ציףציף1000
New member
רינגו כגיבור טרגי
רינגו נראה לי תמיד כעוף מוזר בכל הסיפור הזה של הרוק. בשנות השישים התדמית הציבורית שלו היתה של ליצן חביב ובלתי מזיק. בשנות השבעים צחקו מאחורי גבו על יכולתו המוגבלת על התופים. אבל מעבר לכך, הוא נראה תמיד כחריג, כמנותק. הוא לא ממש כתב שירים; גם השירים של הביטלס בהם ניתן לו קרדיט ככותב היו ככל הנראה של מקרטני, לפחות חלקית. והוא לא היה בעל אישיות או נוכחות חזקה משל עצמו, דבר שנתפס בזמנו כחסרון.
רק בשנים האחרונות, בעקבות אירוע ביזארי בו היה מעורב, התחלתי לשאול את עצמי מה היה המקום שלו בלהקה דבר שלא נכתב עליו הרבה בעבר, מטבע הדברים. העובדות היבשות, שהיו מוכרות לרבים, הסתירו סיפור עצוב, שאולי ממחיש את הקלישאה לפיה כסף ופרסום אינם יכולים לקנות אושר.
רינגו נולד בדינגל, שכונת עוני בליברפול. הוריו התגרשו כשהיה עוד פעוט, ולא היה לו קשר עם אביו הביולוגי לאחר מכן. עד היום שכונת מולדתו היא אזור עני מאוד (שהוא למעשה חלק מאזור טוקסטת') אך כשרינגו נולד, ב-1940, רמת החיים שם לא היתה שונה מזו שבכלכותה או ניירובי. בבתים הישנים, שחלקם נבנו עוד במאה ה-19, לא היו בתי שימוש פנימיים. לא היתה כלל מערכת ביוב או מים מודרנית. צפיפות האוכלוסין וזיהום האוויר היו גבוהים ולא היו שירותים עירוניים ברמה סבירה. שיעור תמותת התינוקות – ותחלואת הילדים בכלל – היתה זהה לזו של העולם השלישי. את רוב שנות ילדותו הוא בילה בבתי חולים, בשל מחלות זיהומיות קשות. לבית הספר הוא כמעט שלא הגיע בשל אישפוזיו וכן כנראה בגלל עויינות הדדית בין משפחתו לבין מערכת החינוך הממשלתית. כאשר הבריא לבסוף, בגיל 15, כבר לא היה בית ספר אליו יוכל לחזור, כיוון שחינוך החובה הסתיים בגיל זה, ולכן הוא נותר למעשה אנלפבית.
מוזיקה היה תחביב, ובמקביל לעבודות שונות בהן עבד למחייתו, הוא החל לנגן בלהקות מקומיות. הביטלס פגשו אותו כאשר ניגן בהמבורג עם רורי סטורם ולהקתו. סטורם הוביל להקה ליברפולית פופולרית באותם ימים. כאשר ג'ורג' מרטין המליץ לביטלס להחליף את המתופף שלהם, הם בחרו בו. יתכן שהבחירה היתה בשל אילוצי הזמן: הם היו אמורים להתחיל בהקלטות תוך כמה ימים, וידעו שהוא לא היה מחוייב חד משמעית ללהקה כלשהי, באותו שבוע. דהיינו, הוא פשוט היה זמין. רינגו רק ביקש שישלמו לו במזומן, במעטפה, בסוף כל שבוע. וכך עלה בגורלו להיות המתופף של הלהקה המצליחה ביותר בשנות השישים. הוא המשיך לקבל את כספו במזומן בסוף כל שבוע, גם כאשר הביטלס היו כבר הצלחה גדולה.
ההצלחה של הביטלס היתה הן ברכה והן קללה עבורו. היה לו כעת יותר כסף משחלם עליו בחלומותיו הפרועים ביותר, אך מצד שני, הוא נהיה פגיע יותר ותלוי בחבריו ובפמליה שניהלה את הלהקה. מכיוון שלא ידע כמעט קרוא וכתוב, הוא נזקק לעזרתם לקריאת המסמכים עליהם היה צריך לחתום, וטקסטים בכלל. חששו הגדול היה שסודו יתגלה, ולכן פיתח את תדמית הליצן החביב, תדמית אותה מכר בהצלחה, ושהיתה רחוקה מאופיו האמיתי. לזכות חבריו ללהקה יש לומר שהם גוננו עליו. אפילו ג'ון, שזה קצת מפתיע, לאור יחסו של הנ"ל למיעוטים וחריגים בכלל, ולאור הפער האינטלקטואלי בין רינגו לבינו. רינגו היה קרוב במיוחד לג'ורג' וג'ון, פחות לפול.
בתחילת 1965, רינגו התחתן עם חברתו, מורין. מרי קוקס (שמה המקורי) היתה גם היא בת למשפחה ממעמד הפועלים בליברפול. היא עזבה את בית הספר בגיל 14 ועבדה לפרנסתה כעוזרת-מניקוריסטית במכון יופי מקומי, כששאיפותיה היו להיות יום אחד ספרית. היא הכירה את רינגו כאשר הלכה עם חברותיה למועדון הקאברן לראות את הביטלס בהופעה. השניים התראו לסירוגין במשך כ-3 שנים, עד שנכנסה להריון והם נישאו, כמנהג אותם ימים. מורין היתה אז בת 18. לזוג נולדו שלושה ילדים במהלך 5 השנים הבאות.
ככל שמקרטני ולנון (והריסון) התפתחו מוזיקלית ככותבי שירים, כך מעמדו של רינגו בלהקה נהיה יותר שולי, מוזיקלית. באופן אירוני, תלותו בהם הלכה וגדלה. הוא קרא ללהקה "המשפחה החליפית שלי" ולעיתים קרובות שימש כמתווך ביניהם. המתחים הפנימיים בלהקה לקראת סופה, והתפרקות הלהקה, היו מכה גדולה בשבילו, מבחינה אישית. במקביל, גם המתחים בינו לבין מורין גדלו. הוא הפריז בשתיה, בגד בה והכה אותה. היא החזירה לו בכך ששכבה עם ג'ורג' (ובכך הרסה גם את החברות בינה לבין פטי בויד). השניים התגרשו.
אלבומי הסולו שלו בשנות השבעים היו, במבט לאחור, נסיון שלו לשמור על הקשרים עם בני "משפחתו", שפרחו כל אחד לעולמו: ג'ון להרפתקאותיו עם יוקו, פול שפרש לחווה עם לינדה והבנות, וג'ורג' ששקע עמוק ברוחניקיות. זו הסיבה שהוא ביקש מהם לכתוב לו שירים ולנגן באלבומים. לאחר גרושיו ממורין, ועם קריירה מדשדשת, הוא שקע באלכוהוליזם, תוך שהוא מחליף את תלותו בחבריו ללהקה, לתלותו בחבריו הסלבס, כגון מארק בולאן, וקית' מון. רינגו המשיך עם אורח החיים הפרוע – כסף לא היה כבר בעיה – עם אשתו השניה, השחקנית ברברה באך, אותה פגש כשהופיעו ביחד באיזה סרט טפשי. בתמונות רבות שלו מאותה תקופה הוא מצולם עם משקפי שמש, שבאו להסתיר את עיניו האדומות משתיה וסמים. הוא נהיה אלים, גם כלפי אשתו, וסבל מהתקפים בהם איבד הכרה. לבסוף הוא ואשתו נכנסו למכון גמילה, בסוף שנות השמונים.
מבחינה כספית, לעומת זאת, היה לו מזל גדול. ואולי לא מזל, אלא תושיה. אחרים במצבו היו מאבדים את כספם מזמן, אבל הוא הפקיד את ניהול ענייניו הכספיים בידי צוות של אנשי אמונו, שהשקיעו את כספו בתבונה. כסף זה הוא השקיע, מאז סוף שנות השמונים, בטורים עם חבריו וקולגות מתחלפים, תחת השםRingo Starr and his All-Starr Band . שם הוא מנגן משיריו והם מנגנים את שיריהם המפורסמים. רבים השתתפו בטורים האלו, לאורך השנים, ביניהם בילי פרסטון, ליבון הלם, ג'ון אנטוויסל, ג'ק ברוס, שילה אי ורוד ארג'נט. הוא גם הוציא מספר אלבומי אולפן במשך השנים, שלא הניבו עניין מיוחד.
בשנים האחרונות הוא שיקם את יחסיו עם מקרטני, ועם ילדיו הבוגרים, מהם היה מנוכר. למרות זאת, מאחורי הקלעים, מספרים אנשים שעבדו אתו על אדם עצוב ומסוגר הנוטה לדכאונות, בעיקר בשל געגועיו העזים לחבריו שאינם עוד, ולמורין שמתה לפני כעשרים שנה. נאחל לו, לפחות, שנות פנסיה יותר שקטות.
רינגו נראה לי תמיד כעוף מוזר בכל הסיפור הזה של הרוק. בשנות השישים התדמית הציבורית שלו היתה של ליצן חביב ובלתי מזיק. בשנות השבעים צחקו מאחורי גבו על יכולתו המוגבלת על התופים. אבל מעבר לכך, הוא נראה תמיד כחריג, כמנותק. הוא לא ממש כתב שירים; גם השירים של הביטלס בהם ניתן לו קרדיט ככותב היו ככל הנראה של מקרטני, לפחות חלקית. והוא לא היה בעל אישיות או נוכחות חזקה משל עצמו, דבר שנתפס בזמנו כחסרון.
רק בשנים האחרונות, בעקבות אירוע ביזארי בו היה מעורב, התחלתי לשאול את עצמי מה היה המקום שלו בלהקה דבר שלא נכתב עליו הרבה בעבר, מטבע הדברים. העובדות היבשות, שהיו מוכרות לרבים, הסתירו סיפור עצוב, שאולי ממחיש את הקלישאה לפיה כסף ופרסום אינם יכולים לקנות אושר.
רינגו נולד בדינגל, שכונת עוני בליברפול. הוריו התגרשו כשהיה עוד פעוט, ולא היה לו קשר עם אביו הביולוגי לאחר מכן. עד היום שכונת מולדתו היא אזור עני מאוד (שהוא למעשה חלק מאזור טוקסטת') אך כשרינגו נולד, ב-1940, רמת החיים שם לא היתה שונה מזו שבכלכותה או ניירובי. בבתים הישנים, שחלקם נבנו עוד במאה ה-19, לא היו בתי שימוש פנימיים. לא היתה כלל מערכת ביוב או מים מודרנית. צפיפות האוכלוסין וזיהום האוויר היו גבוהים ולא היו שירותים עירוניים ברמה סבירה. שיעור תמותת התינוקות – ותחלואת הילדים בכלל – היתה זהה לזו של העולם השלישי. את רוב שנות ילדותו הוא בילה בבתי חולים, בשל מחלות זיהומיות קשות. לבית הספר הוא כמעט שלא הגיע בשל אישפוזיו וכן כנראה בגלל עויינות הדדית בין משפחתו לבין מערכת החינוך הממשלתית. כאשר הבריא לבסוף, בגיל 15, כבר לא היה בית ספר אליו יוכל לחזור, כיוון שחינוך החובה הסתיים בגיל זה, ולכן הוא נותר למעשה אנלפבית.
מוזיקה היה תחביב, ובמקביל לעבודות שונות בהן עבד למחייתו, הוא החל לנגן בלהקות מקומיות. הביטלס פגשו אותו כאשר ניגן בהמבורג עם רורי סטורם ולהקתו. סטורם הוביל להקה ליברפולית פופולרית באותם ימים. כאשר ג'ורג' מרטין המליץ לביטלס להחליף את המתופף שלהם, הם בחרו בו. יתכן שהבחירה היתה בשל אילוצי הזמן: הם היו אמורים להתחיל בהקלטות תוך כמה ימים, וידעו שהוא לא היה מחוייב חד משמעית ללהקה כלשהי, באותו שבוע. דהיינו, הוא פשוט היה זמין. רינגו רק ביקש שישלמו לו במזומן, במעטפה, בסוף כל שבוע. וכך עלה בגורלו להיות המתופף של הלהקה המצליחה ביותר בשנות השישים. הוא המשיך לקבל את כספו במזומן בסוף כל שבוע, גם כאשר הביטלס היו כבר הצלחה גדולה.
ההצלחה של הביטלס היתה הן ברכה והן קללה עבורו. היה לו כעת יותר כסף משחלם עליו בחלומותיו הפרועים ביותר, אך מצד שני, הוא נהיה פגיע יותר ותלוי בחבריו ובפמליה שניהלה את הלהקה. מכיוון שלא ידע כמעט קרוא וכתוב, הוא נזקק לעזרתם לקריאת המסמכים עליהם היה צריך לחתום, וטקסטים בכלל. חששו הגדול היה שסודו יתגלה, ולכן פיתח את תדמית הליצן החביב, תדמית אותה מכר בהצלחה, ושהיתה רחוקה מאופיו האמיתי. לזכות חבריו ללהקה יש לומר שהם גוננו עליו. אפילו ג'ון, שזה קצת מפתיע, לאור יחסו של הנ"ל למיעוטים וחריגים בכלל, ולאור הפער האינטלקטואלי בין רינגו לבינו. רינגו היה קרוב במיוחד לג'ורג' וג'ון, פחות לפול.
בתחילת 1965, רינגו התחתן עם חברתו, מורין. מרי קוקס (שמה המקורי) היתה גם היא בת למשפחה ממעמד הפועלים בליברפול. היא עזבה את בית הספר בגיל 14 ועבדה לפרנסתה כעוזרת-מניקוריסטית במכון יופי מקומי, כששאיפותיה היו להיות יום אחד ספרית. היא הכירה את רינגו כאשר הלכה עם חברותיה למועדון הקאברן לראות את הביטלס בהופעה. השניים התראו לסירוגין במשך כ-3 שנים, עד שנכנסה להריון והם נישאו, כמנהג אותם ימים. מורין היתה אז בת 18. לזוג נולדו שלושה ילדים במהלך 5 השנים הבאות.
ככל שמקרטני ולנון (והריסון) התפתחו מוזיקלית ככותבי שירים, כך מעמדו של רינגו בלהקה נהיה יותר שולי, מוזיקלית. באופן אירוני, תלותו בהם הלכה וגדלה. הוא קרא ללהקה "המשפחה החליפית שלי" ולעיתים קרובות שימש כמתווך ביניהם. המתחים הפנימיים בלהקה לקראת סופה, והתפרקות הלהקה, היו מכה גדולה בשבילו, מבחינה אישית. במקביל, גם המתחים בינו לבין מורין גדלו. הוא הפריז בשתיה, בגד בה והכה אותה. היא החזירה לו בכך ששכבה עם ג'ורג' (ובכך הרסה גם את החברות בינה לבין פטי בויד). השניים התגרשו.
אלבומי הסולו שלו בשנות השבעים היו, במבט לאחור, נסיון שלו לשמור על הקשרים עם בני "משפחתו", שפרחו כל אחד לעולמו: ג'ון להרפתקאותיו עם יוקו, פול שפרש לחווה עם לינדה והבנות, וג'ורג' ששקע עמוק ברוחניקיות. זו הסיבה שהוא ביקש מהם לכתוב לו שירים ולנגן באלבומים. לאחר גרושיו ממורין, ועם קריירה מדשדשת, הוא שקע באלכוהוליזם, תוך שהוא מחליף את תלותו בחבריו ללהקה, לתלותו בחבריו הסלבס, כגון מארק בולאן, וקית' מון. רינגו המשיך עם אורח החיים הפרוע – כסף לא היה כבר בעיה – עם אשתו השניה, השחקנית ברברה באך, אותה פגש כשהופיעו ביחד באיזה סרט טפשי. בתמונות רבות שלו מאותה תקופה הוא מצולם עם משקפי שמש, שבאו להסתיר את עיניו האדומות משתיה וסמים. הוא נהיה אלים, גם כלפי אשתו, וסבל מהתקפים בהם איבד הכרה. לבסוף הוא ואשתו נכנסו למכון גמילה, בסוף שנות השמונים.
מבחינה כספית, לעומת זאת, היה לו מזל גדול. ואולי לא מזל, אלא תושיה. אחרים במצבו היו מאבדים את כספם מזמן, אבל הוא הפקיד את ניהול ענייניו הכספיים בידי צוות של אנשי אמונו, שהשקיעו את כספו בתבונה. כסף זה הוא השקיע, מאז סוף שנות השמונים, בטורים עם חבריו וקולגות מתחלפים, תחת השםRingo Starr and his All-Starr Band . שם הוא מנגן משיריו והם מנגנים את שיריהם המפורסמים. רבים השתתפו בטורים האלו, לאורך השנים, ביניהם בילי פרסטון, ליבון הלם, ג'ון אנטוויסל, ג'ק ברוס, שילה אי ורוד ארג'נט. הוא גם הוציא מספר אלבומי אולפן במשך השנים, שלא הניבו עניין מיוחד.
בשנים האחרונות הוא שיקם את יחסיו עם מקרטני, ועם ילדיו הבוגרים, מהם היה מנוכר. למרות זאת, מאחורי הקלעים, מספרים אנשים שעבדו אתו על אדם עצוב ומסוגר הנוטה לדכאונות, בעיקר בשל געגועיו העזים לחבריו שאינם עוד, ולמורין שמתה לפני כעשרים שנה. נאחל לו, לפחות, שנות פנסיה יותר שקטות.
