ISTANBUL IN MY FOOTSTEPS...........
29\10\2001 (6 בבוקר) תיכף אצא לשדה התעופה. השעה היא עוד מעט 3 וחצי בבוקר, עליי להיות שם כבר ב 4. קבעתי עם חבר טוב שלי להיפגש שם והגעתי בסביבות 4 וראיתי אותו מרחוק מחכה לי.... הטיסה עצמה הייתה ב 6 . הייתי נורא עייפה אבל מאוד התרגשתי......היינו בדרכנו לתורכיה. עצרנו שם בבת קפה של השדה ושתינו תה חם וקרואסון מ-ז-ה טעים. אח"כ זזנו לכיוון התור הארוך שהיה שם..... וחיכינו...וחיכינו.... הסתובבנו אח"כ קצת בדיוטי פרי והלכנו לכיוון ההמתנה. עלינו. הטיסה לא הייתה ממש ´פאן´ רציני. לפחות עבר מהר , בערך שעה, וכבר נחתנו. ירדנו מהמטוס, הלכנו לכיוון האוטובוס שיוביל אותנו אל מחוץ לשדה, (לאחר כל הארגונים) , ושם, עלינו אל האוטובוס המיוחל שייקח אותנו לבית המלון GOLDEN AGE . ספרו אותנו ויצאנו לדרך איזו התרגשות!!! **** ההופעה הייתה ב 30. היום הראשון עבר בעיקר לארגונים וסידורים, קצת סיבובים באזור וזהו.. ל י ש ו ן . (מי יכל להירדם בכלל שידע שהוא הולך לראות את ד פ ש מ ו ד לייב?) ביום למחרת כולם היו על קוצים....כשהגיעה השעה המיוחלת (מי זוכר את השעה?...) האוטובוס לקח אותנו לאולם של ההופעה, שגם איפה זה היה לא זכור לי. היה שם תור ארוך והיה שם מאוד ק ר . כמו ישראלים טובים עקפנו לאט לאט את התור. בחוץ היה אוטו שהשמיע דפש כמה זמן, ועברו 2 אנשים שמכרו את החוברת של ההופעה (לא יודעת למה לא קניתי , אל תשאלו אותי) . מצלמה כמובן שלא הבאתי איתי. ילדה טובה, אמרו שאסור להביא מצלמה לא הבאתי, מי יכול להאשים אותי ? נ כ נ ס נ ו. איזה שומרת אחת מזמזה אותי קצת בכניסה וסוף סוף היינו בפנים. המקום היה ענק, פשוט ענק, ובצד היה ´מארצ´ינדייז´ . קניתי כובע צמר של דפש (בגודל של ראש של תינוק) ולא קניתי משהו אחר, היה גם ימבה אנשים . התמקמנו. עלו 2 בנות מזה מאפנות לאיזה "הופעה" שלהם, מיותר לציין שהיה מיותר . והיגיע הרגע . הרגע הגדול. הגיטרה של מרטין. הקול של דייב. נמסתי. לא האמנתי שזה קורה לי!!! כל הזמן הסתירו לי ....סינג´רתי כמה ראשים, להגביה אותי שאראה.. (...שעשו את העבודה נאמנה... ) והיה פשוט גדול. צרחתי שם את נשמתי.... אבל.. כמו כל דבר טוב, זה גם נגמר. בסוף זה נגמר ולאט לאט יצאנו החוצה, לא הייתי מאנשי הברי מזל שנשארו עם הלהקה כ 10 דקות מאחורי הקלעים , לצערי. "וזהו" חשבתי לעצמי, לא אראה אותם יותר. מתי יופיעו? זה כבר הסוף . והתקדמנו לכיוון האוטובוס....שאחרי זמן מה לקח אותנו לאיזה מקום שהיה אמור להיות איזה דיסקוטק או משהו . הלכנו בסוף. הבחור שהיה איתי לא רצה להיכנס. אבל משהו אמר לי, תכנסי! ידעתי שאם לא אכנס אני עלולה להפסיד משהו. שכנעתי אותו...ונכנסנו. היה האמת לא משהו. לא משהו בכלל ודי האשמתי את עצמי שגררתי אותו לשם... אבל ידעתי שלא אהיה שם שוב, אז הלכתי על זה. התחילו להצטבר המון אנשים סביבנו והרגשנו שהולך להיות משהו גדול. ואכן, מסיבת עיתונאים! היו כמה ברי מזל שהצליחו לעלות לשם, אבל לדעתי הבאתי אותה בענק.. תיכף.. הראשון היה אנדי. הוא ירד במדרגות למטה מלווה בשומרים, והוא היה דיי קר. ברח, חפיף. חיכינו כמה דקות ארוכות מאוד שחשבתי (הייתי עייפה לאללה) אולי מוטב שאלך משם, ה ו א לא יבוא. הלב פעם בחוזקה, ופתאום , אחרי שחבר שלי אמר לי שעה "תראי מי יורד במדרגות"...העיינים ראו אותו, אבל זה לא נקלט. זה היה הוא!!! הוא , האחד ויחיד! האחד שישגע אותי עוד הרבה אח"כ.... הוא היה כזה מקסים. סקסי בטירוף , עם העפרון הכחול בעיינים....גררר.... מ ר ט י ן . אני פה, ומרטין גור, הולך ממש לידי. הוא בגובה שלי, יא, איזה קטע, איזו התרגשות. הוא ירד להשתין..... והוא היה מלווה בשומרים גבוהים וחסונים. אבל !!!!! הם לא העלו בדעתם מה שהייתי הולכת לעשות לו. הראש שלו היה חשוף.... אך, איזה חסה. לגעת בחסה! שלחתי יד ימין (או שאולי זה היה שמאל?), ונגעתי.....מיששתי....ליטפתי....(גררררר) את החסה של מרטין ...(רק את החסה, תרגעו) יא..............איזה מגע......., הלכנו אחריו לכיון השירותים. עמדנו בחוץ, כשאיזה בחורה אחת (ולא, זאת לא הייתה אני) נכסה איתו לשירותים, איכשהו, המרטין תקע מבט כזה של ......... "מה לעזעזל.....?! אי אפשר להשתין כבר היום!?" את המבט הזה לא אשכח ל ע ו ל ם. הוא היה עם איזה בחורה שחיבקה אותו. ואז הוא עלה בחזרה למעלה, ו..................נעלמו עקבותיו. הייתי צריכה להרגיע את הנשימה שלי.......בסוף חזרנו למלון. אני לא אשכח את הרגע הזה לעולם. היה לי את הלילה הכי מתוק בעולם. למחרת טיילנו קצת, הצטלמנו, אני בקושי אכלתי כל ה 3 ימים האלה.... ואז...חיכינו למטוס, בדרך חזרה. החבר הלך לדרכו ואני חיכיתי שיאספו אותי. וכאן זה נגמר, בעצם. חוויה של החיים שלא הייתי מוכנה לוותר עליה. באתי הביתה וישנתי המון, משחזרת את כל האירועים, אחד אחד, יודעת שהם לא יחזרו שנית. זהו, שנה עברה מאז. שנה ! הכל היה אחרת. תודה למועדון מעריצים דפש מוד. תודה ל@ שבא איתי. היה לי כייף של החיים. וב-30, ביום רביעי, בדיוק שנה להופעה, ב22:00 , ליתר דיוק. איפה הריוניון *בתורכיה*, שאורן שריג הבטיח לי ???????????????? ** יפורסם גם בפורום מועדון דפש מוד הישראלי הרשמי http://www.depechemode.co.il/Content/Forum/All.asp?Fnumber=1
29\10\2001 (6 בבוקר) תיכף אצא לשדה התעופה. השעה היא עוד מעט 3 וחצי בבוקר, עליי להיות שם כבר ב 4. קבעתי עם חבר טוב שלי להיפגש שם והגעתי בסביבות 4 וראיתי אותו מרחוק מחכה לי.... הטיסה עצמה הייתה ב 6 . הייתי נורא עייפה אבל מאוד התרגשתי......היינו בדרכנו לתורכיה. עצרנו שם בבת קפה של השדה ושתינו תה חם וקרואסון מ-ז-ה טעים. אח"כ זזנו לכיוון התור הארוך שהיה שם..... וחיכינו...וחיכינו.... הסתובבנו אח"כ קצת בדיוטי פרי והלכנו לכיוון ההמתנה. עלינו. הטיסה לא הייתה ממש ´פאן´ רציני. לפחות עבר מהר , בערך שעה, וכבר נחתנו. ירדנו מהמטוס, הלכנו לכיוון האוטובוס שיוביל אותנו אל מחוץ לשדה, (לאחר כל הארגונים) , ושם, עלינו אל האוטובוס המיוחל שייקח אותנו לבית המלון GOLDEN AGE . ספרו אותנו ויצאנו לדרך איזו התרגשות!!! **** ההופעה הייתה ב 30. היום הראשון עבר בעיקר לארגונים וסידורים, קצת סיבובים באזור וזהו.. ל י ש ו ן . (מי יכל להירדם בכלל שידע שהוא הולך לראות את ד פ ש מ ו ד לייב?) ביום למחרת כולם היו על קוצים....כשהגיעה השעה המיוחלת (מי זוכר את השעה?...) האוטובוס לקח אותנו לאולם של ההופעה, שגם איפה זה היה לא זכור לי. היה שם תור ארוך והיה שם מאוד ק ר . כמו ישראלים טובים עקפנו לאט לאט את התור. בחוץ היה אוטו שהשמיע דפש כמה זמן, ועברו 2 אנשים שמכרו את החוברת של ההופעה (לא יודעת למה לא קניתי , אל תשאלו אותי) . מצלמה כמובן שלא הבאתי איתי. ילדה טובה, אמרו שאסור להביא מצלמה לא הבאתי, מי יכול להאשים אותי ? נ כ נ ס נ ו. איזה שומרת אחת מזמזה אותי קצת בכניסה וסוף סוף היינו בפנים. המקום היה ענק, פשוט ענק, ובצד היה ´מארצ´ינדייז´ . קניתי כובע צמר של דפש (בגודל של ראש של תינוק) ולא קניתי משהו אחר, היה גם ימבה אנשים . התמקמנו. עלו 2 בנות מזה מאפנות לאיזה "הופעה" שלהם, מיותר לציין שהיה מיותר . והיגיע הרגע . הרגע הגדול. הגיטרה של מרטין. הקול של דייב. נמסתי. לא האמנתי שזה קורה לי!!! כל הזמן הסתירו לי ....סינג´רתי כמה ראשים, להגביה אותי שאראה.. (...שעשו את העבודה נאמנה... ) והיה פשוט גדול. צרחתי שם את נשמתי.... אבל.. כמו כל דבר טוב, זה גם נגמר. בסוף זה נגמר ולאט לאט יצאנו החוצה, לא הייתי מאנשי הברי מזל שנשארו עם הלהקה כ 10 דקות מאחורי הקלעים , לצערי. "וזהו" חשבתי לעצמי, לא אראה אותם יותר. מתי יופיעו? זה כבר הסוף . והתקדמנו לכיוון האוטובוס....שאחרי זמן מה לקח אותנו לאיזה מקום שהיה אמור להיות איזה דיסקוטק או משהו . הלכנו בסוף. הבחור שהיה איתי לא רצה להיכנס. אבל משהו אמר לי, תכנסי! ידעתי שאם לא אכנס אני עלולה להפסיד משהו. שכנעתי אותו...ונכנסנו. היה האמת לא משהו. לא משהו בכלל ודי האשמתי את עצמי שגררתי אותו לשם... אבל ידעתי שלא אהיה שם שוב, אז הלכתי על זה. התחילו להצטבר המון אנשים סביבנו והרגשנו שהולך להיות משהו גדול. ואכן, מסיבת עיתונאים! היו כמה ברי מזל שהצליחו לעלות לשם, אבל לדעתי הבאתי אותה בענק.. תיכף.. הראשון היה אנדי. הוא ירד במדרגות למטה מלווה בשומרים, והוא היה דיי קר. ברח, חפיף. חיכינו כמה דקות ארוכות מאוד שחשבתי (הייתי עייפה לאללה) אולי מוטב שאלך משם, ה ו א לא יבוא. הלב פעם בחוזקה, ופתאום , אחרי שחבר שלי אמר לי שעה "תראי מי יורד במדרגות"...העיינים ראו אותו, אבל זה לא נקלט. זה היה הוא!!! הוא , האחד ויחיד! האחד שישגע אותי עוד הרבה אח"כ.... הוא היה כזה מקסים. סקסי בטירוף , עם העפרון הכחול בעיינים....גררר.... מ ר ט י ן . אני פה, ומרטין גור, הולך ממש לידי. הוא בגובה שלי, יא, איזה קטע, איזו התרגשות. הוא ירד להשתין..... והוא היה מלווה בשומרים גבוהים וחסונים. אבל !!!!! הם לא העלו בדעתם מה שהייתי הולכת לעשות לו. הראש שלו היה חשוף.... אך, איזה חסה. לגעת בחסה! שלחתי יד ימין (או שאולי זה היה שמאל?), ונגעתי.....מיששתי....ליטפתי....(גררררר) את החסה של מרטין ...(רק את החסה, תרגעו) יא..............איזה מגע......., הלכנו אחריו לכיון השירותים. עמדנו בחוץ, כשאיזה בחורה אחת (ולא, זאת לא הייתה אני) נכסה איתו לשירותים, איכשהו, המרטין תקע מבט כזה של ......... "מה לעזעזל.....?! אי אפשר להשתין כבר היום!?" את המבט הזה לא אשכח ל ע ו ל ם. הוא היה עם איזה בחורה שחיבקה אותו. ואז הוא עלה בחזרה למעלה, ו..................נעלמו עקבותיו. הייתי צריכה להרגיע את הנשימה שלי.......בסוף חזרנו למלון. אני לא אשכח את הרגע הזה לעולם. היה לי את הלילה הכי מתוק בעולם. למחרת טיילנו קצת, הצטלמנו, אני בקושי אכלתי כל ה 3 ימים האלה.... ואז...חיכינו למטוס, בדרך חזרה. החבר הלך לדרכו ואני חיכיתי שיאספו אותי. וכאן זה נגמר, בעצם. חוויה של החיים שלא הייתי מוכנה לוותר עליה. באתי הביתה וישנתי המון, משחזרת את כל האירועים, אחד אחד, יודעת שהם לא יחזרו שנית. זהו, שנה עברה מאז. שנה ! הכל היה אחרת. תודה למועדון מעריצים דפש מוד. תודה ל@ שבא איתי. היה לי כייף של החיים. וב-30, ביום רביעי, בדיוק שנה להופעה, ב22:00 , ליתר דיוק. איפה הריוניון *בתורכיה*, שאורן שריג הבטיח לי ???????????????? ** יפורסם גם בפורום מועדון דפש מוד הישראלי הרשמי http://www.depechemode.co.il/Content/Forum/All.asp?Fnumber=1
