Wish You Were Here

[החבר תפוחוני]

מאוד מתאים לערב יום השואה...

 

[Purple Mushroom]

הפרשנות והדימוי שלי

ב2 לאוקטובר 2005 , קניתי לראשונה באופן חוקי את האלבום הראשון שלי של הפינק פלויד,שהיה wish u were here . אחרי המלצה מחבר שלי.שחשף אותי לראשונה באופן רציני לפינק פלויד כבר מסוף ינואר 2001. ואחרי המון השמעות של האלבום,השלכתי את השיר wish u were here ,לחברי הקבוצה המיוחדת בפורום עשרים פלוס,שבו אני מיתכתב on\off מה16 לינואר שנת 2001 . 5 שנים ורבע+ עד עכשיו. חיפשתי ומצאתי את הלינק המקורי מאוקטובר 2005. השוותי את עצמי לסיד ברט של פורום עשרים פלוס. רק שהפורום ניפתח מinternet explorer 6.0 והחיפוש נעשה בNetscape 8.0 וממנו הועתק הקישור. נקווה שזה יעבוד בכל זאת http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=100&msgid=63497519&FlagSybase=1 14/10/05 | 17:22

 

[thezanani]

תוכו כברו

איך נגשים בכלל לכתוב על שיר כזה? על אהבה כזאת? מאלף ואחת הזיכרונות? מהאש המסתירה את הפנים היפות על רקע עצים רועמים? מהכנרת השקטה והלוחשת? מהחבר הכי טוב? מגעגוע? מהישיבה בטרמפיאדה של יום חמישי והבטה אל השקיעה-תוך כדי התאהבות מושלמת בכל הנוגע,המייצג והמרגש בפינק פלויד? אולי מההתחלה,מהפעם הראשונה. כולם יזכרו את הפעם הראשונה,זוהי בהחלט קביעה ברורה. המאזין ל4 המוסקטרים הקטנים הללו יזכה לעשרות רגעים בתוליים אמיתיים. רגש חזק וחם המכוון ישר אל הלב מהקפה המתקרר באולפן אל החדר החשוך שלך. אך רובם ידרשו עיקול מסוים,הבנה מחודשת והתבוננות מעמיקה יותר-כדי ליצור את ההאזנה המושלמת-הרגע שלא תשכח. את הפעם הראשונה של WYWH אף אחד לא שוכח. זהו גל חום אמיתי של יופי טהור ומופשט המכה בך מין ההתחלה. בלי שום קליפות,בלי שום אויבים. סתם האזנה מהורהרת לרדיו,שיעול קטן וגעגוע אמיתי,עירום. אני לא שכחתי-חודש בערך אחרי החומה,ממש תוך כדי הדארק סייד וטבילה בגוב האריות הכתום להחריד הזה. טרמפ רגיל של בריחה מישיבה לחמשוש מפנק בבית רווי מזרונים שאינם עשויים מדורבנים במחזור ונטול בני עשרה אשר פורקים את תשוקתם האסורה על עמודי חשמל אומללים. כל הטרמפ סינגלס עם איזה משהו בונן וכשים עושים בוינג בוינג עד שרגע לפני הספסל השלישי בפארק-ביתי החם- הקליטה כנראה השתבשה ברדיו של הפונטו הכחולה. אני לא אשכח בחיים. קשה בכלל לגולל שוב את הסיפור הנדוש והמוכר כאן מחדש,אבל אולי אפילו רצוי שלא. זה היופי בשירים-מוצר מעובד ומוגדר אשר נשלח ללא נודע. מין צנצנות זכוכית קטנות לזיכרונות היפים שלנו,וגם אלו שלו. לסגור את הפקק ולהניח על המדף בקצה הסלון. אז אולי לנו זה לא כל כך משנה-זהו סתם סיפור עצוב. סיפור קטן. סיפור ישן על חלומות קטנים של ילדים טיפשים וכמיהה כה טיפשית אליהם. סיפור גם על שאיפות,קלקול,אובדן, ייאוש,טשטוש היעד ואיבוד הדרך. סיפור על אנשים. ככה הבנתי אותו בהתחלה,ככה הייתי רוצה גם שזה ישאר. אך אפשר גם לצלול אל עמקי הסיפור האמיתי שלנו. לא קורה לכל אחד,אבל אולי אלגוריה מוקצנת לסוף של כולנו. ווטרס מתגעגע לחבר שלו,למודל שלו. המודל נעלם אל תוך עננים סגלגלים ובית קטן ונטוש. ווטרס מתגעגע.ולכן כאן הוא אינו ווטרס של שום מקום אחר. אבל שום מקום אחר. מעולם הוא לא נראה כך,בשום פינה בחומה ובשום שורה במדל. וזה מפחיד,כי הוא עבד כ"כ קשה כדי להיות מטורף ועכשיו הוא זורק לנו איזו טביעת אצבע על החלון של אדם אמיתי וחם. חבר. יצור בינתי עם רגשות. ואיזה רגשות. למה עשית את זה? זה סוג של ריסוק קריירה? נפלט. לא נורא. תודה. תודה. זהו הטקסט היחיד של ווטרס שהוא תוכו כברו,לדעתי. זהו ווטרס האמיתי. המסכות מוצלחות באמת,שיווק גאוני אולי ומעלה שאלות על מעמד הייצוג כלפי חוץ אל מול האדם עצמו. אך מכתם אמיתי שכזה לא יכול לצאת מאדם כה ציני,מריר וקר. דמיינו לרגע את אליס קופר מלמד זה"ב בגן נחמה. משהו לא מסתדר. אבל שיהיה. ייתכן שווטרס באמת גדול מהחיים. אין ברירה אחרת. תמיד אני גם מדמיין את הרגע הממשי של כתיבת השיר,לרגע הוא אדם אחר. שוב הוא מצליח להצביע על מה שעמד מול כולנו ונעלם מכל השאר. הייצוג האמיתי והרומנטי של מפעל בני האדם בכוכב שלנו,מה שנעדיף שאחרי שהמרמיטות יעלו לשלטון יזכרו מאתנו- הצורך במגע. ההתקשרות. אחווה בלתי מוסברת וקסם בלתי מובן של חבר המניח זרוע על הכתף שלך. פעם שאלתם את עצמכם למה? מה זה בכלל חבר? מדוע הייתי רוצה שהוא יהיה כאן? מה זה געגוע? ווטרס בשורות בודדות (באמת) חושף לנו את כל הצורך האנושי הקטן הפשוט והטהור הזה,בצורה שאף אדם אחר לא יכל: How I wish, how I wish you were here We're just two lost souls Swimming in a fish bowl Year after year Running over the same old ground What have we found? The same old fears Wish you were here כמה הייתי רוצה שתהיה כאן. פשוט מקסים (שוב).

 

[ציףציף1000]

יפה כתבת!

אני מסכימה: השיר הוא אחד האישיים ביותר שווטרס כתב, ולכן גם אחד הטובים ביותר. הוא נחשף כאן כפי שלא עשה בכמעט אף שיר אחר - וחבל שלא המשיך בקו זה. אולי "החומה" היה הנסיון שלו לעשות 'ניתוח לב פתוח' לעצמו, וגם Pros and Cons. אבל בהם הוא פחות הצליח, לטעמי, לגעת ישירות גם בנו. האין זה פרדוקס, שדווקא ככל שיצירה היא יותר "אישית", היא גם יותר אוניברסלית, נוגעת לאנשים רבים יותר? אני לא בטוחה שווטרס קלט את זה, עד היום.

 

[The Walrus]

תראי

השיר אמנם מספר סיפור אישי אם כי אין בו יותר מדי פרטים אישיים. בניגוד לשירים אחרים בהם המילים לא משאירים שום ספק למי נכתב השיר (דוגמה שעולה לי בראש - How Do You Sleep של ג'ון לנון או Here Today של פול מקרטני, אם את מכירה - בשתי השירים יש ממש ציון של אירועים בין האנשים), WYWH הוא שיר געגוע די כללי, שהרבה אנשים יכולים להזדהות איתו. גם אני ביניהם. דווקא לדעתי היצירה הכי אישית שאני מכיר של ווטרס היא 'If', שזה ממש שיר אישי שלו, וחבל שווטרס התכחש אל האלבום ("מצידי אפשר לקחת את האלבום ולזרוק אותו כמו שהוא"). לפי מיטב ידיעתי הוא גם מעולם לא ביצע את השיר הזה, ותמיד הייתה לי תחושה שהוא מתבייש בו. האם ווטרס אי פעם הודה בפומבי שהשיר נכתב על סיד? אבל IF זה לא הנושא שלנו עכשיו. WYWH לא כולל יותר מדי רמיזות למקרים אישיים שלהם או מאפיינים של הדמויות - פשוט איש אחד שמתגעגע לשני. אגב, אני תמיד הבנתי את השיר כ'האם אתה יכול לגלות (למצוא) גן עדן מגיהנום, שמיים כחולים מהכאב?' וכן הלאה, ולא כ'אתה יכול להבחין' כמו בתרגום שלך. משמעות המילה 'tell' לפי הבאבילון היא 'לספר, לדעת, להבחין, לגלות, להורות', כך ששתי הפרשנויות מתאימות. בדרך שלי השיר מקבל משמעות חדשה לגמרי, שעוסקת בלהוציא את הטוב מהרע.

 

[ציףציף1000]

אני רואה זאת קצת אחרת

ראשית, can you tell - זה ללא ספק להבחין או להבדיל. זהו ביטוי שלם: can... tell ואין לקרוא כאן את המילה tell בנפרד מהפועל can. אחד ממקורות הפרנסה שלי זה תרגום, ואיני מכירה פרשנות דומה למה שהצעת, למיטב ידיעתי המקצועית. נסה להעביר את הביטוי במלואו דרך בבילון, גם אם אני לא מחזיקה במיוחד מתוכנות תרגום.

לגבי משמעות השיר: ווטרס התקשה לדבר על בארט בפומבי במשך הרבה מאוד שנים, עד לאחר יציאת WYWH. קשה לנו לראות את הדברים מנקודת מבטו, אבל הוא באמת ובתמים ראה את סיד כמתחרה שלו, עד אמצע שנות השבעים - שנים לאחר שסיד הפסיק להופיע ולכתוב שירים. רק כאשר הפלויד זכו להצלחה בעקבות DSOTM, וסיבובי הענק שבעקבות האלבום, שפתחו בפניהם קהל חדש ועצום שלא שמע מעולם על סיד, ווטרס התחיל לקבל קצת בטחון עצמי ככותב שירים. כך הוא עצמו הציג את הדברים, בראיונות מאותה תקופה. (ואולי, במידה מסויימת, הוא נאבק עם דמותו של סיד עד עצם היום הזה). במהלך אותן שנים, ווטרס והפלויד מיעטו להזכיר את סיד בראיונות, ובחלק מהמקרים "העלימו" אותו מההסטוריה שלהם בכלל. (יוצא הדופן הוא הראיון שמייסון ו-ווטרס נתנו לעיתון "זיגזג" בשנת 1973, ושאת תרגומו הבאתי כאן לפני כשבועיים). הפעם הראשונה שסיד הוזכר על ידם בפה מלא היה כאשר ביצעו את SOYCD בהופעות, עוד לפני יציאת האלבום, אז הציגו את השיר בפני הקהל כשיר על סיד. לקח להם עוד שנים רבות עד שהם הודו שהאלבום כולו נעשה בהשראת מה שקרה לסיד, כפי שמקובל לחשוב היום. גם כאשר יצא "החומה" ווטרס התקשה להודות שהדמות של "פינק" היא שילוב שלו ושל בארט, מה שהיום ברור לנו. בראיונות בשנים האחרונות הם יותר פתוחים - גם ווטרס וגם גילמור - לדבר על השירים האלו, וההשראה להם. כן, ווטרס אמר שהשיר הוא על סיד "בין השאר". יחד עם זאת, אני מסכימה לחלוטין עם דבריך, שמילות השיר הן מספיק עמומות בכדי שהן תדברנה אל כל המאזינים: כולנו יכולים 'למצוא' את עצמנו, בתוך השיר הזה - זה גדולתו, שהוא איננו מתייחס לאנשים או ארועים בצורה כה ספציפית עד כדי "סגירת" המשמעות של השיר לאדם מסויים או יום מסויים. ווטרס עשה כאן עבודה טובה. זה הפרדוקס אליו התייחסתי בהודעה הקודמת: דווקא יצירות - ספרים, סרטים, שירים - שהם מאוד אישיים, הם גם הכי אוניברסליים, ומצליחים לרגש מספר רב של אנשים. יש בכך חוקיות מסויימת... הגיון מסויים... אולי בגלל שיצירות אישיות הן גם רגשיות מאוד, ורגשות הם המכנה המשותף הרחב ביותר; כולנו, בסופו של דבר, חווינו חוויות דומות, ביניהן געגועים לאדם שאיננו אתנו כרגע, שרחוק מאתנו. שלישית, ווטרס ביצע את IF יחד עם אריק קלפטון בסיבוב ההופעות שלו באמצע שנות השמונים. הוא אינו מתבייש בשיר; זה רק קטע הנושא באלבום שהם לא אוהבים. הרי גילמור מבצע את Fat Old Sun בהופעות שלו בימים אלו ממש. אני לא זוכרת כרגע אם ווטרס התייחס ל-IF בראיונות, אם הוא נשאל עליו בכלל. בקרב המבקרים - בוודאי אלו ה"מתמחים" בפלויד - יש קונצנזוס על כך שהשיר בהשראת התמוטטותו של סיד. השיר נכתב במהלך שנת 1969, פחות או יותר כאשר ווטרס וגילמור עזרו לסיד להפיק את אלבום הסולו הראשון שלו. אני מניחה שבספרו של ג'ון האריס על DSOTM יש התייחסות לכך, אבל הספר אינו לפני. האם למישהו יש אותו? flowerboy, אולי?

 

[thezanani]

שאני אבין,

איך בדיוק סיד נמחק מן הזכרון הקולקטיבי של כל המעורבים במוזיקה דאז? דיסק מצליח של להקה מבטיחה עם גאון אמיתי,אשר נעלם לפתע ומותיר אחריו מנהיג חלופי אשר מתחיל לזמר שירי געגוע עלומים לחבר אנונימי. צריך להיות באמת ירק מרקיב כדי להאמין באמת שIf או Fearless הם שירים על מכונת כביסה. ויותר מכך,בסצינה הפסיכדלית הקרובה לפינק פלויד דאז הסתובבו אנשים מהתעשייה אשר לבטח ידעו את הסיפור מקרוב-אם כך מדוע מבקרים לא הצביעו על כך בסקירות על הלהקה וסגרו עניין? באמת הם היו זקוקים ל"אישור" כזה או אחר של ווטרס? זה אינו ברור מאליו?

 

[ציףציף1000]

הסיפור מסובך

יש להבחין בין עתונות המוסיקה האנגלית לבין העתונות מחוץ לאנגליה. (העתונות המינסטרימית לא עסקה אז כלל בסיקור מוסיקת רוק). העתונות האנגלית בוודאי זכרה את סיד. לא רק שזכרו - בעיני רבים סיד היה הפלויד, והם התקשו לקבל את הפלויד בלי סיד. בעיני חוגים מסויימים בעתונות הבריטית, סיד - ובמשתמע, אני מניחה, כל גל הפסיכדליה - סימל משהו אמיתי, משהו חיובי ברוק, שאבד עם הסתלקותו. אני מניחה שזה קשור לאופטימיות, שאיפיינה את תקופת שיא הפסיכדליה, ושדעכה עם השנים, עד שהפכה לציניות בשנות השבעים. אבל זו רק תאוריה שלי. בכל מקרה, המבקרים המובילים באותה תקופה, אלו שהיו בעלי ההשפעה הגדולה יותר - ניק קנט הוא הדוגמא הבולטת - תקפו את הפלויד ללא רחם, בעוד הם מעלים את סיד על נס. קנט היה המבקר המפורסם ביותר בעתונות המוסיקה האנגלית באמצע שנות השבעים. הוא היה האחראי למאמר הגדול הראשון על סיד, בשנת 1974 (ניתן למצוא אותו בקלות ברשת, וכן בספרו, the dark stuff, אם כי בספר מופיעה גירסא מצונזרת (ע"י המחבר עצמו)). במקביל, קנט וחסידיו (פיטר ארסקין, לדוגמא) התקיפו את המוסיקה של הפלויד ואף ירדו לפסים אישיים. לאותם מבקרים היתה באותם ימים השפעה עצומה. לעתונות המוסיקה בכלל היה כוח אדיר, באותם ימים, קשה להאמין. לדוגמא, בעקבות מאמרו של קנט הוציאה EMI מחדש את אלבומי הסולו שלו לחנויות - מהלך יוצא דופן באותם ימים. לכן קל להבין מדוע הפלוידים הרגישו מאויימים מדמותו של סיד, ומדוע התרחקו מעתונות המוסיקה האנגלית, ופשוט סרבו לדבר אתה, עד אמצע שנות השמונים, בעצם. רק כאשר החלה החומה הבצורה של הפלויד להסדק, עם המריבות בין גילמור לווטרס, החלו השניים לתת ראיונות עצמאיים, בהם הם דיברו בגילוי לב. עד אז, אפשר לספור את הראיונות שנתנו לעיתונות האנגלית על אצבעות שתי ידיים - אולי פחות. כזכור, הם אף מנעו מהעתונות - כולל צלמים! - להגיע לפרמיירה של טור "החומה", בשנת 1980. החריג, כאמור, היה הבחור מהעתון "זיגזג", אחד מהעתונים ה"אלטרנטיביים" שיצאו בתחילת שנות השבעים. איכשהו, הוא הצליח לגרום להם להפתח. אולי בגלל שהוא לא היה מזוהה עם העתונות הממוסדת. מחוץ לאנגליה חייהם של הפלוידים היו קלים יותר. מלבד כמה מדינות במערב אירופה, בהן הפלויד הופיעו עוד בשנת 1967, כאשר סיד היה אתם, במרבית העולם סיד בארט היה בגדר שמועה בלבד, אם בכלל. בארה"ב, המבקרים המובילים ידעו מיהו, בגדול, והוא הוזכר במספר משפטים בודדים בכתבות וראיונות עם הפלויד, מלבד חריגים בעתונות ה"מחתרתית". במקומות אחרים, פשוט לא שמעו עליו, ולפלוידים היה נוח להתעלם מקיומו. יש ראיונות בהם הם פשוט מעמידים פנים שגילמור היה אתם מלכתחילה. הם לא רצו לדבר עליו, לא רצו להכנס לנושא. וגם לא היה בו עניין גדול: רוב העתונאים רצו לדבר על הדברים העכשוויים שהפלוידים עושים; לא היתה קיימת אז עוד תפישה רחבה של אמני רוק כבעלי גוף יצירה ארוך-טווח. גם בארץ, זו היתה הגישה. הפעם הראשונה ששמעתי על סיד בארט היתה, כנראה, איפשהו באמצע שנות השבעים. אני לא זוכרת כבר אם זה היה כשיצא WYWH או אנימלז. בכל מקרה, קוטנר הציג את הסיפור כ"היה להם פעם חבר בלהקה שהשתגע, ואז גילמור החליף אותו", משהו בנוסח הזה, וכאילו זה קטע מצחיק כזה. בסביבות יציאת "החומה" כבר השתנה הטון. יש גם לזכור, שאופייה של עתונות המוסיקה באותם ימים היה שונה מאוד מהיום. עתונות הרוק צמחה מתוך תרבות הנגד, שראתה את מוסיקת הרוק רק כאחד מהביטויים שלה. האמנים נדרשו, בהתאם, לתת דין וחשבון על השירים שכתבו, וההופעות שנתו, כחלק מתרבות הרוק, אבל לא נדרשו לתת דין וחשבון על מעשיהם כאינדיבידואלים. חייהם הפרטיים - כאנשים וכאמנים - לא היו נושא לביקורת. וממילא המידור באותם ימים היה גדול בהרבה מאשר היום: העיתונאים בדרך כלל לא ידעו מה באמת הולך בתוך להקות, אלא אם הדברים הובאו במכוון לידיעתם. (ניק קנט הוא חריג כאן). אף אחד לא העלה על דעתו לשאול את גילמור אם Fat Old Sun זה על ילדותו בקיימברידג', או לשאול את ריק רייט אם Summer of 68 זה מנסיון אישי. והחריג, שוב, הוא העיתונים ה'אלטרנטיביים', בעיקר בארה"ב. אבל להם לא היתה כ"כ גישה לאמנים וללהקות הגדולים, כמו הפלויד. מצב דברים זה השתנה לחלוטין עם עליית הפאנק, שהביא להתפתחותה של ביקורתיות כלפי אמנים ודרישה גוברת לאחריות אישית. רק אז נהיה אפשרי בכלל לדבר באופן גלוי על דברים שהיו בעבר רק חלק מה"פולקלור" של הרוק - שמועות, אגדות אורבניות, דחקות וכאלו.

 

[ציףציף1000]

תיקון קל

בעקבות מאמרו של קנט הוציאה EMI מחדש את אלבומי הסולו של סיד לחנויות - מהלך יוצא דופן באותם ימים.

 

[thezanani]

../images/Emo140.gif

יצאתי לחפש אתונות ומצאתי את ציר הזמן. וכפי שנאמר:"החיים קטנים ממך".

 

[The Walrus]

אני דווקא רואה בזה הגיון.

אפשר להזדהות בשירים על דברים אוניברסליים, דברים שרואים בחדשות כמו על רעב של ילדים שאתה לא מכיר, על הכסף והשחיטות כל עוד אתה לא מכיר אותם מקרוב, אבל אין מה לעשות - מה שנחרט לך הכי טוב בזיכרון, מה שאתה הכי קרוב אליו זה מה שקורה לך או לקרוביך באופן אישי. לכן יותר אנשים מזדהים עם השירים האישיים - אף אחד לא בכה אחרי שהוא שמע את Money, לדעתי. אבל לעומת זאת, אין ספק שWYWH גרם לרבים להזיל דמעה.

 

[thezanani]

אם כבר סטרפטיז,

אז Nobody Home מהחומה הוא המתחרה האמיתי של WYWH בקטוגריית שפיכת הלבבות וחיבוק הזרים בפארק של ווטרס. קינת החדר הסגור האמיתית. ומה שמפתיע בכלל,הוא קיומן של "מחלקת געגוע" ואף "מחלקת פסטורליה" בקיוסק האבדון רוג'ר,המצטיין דווקא באגפים "אני שונא את גרבילים" ו"תמותו כבר". זהו לטעמי פרי עמלה של עבודת הצוות החד-פעמית של פינק פלויד,כפריטים בקבוצה,אשר הצליחה להוציא מכל אחד את הצדדים הטובים בו באמת לכדי תוצאה מגוונת,מעניינת ולא שוחטת גרבילים בחלקה.

 

[ציףציף1000]

../images/Emo6.gif ../images/Emo45.gif

ומה שמפתיע בכלל,הוא קיומן של "מחלקת געגוע" ואף "מחלקת פסטורליה" בקיוסק האבדון רוג'ר,המצטיין דווקא באגפים "אני שונא את גרבילים" ו"תמותו כבר". חד, מדוייק, מתומצת, מצחיק, עצוב, ופשוט גדול. איך אתה מצליח לומר בשתי שורות מה שלוקח לי מאות מילים?

 

[Liorking]

מדהים

גילמור במיטבו גם בגיטרה וגם בשירה, ווטרס במיטבו במלים, מה צריך יותר מזה?

 

[holo]

והנה,

הלהיט הכי גדול שלהם. כנראה שבצדק הוא הפך לאחד מהשירים הכי אהובים ומוכרים של פינק פלויד אם זה המילים המרגשות, החשופות והישירות שמביעות רגשות נטו, או אם זה הלחן הקליט, העיבוד היפה, השירה המרגשת של גילמור. אני אישית רואה בשאלות על הבדלים בין טוב לרע כרמז לקהות חושים ולמצב נפשי לא יציב בו בארט נמצא, את ההקרבה שהוא עשה על מנת להנהיג את הלהקה. מה היא בעצם המלחמה? למה ווטרס שואל כאן אם היה מחליף את ההשתתפות במלחמה בתפקיד ראשי בכלוב? בארט שיחק תפקיד ראשי כשהיה המנהיג של פינק פלויד, וכאן יש בעיה, כי בשלב מסויים בארט סגר את עצמו בפני אחרים, לא תקשר עם הסביבה. מה שהכי מדהים בשיר הזה, זה הבעת רגשות חשופה של ווטרס. בגלל שיש כל מעט שירים כאלה אצל פינק פלויד, אז כל אחד מהם הוא פנינה. "הלוואי והיית כאן" אפילו לא צריך לפרט, ווטרס מזדהה עם בארט (או לפחות רוצה להזדהות), בדומה ל IF. וגם כאן מופיעים אותם פחדים של ווטרס- השיגעון אני מניח. תחושת מחסום, מעגליות. אני רק משער, אף פעם לא הצלחתי להבין עד הסוף את הדימויים בשיר, ותמיד הסתכלתי בכלליות. ציף? אולי ניתוח יותר מעמיק שלך? אני בטוח שיש לך מה להגיד

 

[The Walrus]

אני לא חושב שהלחן שלא מאוד קליט.

הוא איפשהו באמצע. לכן קליט זה Another Brick In The Wall Part 2, או כל שירי הפופ ששומעים היום בלי סוף.

 

[°°°PeteR°°°]

כל מילה רק תגרע. מדהים.

 

[מאיט חלקיקים]

לי יש פרשנות קצת שונה ומעניינת../images/Emo13.gif

אם אעשה הקבלה לעולם הרכב, הרי שהשיר הזה מקביל בעיני לפרארי מודנה. רכב בהחלט מרשים, יפהפה ומעוצב בקפידה, אבל עדיין ניתן לתלוש לו את הסמל ולהחליפו בסמל של איזו ניסאן ספורטיבית, ולא יורגש הבדל משמעותי; אין לה ממש נוכחות של פרארי אמיתית. משמע- בהחלט שיר יפה ומרגש, אך עדיין כל להקה אחרת יכולה היתה ויכולה עדיין ליצור שיר כזה, שבזהירות אפילו הייתי קורא לו קצת בנאלי. השיר חסר את העוצמות והיכולות של הפלוידים המאוחדים יותר בשנים שקדמו לשיר הזה, ולאלבום הנושא את אותו השם. תוסיפו לזה את ה"משיכה" באף של ווטרס לפני תחילת השיר, ואת התיפוף הצולע של מייסון, והנה עוד כמה נקודות פחות

זו דעתי חברים