את הדוגמא של טום פטי ושל תמוז אז חשבתי על סתם להקות שהיה ביניהם כסאח. טוב נו לפחות תהנו (אני מקווה) מהסקירה בחינם שנתתי על הלהקה

 

[oren29at]

אין חוקים

הדוגמה שלך סבבה לגמרי. בסופו של דבר, גם רוד אוונס וניק סימפר מדיפ פרפל, או סטן לינץ' מההארטברייקרז (לשעבר) לא ממש כבשו את עולם המוזיקה בסערה אחרי הבעיטה בתחת.

מה שכן, סטן לינץ' היה מעורב באלבום הקאמבק שהפך לאלבום האחרון של דל שנון. המעורבות של ג'ף לין באלבום הפכה אותו לחבר של כבוד בערימת האלבומים שלין היה מעורב בהם באותה התקופה- טום פטי, רוי אורביסון, ג'ורג' האריסון, הווילבוריז, לין עצמו (רק בוב דילן ברח ממנו לזרועותיו של דניאל לנואה. לא החלטה רעה של צימרמן).

האלבום היה הצלחה מינורית, אבל יש בו יופי של פופ/רוק חסר יומרות

http://youtu.be/6UyuEt7cRAw

 

[droriko]

לגבי רוקפור עצמם

באיש שראה הכל הם אכן נשמעים כמו להקות מה-60(והם גם ניסו להישמע,כולל לרכוש ציוד ישן ופרימיטיבי) אני אוהב אותם הרבה יותר,ואני גם לא חסיד גדול של ה-60(למעט הביטלס,שגם אי אפשר ממש להגדיר אותה כלהקת סיקסטיז מבחינת הסאונד,היא לא נתקעה שם) יצא לי לשמוע כמה כמה אלבומים מה-60, אף אחד מהם לא עניין אותי ברמה אפילו שהייתי מסוגל להגיע עד סופו. את האיש שראה הכל שמעתי אלף פעם והוא תמיד מרגש אותי מחדש(מרגש כמובן לא במובן הקיטשי שהפך לשימושי מדי לאחרונה) מה שיפה באלבום זה שמצד אחד הסיגנון הוא פסיכדליה של הסיקסטיז, אבל מצד שני יש לו את הרעננות של ה-90. בגלל זה הוא גם הצליח כל כך בארץ,למרות שאין פה כל כך הרבה חובבים של ה-60.

מה שהם עשו בארה"ב זה קצת התרחקות מה-60 והרבה השפעות של להקות אינדי אמריקאיות(בראשן GBV) זה לא שהפסיכדליה לא מופיע בכל מיני שירים שלהם אבל הם יותר הרחיבו אופקים. בכל מקרה אם הם היו חיקוי של להקות מה-60 האמריקאים לא היו לוקחים אותם כל כך ברצינות, מאותה סיבה גבע אלון נכשל בארה"ב, הוא פשוט לא היה מסוגל לנפק שום דבר מקורי.