קצת אנרכיזם לא יזיק
קצת אנרכיזם לא יזיק ('הארץ') מאת מירון בנבנשתי תקרית הירי על מפגינים נגד גדר ההפרדה זכתה לתהודה תקשורתית עצומה, אבל פרט אחד - שולי, אך סמלי - לא זכה להתייחסות ראויה: זהותה של קבוצת המפגינים, המכונה "אנרכיסטים נגד הגדר". מתברר, שההפגנה לא כוונה רק נגד הגדר הממררת את חייהם של מאות אלפי פלשתינאים, אלא היתה בה גם התרסה אידיאולוגית מצד המשתייכים לזרם האנרכיסטי כלפי עצם מושג המדינה וקדושת חוקיה, כפי שהם מקובלים בחברה הישראלית. לא צריך להגזים בחשיבותה של הקבוצה, שלכל היותר מייצגת זרם שולי וכמעט נטול השפעה בשמאל, אך גם אין לזלזל באתגר האידיאולוגי והאינטלקטואלי שמציבים אנרכיסטים בפני חברה המייחסת ל"מדינה יהודית" ערך אבסולוטי ומקודש וסוגדת ל"חוקים" כאילו הם מגלמים, בעצם חקיקתם, ערכים מוסריים וחברתיים עליונים. אין מדינה בעולם הדמוקרטי, שבה ממלכתיות וכניעה לחוק הן עיקרי אמונה כמו בישראל. אנרכיזם אינו שם גנאי לפורעי חוק, אלא פילוסופיה חברתית עתיקה ומפוארת, הגורסת, שצדק ושוויון יושגו על ידי ביטול המדינה והחלפתה בהסדרים וולונטריים בין בני אדם, ושהרמוניה חברתית אינה מושגת בדרך של כניעה וציות לצווי הרשות, שהרי המדינה היא מכשיר שליטה כוחני בידי קבוצות אתניות ומעמדיות. האנרכיזם, או "הסוציאליזם הקונסטרוקטיווי", היה מונח ביסוד "הקבוצה" - בניגוד לזרם המרקסיסטי של הקיבוצים - ולכן הוא תופס מקום בדברי ימי המפעל הציוני. אידיאולוגיית הקיבוץ, כתא חברתי וולונטרי שישאף לבוא במקום המדינה הכפויה והמנוכרת, הותקפה חזיתית בידי דוד בן גוריון, שהניף את דגל "הממלכתיות" - ומאז נהפכה "המדינה" לדת החילונית של ישראל. מי שמעז לרמוז, שאין שום דבר מקודש במקבץ ביורוקרטים שנטלו שררה ועטפו אותה באדרת המיסטיקה של הכוח - ושאין כל משמעות להגדרה "מדינה יהודית", כמו שאין משמעות למושג "מטוס יהודי" - מי שמעז לכפור בעיקר ימצא את עצמו ניצב בפני כיתת יורים וירטואלית (וחס וחלילה גם מוחשית), כבוגד או "תומך טרור". מבחן הנאמנות הוא ציות בלא תנאי לכל החלטה שקיבלו "המוסמכים לקבלה על פי חוק", ודמוקרטיה פירושה דיקטטורה של הרוב. מי שמבקש לתבוע את הזכות לסרב - משום שדמוקרטיה פירושה גם הגנה על זכויות המיעוט ועמדותיו - מוקע כמפר חוק. ובכלל, כל אחד מומחה בהגדרת "פקודה בלתי חוקית בעליל", והכל מתעסקים בשאלה אם מותר להפר חוק מטעמי מצפון "מתוך תשלום המחיר". כאילו הציות לחוק הוא המבחן החברתי העליון, ולא הערכים החברתיים והמוסריים הגלומים בחוק. "שלטון החוק" מוצב כאידיאל המחייב את הכל, בלי לשים לב להבדל שבין "שלטון החוק" כמושג המגלם ערכים חברתיים אוניוורסליים, צודקים ומוסריים ובין "שלטון באמצעות חוק", שאינו אלא מערכת המשקפת אינטרסים משתנים ולעתים מושחתים, הזוכים לחקיקה בכנסת. הכל מרכינים ראש בפני בית המחוקקים וחבריו הנפוחים מחשיבות, שאינם מתביישים להשתמש באורח ציני ביראה הזאת: שר האוצר שש להוקיע את מזכיר ההסתדרות "כמערער על יסודות הדמוקרטיה" משום שהעז להתנגד לחוק שעבר בכנסת, כאילו מדובר בעשרת הדיברות ולא בחוק לא-דמוקרטי שהתקבל ברוב דחוק. היראה מפני השררה, הציניות והבלבול שבין "שלטון החוק" לבין "שלטון באמצעות חוק" מגיעים לשיאם בשטחים הכבושים. שם, בגלל פיקציה משפטית נוחה לשלטון הכיבוש, מוגדר כל אלוף פיקוד כ"ריבון", והוא מפרסם "צווים" הקובעים את אופן חייהם של מיליוני בני אדם, בלי שהוא כפוף לשום מערכת בקרה אפקטיווית. לכאורה יש ביקורת שיפוטית של בג"ץ, אך השפעתה שולית, ובכלל מעמדו של בג"ץ ישראלי בשטחים הכבושים מוטל בספק ואינו מתעורר רק כי איש אינו מעלה את השאלה. "צווי האלוף" מצטברים זה על זה לאלפיהם, והם יוצרים פיקציה, שההתנחלויות, המאחזים וכל המערכת המשפטית המנהלת את חייהם של מאות אלפי מתנחלים היא חוקית. לכן אפשר להתווכח על "חוקיותם של מאחזים", על "תקפותן של תוכניות מתאר" ושאר עניינים משפטיים שמסווים במסך של נייר, מסמכים ומפות את העובדה הניצחת, שכל המערכת הזאת היא בלתי חוקית בעליל. אחרי שני דורות של כיבוש נשכח הבסיס המעורער של חוקיות שלטון הכיבוש, והכל מתייחסים ברצינות ל"חוקיות מאחזים", או אי חוקיותם. לכן לא יזיק קצת אנרכיזם שיזעק: "המלך הוא עירום".