ציףציף1000
New member
../images/Emo79.gif Welcome to the Machine ../images/Emo79.gif
הקטע השני באלבום WYWH ממשיך את התימה העוברת כחוט השני לאורך כל האלבום: הלחצים שמפעילה תעשיית המוסיקה האכזרית על אמנים רגישים, ומה שזה גורם להם.
הקטע השני באלבום WYWH ממשיך את התימה העוברת כחוט השני לאורך כל האלבום: הלחצים שמפעילה תעשיית המוסיקה האכזרית על אמנים רגישים, ומה שזה גורם להם.
Welcome to the Machine (Waters) Welcome my son, welcome to the machine Where have you been? It's alright we know where you've been You've been in the pipeline, filling in time Provided with toys and 'Scouting for Boys' You brought a guitar to punish your ma You didn't like school, you know you're nobody's fool So welcome to the machine Welcome my son, welcome to the machine What did you dream? It's alright we told you what to dream You dreamed of a big star He played a mean guitar He always ate in the Steak Bar Loved to drive in his Jaguar So welcome to the machine
ברוך בואך בני, ברוך בואך למכונה היכן היית? זה בסדר, אנחנו יודעים איפה היית הלכת בתלם, העברת ת'זמן נתנו לך צעצועים, ופעילות ב"צופים" הבאת גיטרה כדי להעניש את אמא שלך לא אהבת את בית הספר, אתה יודע שאתה לא פראייר של אף אחד אז ברוך בואך למכונה ברוך בואך, בני, ברוך בואך למכונה על מה חלמת? זה בסדר, אנחנו אמרנו לך מה לחלום חלמת על כוכב גדול הוא ניגן בגיטרה מגניבה תמיד אכל בבר הסטייקים אהב לנהוג במכונית היגואר שלו אז ברוך הבא למכונה ווטרס מתאר כאן את תעשיית המוסיקה לא רק כמי שמנצלת את האמנים, אלא גם מי שמטפחת בקרב ילדים את החלומות על "כוכבות" ועל הצלחה, כמטרה בפני עצמה. היינו, התעשייה מייצרת "חיילים", עובדים של ה"מכונה", מלכתחילה. הם עצמם אינם יודעים שהחלומות שלהם, שכל מה שהם עשו, היה בעצם חלק מאותה מכונה, תוכנית-אב של מישהו אחר. זוהי תובנה חשובה, ונכונה כיום עוד יותר משהייתה לפני שלושים שנה, כאשר השיר נכתב. לדוגמא, הילדים של היום, גם בישראל, ניזונים מתוכניות טלוויזיה שמציגות הצלחה מסחרית ו"פירסום", כפיסגת ההצלחה וההגשמה האישית - במיוחד בתכניות "ריאליטי" לסוגיהן. ילדים וילדות חולמים להיות רקדנים וזמרים, לא לשם הביטוי האישי והאמנותי, אלא כי הם מאמינים שכך הם יזכו לפרסום ותהילה, שייתנו משמעות לחייהם. מעטים עוצרים וחושבים, כיצד הגענו למצב כזה - מי החליט שהופעה בתכנית טלוויזיה, למשל, היא ארוע מכונן באישיותנו? ולמה אף אחד - חוץ מווטרס - לא אומר משהו כנגד זה?