אני מסכימה איתך שאין כמו הבית
אבל בחיים אני לא אעיר להורים על דרך החינוך של הילד שלהם שהיא לדעתי ענינם הפרטי בלבד,גם כאשר אנחנו מדברות על הורים מסוימים ש"לא מציבים גבולות"זה תמיד בינינו לבין עצמנו אף פעם לא ליד ילדים או הורים ותמיד זה נובע מכך שאנחנו כבר מכירות את הילד זמן רב ויודעות מה הוא מקבל בבית או יותר נכון מה לא ולצערי בגן הספציפי שלי הקבוצה של ילדים שבאים עם חוסרים מהבית בידיוק מהבחינ שלנושא הגבולות היא יותר גדולה מהקבוצה של הילדים שההורים שלהם מאוד משתדלים ככה שכבר יש לנו ניסיון וטביעת עין בנושא הזה ,כמו כן חשוב לציין שהגן הזה מצוי בליבה של סביבה סוציו אקונומית שלא מטיבה עם הילדים באופן מיוחד אני לא טוענת שההורים של הילדים אצלנו לא אוהבים אותם נהפוך הוא אבל יותר מריך הוא אכל או ישן לא מענין אותם אז ככה שמצאנו את עצמנו עוסקות ממש בהצלת נפשות של ילדים שהגיעו אלינו הפוכים לחלוטין והרמנו אותם על הרגלים עם כ המשמעויות הנובעות מכך(ואלה רוב הילדים שדיברתי עליהם בפורום).בקשר לילד הספציפי הזה שברור לנו שהוא ילד נבון(זה פשוט קורן ממנו)היה ברור מההתחלה שהוא ילד רגיש,הוא נהג להסתובב עם הבקבוק לכל מקום אבל ממש לכל מקום גם לחצר וזה היה מלכלך לו את הבגדים,הנחנו לו ידענו שהוא זקוק לזה, לימדנו אותו שהבקבוק נועד לשתיה כשיושבים בכיסא,הראנו לו שיהיה לו יותר נוח בפעילות בלי הבקבוק ושאנחנו נשמור לו עליו מפני שאנחנו יודעות שזה רכוש שלו ואנחנו מכבדות את זה וזה לא היה קל כי הילד היה ממש מפוחד,כל דבר גרם לו לפרוץ בבכי היסטרי שהאדים לו את הפנים,הבנו שהוא בישן ורגיש וצריך ללכת איתו בקצב שלו ובאמת הוא נפתח והתחיל להיות יותר פעיל ואפילו להשתובב נישאר לו רק הענין הזה של הבכי, יש לי תחושה כאילו יש כאן פיצול אישיות שני ילדים אחד שהוא פעילו וסקרן והשני הרגיש שקשה לו להתבטא מילולית ולכן הוא משתמש בבכי. סוף נאום. שלך חנה גונן
