השיר האהוב עלי באלבום הזה
אז בכל זאת יש כמה פנינות באלבום המריר הזה. מעט אופטימיות (יותר נכון פסימיות, אבל בנימה יותר אופטימית). ווטרס נשמע כמו בן אדם שננטש לגמרי, וכשהוא מדגיש וחוזר כל הזמן מה יש לו- כל הדברים שהוא כביכול צריך- ישר מבינים שאין לו באמת את מה שהוא רוצה. מיד קולטים שהמשפטים האלה נובעים בעיקר מתוך בדידות שגררה אחריה יאוש וצער רב, קצת בלבול. הבלבול שנגרם לו, גורם לו למחשבות של חרטה, שהוא זה שגרם למצב הזה, ובגלל זה יש פה קצת בריחה מההתכיינות שבשאר השירים באלבום. הסגנון של השירה (גם המילים) והנגינה פה תמיד הזכירו לי איזה סגנון מסוים, כמו מאותם סרטים על גברים עצובים שמשתכרים ומנגנים על איזה פסנתר בבר ושרים על כמה עצובים חייהם.
