כל מילה שתגידו
כבר נאמרה על השיר הזה, ובמילא אי אפשר ממש לתאר את התחושה שהוא נותן לך. אז אני רק יספר על החוויה האישית שלי... ב2 באוגוסט 2006, כיכר סנטה קרוצ'ה בפירנצה מול לכנסייה מדהימה, בשעת הערב המאוחרת... על הבמה שממול לכנסיה עמוד כמה אנשים. באמצע הבמה, קרוב ביותר אלי עמד דייויד גילמור, חמוש רק בגיטרה שחורה... מצדדיו עמדו להקה, שכללה בין היתר את ריק רייט ודיק פארי, וניגנה ליווי של כמה אקורדים שחוזרים על עצמם, בזמן שאותו אדם שהיה באמצע היה בשיאו של אילתור מדהים... האורות השתוללו... הקהל גם כן... אני כמעט בכיתי מרוב שמחה... התאמצתי להתקרב עוד, הגעתי למרחק של מטר וחצי מגילמור עצמו... בדיוק מול גילמור, עומד בין המושבים של השורה הראשונה עם קבוצה של אנשים שזרקו את הנימוסים לעזאזל, מתעלם ממבטי ה'נו באמת' שקיבלתי מהאנשים העשירים והמתנשאים שישבו בשורות הראשונות, אבל אני לא ממש זוכר את המבים כי הרתכזתי בדבר אחר לגמרי... סימנתי תודה לאיש הביטחון שהרשה לי להגיע אל מתחת לבמה... והסתכלתי על גילמור בזמן שניגן את סולו הסיום של comfortably numb. זאת דווקא הגדרה מעניינת למצב שהייתי בו - ללא ספק היה לי נוח, והייתי במעין כהות חושים... מין היי כזה... כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה 'שימשך עוד ועוד, שלא יגמר אף פעם'... ואז גילמור שהיה בעיצומו של אילתור עבר לנגן קטע שהכרתי, קטע שהפך להיות קבוע בסוף הסולו, שנוגן בפאלס ובלייב 8, מין עלייה כזאת שמסמנת את החזרה הלפני האחרונה על האקורדים... ואני במין - טוב, לא ממש עצב אלא מין אכזבה פתאומית, הבנתי שזה עומד להיגמר, וצפיתי בגיטריסט הגדול מנגן את התווים האחרונים הערב... גילמור והאחרים נשארו על הבמה, התקרבו ממש עד שהייתי במרחק של בערך חצי מטר ממנו (ממש למרגלות הבמה), והם קדו קידה... הוא אמר משהו לריק רייט,ורייט צחק... את הרגע הזה אני זוכר במיוחד... ולקול צהלות הקהל, הם ירדו מהבמה... ואני... אני בחיים לא ישכח את הערב הזה, ובייחוד את הביצוע הספציפי הזה לשיר...
