באמת שבלי להתחסד,
ובהתחמקות אלגנטית מקטע השיחה הבלתי נמנע של ה"וואי,דתי הא?בטח בועלים מגבות",אני חייב לציין שאני לא רואה פה שום דבר מיני.כלום.ולפי דעתי,זה אפילו לא משהו שווטרס יצא מזה,פסקול לסרט פורנו יווני.בעיקרון זה גם די בעייתי לבוא לאדם שצועק ולהגיד "לא ככה". אבל פה הקאטצ',כשיש יותר מדי מה לאמר,כשכל התת מודע רותח כמו נודלס סצ'ואן,כולנו פשוט רוצים לצרוח,לבעוט,לשבור.הממשק שזרקו עלינו,עם כל המילים שהופכות כל כך קטנות ברגע משבר,עם כל הפוליקטלי קורקט והנימוס המוטמע,מתפוגגים כשבאמת קורסים.וכן,זה עוזר.צעק,אחי,שחרר.אתה לא תשמע את עצמך לדקה,גם זה טוב.ואז תבוא הרגיעה לשנייה,חמצן יעלה לתאי המוח המכווצים,העניים יפתחו,ותראה שאתה עדיין פה,ערום ליד הטלפון.וזה החלק הקשה באמת שקלייר טורי צלחה באלגנטיות אצילית ממש.החזרה,השבר.הדיסק הזה כ"כ מושלם שהוא יכול להפוך אירית שחופה לאריתה פרנקלין.ולמדוד כמה רגש יש בקטע הזה תהיה משימה בלתי אפשרית,כי כמו כל האלבום ההיפר-סופר אוניברסלי הזה כל אדם ייגש ויקח את הקטע לצרות הקטנות שלו,לייאוש של אתמול,לפחד האמיתי שיש לו ממחר,ובמקרים האיומים באמת פה,לבת זוגתו.תפדל כולכום. אבל מה שיותר מעניין הוא מה ווטרס רצה פה,וממבט רחב על האלבום רואים שהוא די מפחד,פחד ראשוני מתודעה שרובצת עליך משניה של פיקחון.ופתאום הכל נראה אחרת. 40 שנה ואני עדיין פה?ואיך אני מתרגם את כל זה אלי?לעכשיו?ומה כל זה ישנה?חצי חיים.חצי חיים. הזעקה של טורי מתחילה מרגוע,מההורדה של המגפיים וההליכה לכיוון המטבח,הכל רגיל,עוד יום תחת השמש.ופשוט מתפוצצת על כל האפור,על הכל השגרה,על כל הברור.והביצוע כאן הוא מעל כל תיאור אפשרי.יש נמען כלשהו לצעקה הזאת?היא מכוונת כלפי משהו?זה לא משנה בכלל.לאדם הפשוט עם 70 הטון של כאב על הגב יש סבירות גבוהה להשבר.והינה הקלטה. ובחלק השני קלייר מצליחה להראות עד כמה קשה לחזור,כמה זה עצוב ומגוחך.וכמה אתה קטן.ועד כמה אף אחד לא שמע.ושוב,זה כל כך עצוב. מבחינתי יש כאן את האינטלגנציה האמיתית,העל חושית,של הלהקה שמעלה אותה מעל כל ז'אנר במוזיקה,כי אחרי כזאת ירייה ללב,כל מילה תהיה כזאת קטנונית.וכמה הם אמרו בכלום.זאת הפלויד,וזה קטע נהדר לשים באוזני השואל "מה מיוחד בהם?".
ובהתחמקות אלגנטית מקטע השיחה הבלתי נמנע של ה"וואי,דתי הא?בטח בועלים מגבות",אני חייב לציין שאני לא רואה פה שום דבר מיני.כלום.ולפי דעתי,זה אפילו לא משהו שווטרס יצא מזה,פסקול לסרט פורנו יווני.בעיקרון זה גם די בעייתי לבוא לאדם שצועק ולהגיד "לא ככה". אבל פה הקאטצ',כשיש יותר מדי מה לאמר,כשכל התת מודע רותח כמו נודלס סצ'ואן,כולנו פשוט רוצים לצרוח,לבעוט,לשבור.הממשק שזרקו עלינו,עם כל המילים שהופכות כל כך קטנות ברגע משבר,עם כל הפוליקטלי קורקט והנימוס המוטמע,מתפוגגים כשבאמת קורסים.וכן,זה עוזר.צעק,אחי,שחרר.אתה לא תשמע את עצמך לדקה,גם זה טוב.ואז תבוא הרגיעה לשנייה,חמצן יעלה לתאי המוח המכווצים,העניים יפתחו,ותראה שאתה עדיין פה,ערום ליד הטלפון.וזה החלק הקשה באמת שקלייר טורי צלחה באלגנטיות אצילית ממש.החזרה,השבר.הדיסק הזה כ"כ מושלם שהוא יכול להפוך אירית שחופה לאריתה פרנקלין.ולמדוד כמה רגש יש בקטע הזה תהיה משימה בלתי אפשרית,כי כמו כל האלבום ההיפר-סופר אוניברסלי הזה כל אדם ייגש ויקח את הקטע לצרות הקטנות שלו,לייאוש של אתמול,לפחד האמיתי שיש לו ממחר,ובמקרים האיומים באמת פה,לבת זוגתו.תפדל כולכום. אבל מה שיותר מעניין הוא מה ווטרס רצה פה,וממבט רחב על האלבום רואים שהוא די מפחד,פחד ראשוני מתודעה שרובצת עליך משניה של פיקחון.ופתאום הכל נראה אחרת. 40 שנה ואני עדיין פה?ואיך אני מתרגם את כל זה אלי?לעכשיו?ומה כל זה ישנה?חצי חיים.חצי חיים. הזעקה של טורי מתחילה מרגוע,מההורדה של המגפיים וההליכה לכיוון המטבח,הכל רגיל,עוד יום תחת השמש.ופשוט מתפוצצת על כל האפור,על הכל השגרה,על כל הברור.והביצוע כאן הוא מעל כל תיאור אפשרי.יש נמען כלשהו לצעקה הזאת?היא מכוונת כלפי משהו?זה לא משנה בכלל.לאדם הפשוט עם 70 הטון של כאב על הגב יש סבירות גבוהה להשבר.והינה הקלטה. ובחלק השני קלייר מצליחה להראות עד כמה קשה לחזור,כמה זה עצוב ומגוחך.וכמה אתה קטן.ועד כמה אף אחד לא שמע.ושוב,זה כל כך עצוב. מבחינתי יש כאן את האינטלגנציה האמיתית,העל חושית,של הלהקה שמעלה אותה מעל כל ז'אנר במוזיקה,כי אחרי כזאת ירייה ללב,כל מילה תהיה כזאת קטנונית.וכמה הם אמרו בכלום.זאת הפלויד,וזה קטע נהדר לשים באוזני השואל "מה מיוחד בהם?".