קוטאלי, סוף סוף אנחנו מסכימים על משהו
קודם כל, הייתי רוצה להביא לתשומת ליבכם שני קליפים ביסקסואלים בקמפיין - סתם למען המידה הטובה.
הקליפ של המכון האמריקאי לביסקסואליות הקליפ של Rose by Any Other Name אני רוצה להתייחס להערה של אוהדאדם לגבי "הלוואי שהיינו כמו ארה"ב" - להסתכל על קמפיין פופולרי שהצליח למשוך אחריו הרבה א/נשים ולהגיד "הלוואי עלינו" זה להסתכל על חצי מהתמונה. הבה נסתכל שניה על החצי השני: מה הביא לצורך בקמפיין הזה? כרגע בישראל כמות הא/נשים שסיימו בקבר בגלל אלימות להט"בופובית היא: 2 (ואני מודה שאני לא סופרת את ההתאבדויות, שהן הבעיה האמיתית, אבל קשה מאוד להשיג הערכות מספריות לזה, אז נסתפק בזה כרגע) בארה"ב המספר המשוער לפשעי שנאה נגד להט"ב הוא 7,783 רק בשנה שעברה - וזה רק אלו שדווחו למשטרה. ארה"ב היא ארץ שמרנית ולהט"בופובית ברמות שאנחנו בכלל לא מכירות/ים בארץ. בניגוד לארץ, שם אלימות נגד להט"ב היא ענין יומיומי. אצלנו מתרגשים כשמרביצים לזוג בחורים ברחוב - אצלם זה בכלל לא חדשות. באופן כללי, כל הנסיונות האלה להציג את "ארצות המערב הנאורות והמתקדמות" בתור פסגת החיים הטובים של להט"ב הם לא מאוד משכנעים עבורי. כשביקרתי באנגליה בקיץ האחרון, הבנתי מהו פחד לצאת לרחוב כי אולי ירביצו לך. היה יום אחד שאני ולילך הוטרדנו
חמש פעמים בשלוש שעות שיצאנו מהבית - וזה בלונדון היפה והפלורליסטית. משהו אומר לי שבארה"ב זה דומה או גרוע יותר. כל זה אומר שכנראה לא הקהילה הטובה והיפה בארה"ב - אלא הנסיבות הקשות - הן שהצמיחו את הקמפיין הזה. לגבי המסר של הקמפיין - אני מסכימה עם כל מה שקוטאלי אומר, ומוסיפה: זה אחלה בחלה להגיד "זה נהיה יותר טוב", אבל בואו נחשוב לרגע, עבור *מי* זה נהיה יותר טוב יותר מהר? מהר מאוד נגלה שהקבוצות העיקריות שנהנות משינויי החקיקה הלהט"בית בארה"ב (ובכלל, שחוות מוביליזציה במעמד החברתי) הן אותן קבוצות שגם ככה נהנות מפריווילגיות - גברים, א/נשים לבנים, א/נשים סיסג'נדרים, א/נשים ממעמד הבינים, וכן הלאה. הקבוצות האלה מהוות מיעוט קטן מהאוכלוסיה בארה"ב, ועבור רוב הנוער הלהט"בי המסר הזה פשוט לא עובד, במציאות. אני גם מאוד מאוד מסכימה עם הדיעה שהמסר הזה מקרבן את הנוער במקום להעצים אותו. מה שהמסר הזה אומר לנוער, זה: "אל תדאגו, אנחנו נדאג לכם". זה לא רק מסר שקרי (שכן, בדומה לארץ, מנהיגות התנועה ה-ההה"ה-ית בארה"ב דואגת בעיקר לתחת של עצמה ולא לאף קבוצה אחרת), אלא גם מסר שמשאיר את הנוער במקום פאסיבי, מקום של חוסר שליטה, מקום של "המבוגרים יודעים הכי טוב", וזה סופר דופר מריח מאייג'יזם מהסוג הכי קלאסי שיש. אני חושבת שהנוער יכול לקום לפעולה (ואף עושה זאת פעם אחר פעם), אני חושבת שבמקום לתת להם לשבת במקום ולהקשיב למבוגרים-הנחמדים-שדואגים-להם, צריך לתת להם משאבים והעצמה. ובנימה זו, אני ממליצה על הקליפ האלטרנטיבי, שעושה בעיני עבודה הרבה יותר טובה בהתייחס לאותה סיטואציה:
Reteaching Gender and Sexuality
