מה חדש ???????????
- פותח הנושא שירשולי
- פורסם בתאריך
פרפרי אהבה
New member
מצוין שהפסיכולוג עוזר לך ../images/Emo13.gif
את מוזמנת לשתף גם פה
.
את מוזמנת לשתף גם פה
../images/Emo65.gif../images/Emo57.gifמה חדש המשך...
התכוונתי שכשיש הרבה דברים על הלב ולא תמיד רוצים לשתף את בן הזוג ולא רוצים להיות מעמסה אני חושבת שהפסיכולוג זה דבר טוב מצד אחד הוא נטרלי ואפשר לשפוך את הלב מבלי שזה יצא החוצה וזה גם משחרר מאוד לפרוק דברים שעל הלב ולא כולם מבינים אותך ואת צרותייך אז מנסיון לפרוק זה טוב ומשחרר בשביל זה יש פסיכולוג .
התכוונתי שכשיש הרבה דברים על הלב ולא תמיד רוצים לשתף את בן הזוג ולא רוצים להיות מעמסה אני חושבת שהפסיכולוג זה דבר טוב מצד אחד הוא נטרלי ואפשר לשפוך את הלב מבלי שזה יצא החוצה וזה גם משחרר מאוד לפרוק דברים שעל הלב ולא כולם מבינים אותך ואת צרותייך אז מנסיון לפרוק זה טוב ומשחרר בשביל זה יש פסיכולוג .
קרציה, אולי שתפי גם אותנו!..............
זה כמו שאני אכנס לפורום בישולים ו אגיד שבישלתי מרק ועוגה ניפלאה ולא אפרט יותר מזה...... איזה תגובות אני אקבל? "כל הכבוד" משני גולשים? אולי..............מה מטרת הכתיבה שלך אם את נישארת כל כך כללית במה שאת מביאה לפה? וכן, פסיכולוג טוב זה סבבה. נעזרתי בעצמי כמה שנים.
זה כמו שאני אכנס לפורום בישולים ו אגיד שבישלתי מרק ועוגה ניפלאה ולא אפרט יותר מזה...... איזה תגובות אני אקבל? "כל הכבוד" משני גולשים? אולי..............מה מטרת הכתיבה שלך אם את נישארת כל כך כללית במה שאת מביאה לפה? וכן, פסיכולוג טוב זה סבבה. נעזרתי בעצמי כמה שנים.
../images/Emo8.gif../images/Emo8.gif../images/Emo8.gifטוב נוווווווווו
הכוונה היתה שליפניי שהלכתי ליעוץ פסיכולוגי הייתי נורא סגורה ותמיד כששאלו אותי מה שלומי ואייך אני מרגישה אחריי המקרה אמרתי שאני בסדר ובעצם זו הייתה פעולת הדחקה שסרבתי להאמין שמשהוא לא תקין ועם הזמן הבנתי ש/לישמור דברים בבטן זה לא טוב ושצריך לשחרר כדיי שבסוף זה לא יתפוץץ אצל הפסיכולוג אני יכולה לאמר הכל לשתף בלי לקבל הערות צניות ומעליבות הוא גם נותן לי כלים ושיטות להיתגבר על מכשוליי היום יום ואאיך לשרוד את מה שעבר עליי כי זו באמת טראומה שהיא קשה וכואבת ולדעת אייך להמשיך צעד אחר צעד' בחיים לקחת הכל לאט ולא למהר כי עכשיו אני בקטע שלהספיק הכל מהר לפניי שיהיה מאוחר....?. ואני עושה הכל באטרף אז השיחות איתו גורמות לי להיות יותר מתונה וחוץ מזה סתאאאם כייף שיש משהוא לפטפט ולקשקש איתו לא????
הכוונה היתה שליפניי שהלכתי ליעוץ פסיכולוגי הייתי נורא סגורה ותמיד כששאלו אותי מה שלומי ואייך אני מרגישה אחריי המקרה אמרתי שאני בסדר ובעצם זו הייתה פעולת הדחקה שסרבתי להאמין שמשהוא לא תקין ועם הזמן הבנתי ש/לישמור דברים בבטן זה לא טוב ושצריך לשחרר כדיי שבסוף זה לא יתפוץץ אצל הפסיכולוג אני יכולה לאמר הכל לשתף בלי לקבל הערות צניות ומעליבות הוא גם נותן לי כלים ושיטות להיתגבר על מכשוליי היום יום ואאיך לשרוד את מה שעבר עליי כי זו באמת טראומה שהיא קשה וכואבת ולדעת אייך להמשיך צעד אחר צעד' בחיים לקחת הכל לאט ולא למהר כי עכשיו אני בקטע שלהספיק הכל מהר לפניי שיהיה מאוחר....?. ואני עושה הכל באטרף אז השיחות איתו גורמות לי להיות יותר מתונה וחוץ מזה סתאאאם כייף שיש משהוא לפטפט ולקשקש איתו לא????
הבנתי, אז זה בעיקר הצורך הזה
צודקת שזה מאוד חשוב לא לשמור בבטן. ותראי באיזה עידן אנחנו חיים שאדם שרוצה לדבר בגילוי לב חושש אפילו מתגובה צינית ומעליבה אפילו מצד חבריו, איזה מין חברים. כולם עם סכינים מושחזים מחכים שמישהו רק יגיד משהו שאפשר ללעוג לו כאילו 'רק בצחוק'. אין דבר כזה, כלום לא בצחוק. זה פטתי בעיני, כמו שאומרים כבר לא צריך אויבים. הקטע הוא שזה לא חייב להיות ככה. שערי בנפשך, כשהאווירה הייתה טובה והחברות הייתה אמיתית יכולת לבקר ספונטנית אצל שכן, חבר או בן משפחה או ראש הכפר, והם היו עונים על הצורך בפסיכולוג, שכיום משלמים לו המון כסף, ועלולים גם להשתעבד לו. ורק חלק קטן מהם בכלל רוצים באמת בטובת מטופליהם, או בכלל מוכשרים מספיק לטפל. יכול להיות שנפלת על פסיכולוג טוב וזה עוזר לך. מאוד מעצבן אותי האווירה הזאת. אני לפעמים בעצמי קצת פסיכולוג לחברים, מרגישים בטוח איתי שאפשר לומר כל דבר.
צודקת שזה מאוד חשוב לא לשמור בבטן. ותראי באיזה עידן אנחנו חיים שאדם שרוצה לדבר בגילוי לב חושש אפילו מתגובה צינית ומעליבה אפילו מצד חבריו, איזה מין חברים. כולם עם סכינים מושחזים מחכים שמישהו רק יגיד משהו שאפשר ללעוג לו כאילו 'רק בצחוק'. אין דבר כזה, כלום לא בצחוק. זה פטתי בעיני, כמו שאומרים כבר לא צריך אויבים. הקטע הוא שזה לא חייב להיות ככה. שערי בנפשך, כשהאווירה הייתה טובה והחברות הייתה אמיתית יכולת לבקר ספונטנית אצל שכן, חבר או בן משפחה או ראש הכפר, והם היו עונים על הצורך בפסיכולוג, שכיום משלמים לו המון כסף, ועלולים גם להשתעבד לו. ורק חלק קטן מהם בכלל רוצים באמת בטובת מטופליהם, או בכלל מוכשרים מספיק לטפל. יכול להיות שנפלת על פסיכולוג טוב וזה עוזר לך. מאוד מעצבן אותי האווירה הזאת. אני לפעמים בעצמי קצת פסיכולוג לחברים, מרגישים בטוח איתי שאפשר לומר כל דבר.
../images/Emo41.gifאת בהחלט צודקת
לפעמים אני מרגישה מעמסה על חברים כשאני בוכה להם על חיי והם גם לא תמיד מבינים אותי ואומרים לי יאלה תתבגרי כבר מספיק לבכות. שזה נורא מעליב כי מותר לבנאדם לבכות ולהביע רגשות והפסיכולוג למרות שהוא עולה בערך כמו משכנתא הוא עוזר מאוד לדעתי אני גם לא סיימתי את הטיפולים שלי ויש לי עוד ניתוח לעבור אם תירצי אני אשים את סיםורי המלא בפורום.
לפעמים אני מרגישה מעמסה על חברים כשאני בוכה להם על חיי והם גם לא תמיד מבינים אותי ואומרים לי יאלה תתבגרי כבר מספיק לבכות. שזה נורא מעליב כי מותר לבנאדם לבכות ולהביע רגשות והפסיכולוג למרות שהוא עולה בערך כמו משכנתא הוא עוזר מאוד לדעתי אני גם לא סיימתי את הטיפולים שלי ויש לי עוד ניתוח לעבור אם תירצי אני אשים את סיםורי המלא בפורום.
../images/Emo221.gifהחלטתי להחשף ולספר את סיפורי הכואב
זאת הפעם הראשונה שלי שאני מנהלת או כותבת יומן. אבל אני מרגישה שאני צריכה ,וזקוקה לזה מאוד כדיי להביע את רגשותיי וכעסיי. זה מתחיל בתאריך 29.10.2008 בעצם הרבה לפניי ,התרגשות גדולה אני בהריון בפעם השנייה ,ויש לי בן אחריי בת. ה הריון הראשון היה קשה, ילדתי בקיסרי והייתי מאושפזת חודש לפניי בהשגחה בגלל דימומים. הפעם הבטחתי לעצמי חוויה מתקנת, רציתי ללדת בלידה רגילה כמו כולם הגעתי לביית החולים עם צירים בשבוע ה38 בערך, אשפזו אותי ללילה, ערכו בדיקות וד"ר פרננדה פרס אמרה לי אני חושבת שיש לך עובר גדול, תיראי את הבטן שלך ענקית, וגם יש לך ריבויי מי שפיר. השתחררתי מביית החולים בהתלבטות ,מה לעשות לגשת לקיסרי או לידה רגילה, חזרתי לאחר מס ימים שוב לבית החולים עם צירים וכל האחיות והרופאים שנכח,ו במיון יולדות אמרו לי, את צעירה ויש לך עוד עתיד, אולי תרצי ללדת רגיל גם בילד השלישי כדיי לך ללדת רגיל, יש פה רופאים טובים הם יעזרו לך ושיחררו אותי הביתה. רציתי לציין שההריון הזה היה קשה במיוחד לאורך כל ההריון סבלתי מכאביי גב קשים. ניסיתי הכול חגורת גב,מכשיר טנס,ודיקור סיני גם.וכלום לא עזר. בשבוע ה38 וחצי אחות של אבא שלי התקשרה לשאול לשלומי ,מקסימות האחיות של אבא והאחים ואני אוהבת אותם מאוד.וסיפרתי לה שקשה לי מאוד בהריון ,והיא כדרכה הציעה לי אולי תיקראי תהילים זה לא יכול להזיק ,ובאמת כך עשיתי וראו איזה פלא בעודי מחזיקה את הספר נעמדתי קראתי ופתאום הייתה לי ירידת מים.שמחתי כל כך השעה הייתה 9 בבוקר. התקשרתי לבעלי בשמחה והכרזתי בוא הביתה אנחנו הולכים ללדת .התקשרתי גם להוריי זה היה בסיום חופשת חנוכה ,אמא שלי היא מורה ואמרתי להם אתם יכולים לבוא לשמור על הילדים אני הולכת ללדת? איזה כף ענו הוריי בשמחה. ומהקיבוץ עד לבית החולים הכול היה בסדר,מכאן ואיילך הכול השתבש הגעתי למיון יולדות נכנסתי וטיפלו בי היטב. עשו לי את כל הבדיקות שצריך, כולל משקל עובר הרופאה שבדקה אותי ד"ר גילי פריינטה אמרה לי שהעובר שוקל מקסימום 3.700 ואני אמרתי את בטוחה והיא ענתה כן בערך גרם פחות גרם יותר אבל זה בסדר. אחר-כך בדק אותי רופא נחמד בשם אדי , הוא אמר לי אל תדאגי נטפל בך היטב יש לך פתיחה של 3 ס"מ ואת נכנסת לחדר לידה. ואז אחריי המתנה מרובה נכנסתי לחדר לידה.תנו לתאר לכם את חדריי הלידה בסורוקה, פשוט זוועה כמו בימי הביניים ,מסדרון ארוך ובו וילונות ומיטות, חסרות שם רק פרות מהרפת את שוכבת שם ושומעת את מהלך הלידה של כל הנשים שם ,וזה מלווה בצעקות ובקללות, פשוט שערורייה. אני ממתינה בסבלנות לקבלת האפידורל שלו חיכיתי כול כך הרבה זמן, בסוף יסתבר לי שמזל שבכלל קיבלתי אותו כי הרבה נשים מחכות ולא כולם זכו לקבל. לאחר החדרת האפידורל אני מגלה שלא הכניסו לי נכון את המחט ,וצד אחד של הגוף בכלל לא משותק, ביקשתי שוב מרדים שיבדוק, והוא בדק וניסה לעזור לי ללא הצלחה. כך שכבתי לי מספר שעות, עד שגיליתי שעל כל 3 יולדות יש מילדת 1 אוי ואבוי לי מה אני אעשה, יש לי צירים יש לי פתיחה ואיין לידי מיילדת .מדיי פעם היא נכנסת לוודא שהכול בסדר ואומרת לבעלי תעזור לה בינתיים לדחוף ,ואני משתאה רגע אחד מה קורה פה בעלי לא אמור להיות לצידי ולהרגיע???מסתבר שבסורוקה זה אחרת .אני מנסה להתעלם ולאגור כוחות להמשך. ולאחר מספר שעות של דחיפות וצרחות שהתינוק לא יוצא המיילדת קראה לרופא בכיר בשם אריה קויפמן .בלי שהבנתי מה קורה היו מסביבי עוד כמה רופאות ורופאה אחת אמרה לי, את חייבת לדחוף חזק בכול הכוח ולא לצעוק, מה שהיא לא ידעה. זה שכואב לי מאוד כי האפידורל לא משפיע ואני מרגישה הכול , ואז התחלתי לצעוק בבקשה תכניסו אותי לחדר ניתוח או שתוציאו אותו בוואקום אני לא מסוגלת יותר. ולמרבה האירוניה הרופא שלא חשב על זה לבד הקשיב לי, ועזר לי להוציא את התינוק ,ולאחר מספר דקות האחות אמרה לרופא השלייה לא יוצאת. וכולם אמרו לי מזל-טוב נולד לך בן במשקל של 4.343 קילו, אלוהים מה זה צריך להיות לו אמרו לי שהמשקל 3.700 .מה קורה פו אחר-כך התברר לי שנעשתה פו טעות גורלית. לאחר מכן צרחתי, אלוהים אני לא מצליחה להחזיק את הרגליים שלי תעזרו לי ואחת האחיות צעקה דוקטור לאן אתה הולך. הבחורה מדממת ,והוא ענה בלי להסתכל זה בסדר זהוא דימום רגיל לאחר לידה, והאחות אמרה בוא תיראה משהוא לא בסדר. ואז הרופא ניגש וישר אמר למה אתם מחכים מייד לחדר ניתוח. באותה שנייה הייתי באופוריה מוחלטת, הרופא שליווה אותי לחדר הניתוח שאל אייך את מרגישה, הכול בסדר, ואני עניתי בכוחותיי האחרונים, אני מרגישה שאני עומדת לאבד את ההכרה ואז הגענו לחדר הניתוח. שם התברר לי שהגוף שלי נכנס לשוק, ולא היה לי דופק ,ואיבדתי המון דם בערך כחצי ליטר לדקה שזה המון. לאחר מיכן אחד הרופאים הבכירים שהבין שהמצב קשה מאוד , התקשר לפרופסור ארנון ויזניצר הביתה, ואמר לו שיש פו יולדת במצב קשה שיגיע מיד. לאחר כ5 דקות בערך הוא הגיע, וראה מה המצב ויצא אל בעלי ואמר לו, המצב של אשתך קשה מאוד אנחנו נאבקים על חייה ,יש פה מתווך וכל שאלה אתה יכול לשאול אותו, והוא יעדכן אותך בנעשה.בעלי היה גמור ובהלם מוחלט ,גם הוא לא הבין אייך אשתו נכנסת ללידה ויוצאת חצי מתה. לאחר עיכול ממושך הוא התקשר להורים שלו ושלי שלמזלי היו אצלי בבית. הם לא האמינו למשמע אוזניהם והם החליטו לחכות לדיווח של אורן מאוחר יותר, ורק אבא שלי מיהר לבית החולים בינתיים שני המשפחות חיכו בבית שלי לדיווח בסופו של דבר התברר לי שפרופסור ארנון הציל את חיי. הוא בא והצליח להחיות אותי ולנסות לברר מהיכן כל הדם יוצא ,בדיעבד הסתבר שהרופא המיילד, כשהשלייה לא יצאה הוא הוציא אותה בכוח ביד וקרע שניי כליי דם חשובים מתחת לצוואר הרחם, והיו לי גם קרעים מרובים למטה בדרגה 4 .בסופו של דבר הנשימו אותי והרדימו והעבירו אותי לטיפול נמרץ .השיקום שם היה הכי קשה מבחינתי ,לשכב בלי יכולת לזוז מחוברת למלא צינורות, כואבת מאוד בהלם מזועזעת, מה לעזאזל אני עושה פה בכלל, כל זה אמרתי לאחר שהוציאו לי את צינור ההנשמה והעירו אותי.ואז גם הבנתי שאני עם טיטול וזה גרם לי להישבר מבחינה נפשית במשך שבוע וחצי הייתי עם טיטולים אתם קולטים.לא שלטתי בצרכיי הרגשתי כמו בת 100, חשבתי שאני במקום אחר.ו כול שעה גם נתנו לי מורפיום להקל על הכאבים, כי בכיתי בלי הפסקה שכואב לי מאוד. לאחר מכן נחתי מעט, לידיעתכם אי אפשר לישון בטיפול נמרץ, זאת אומרת נורא קשה וכשכואב אז עוד יותר קשה .לאחר 3 ימים וביקורים של המשפחה, הוחלט להעלות אותי ליולדות לשיקום ,היה לי מאוד טראומתי וקשה .היום הראשון היה סיוט לא נרדמתי ורק בכיתי כל הלילה . למחרת בבוקר כשבעלי לצידי פתאום הרגשתי חנק בגרון, שיעול כבד הרבה לחה וחנק התחלתי לצעוק אלוהים תעזרו לי אני לא נושמת אלוהים ואז בעלי צעק אחות רופא משהוא, היא לא נושמת ואיין קול ואיין עונה. השכנה שלצידי שמעה אותנו ושאלה אתם צריכים עזרה? ובעלי אמר שכן והיא יצאה החוצה מהחדר וצעקה היא לא נושמת בבקשה תעזרו לה ,והרופאים שהיו בביקור רופאים בחדר הראשון שמעו ובאו לקראתי, יותר נכון רצו לחדרי ומצאו אותי בקושי נושמת ,שמו עליי מכשיר סטורציה, שבודק חמצן בגוף, וגילו שמצבי לא טוב החשד היה תסחיף ריאה . לאחר מכן הם רצו איתי עם המיטה ואמרו לי את חוזרת לטיפול נמרץ חטפתי הלם מה??? שוב טיפול נמרץ פתאום זה הכה בי הסיוט שעברתי עד עכשיו יש לי לעבור שוב??? מהקרה אם לא מתתי בחדר ניתוח זה הזמן שלי למות???מסתבר שהרופאים היו אופטימיים מוקדם מדיי . ועדיין לא נשמתי טוב למרות שהייתי מחוברת לחמצן .הרופאים החליטו לעשות לי סבב בדיקות, שיתברר לי מאוחר יותר שזה לא הסוף שלהן. אם רציתי פעם להכיר את סורוקה טוב יותר זה הזמן, עשו לי סיור צמוד כמעט בכול המכוני
זאת הפעם הראשונה שלי שאני מנהלת או כותבת יומן. אבל אני מרגישה שאני צריכה ,וזקוקה לזה מאוד כדיי להביע את רגשותיי וכעסיי. זה מתחיל בתאריך 29.10.2008 בעצם הרבה לפניי ,התרגשות גדולה אני בהריון בפעם השנייה ,ויש לי בן אחריי בת. ה הריון הראשון היה קשה, ילדתי בקיסרי והייתי מאושפזת חודש לפניי בהשגחה בגלל דימומים. הפעם הבטחתי לעצמי חוויה מתקנת, רציתי ללדת בלידה רגילה כמו כולם הגעתי לביית החולים עם צירים בשבוע ה38 בערך, אשפזו אותי ללילה, ערכו בדיקות וד"ר פרננדה פרס אמרה לי אני חושבת שיש לך עובר גדול, תיראי את הבטן שלך ענקית, וגם יש לך ריבויי מי שפיר. השתחררתי מביית החולים בהתלבטות ,מה לעשות לגשת לקיסרי או לידה רגילה, חזרתי לאחר מס ימים שוב לבית החולים עם צירים וכל האחיות והרופאים שנכח,ו במיון יולדות אמרו לי, את צעירה ויש לך עוד עתיד, אולי תרצי ללדת רגיל גם בילד השלישי כדיי לך ללדת רגיל, יש פה רופאים טובים הם יעזרו לך ושיחררו אותי הביתה. רציתי לציין שההריון הזה היה קשה במיוחד לאורך כל ההריון סבלתי מכאביי גב קשים. ניסיתי הכול חגורת גב,מכשיר טנס,ודיקור סיני גם.וכלום לא עזר. בשבוע ה38 וחצי אחות של אבא שלי התקשרה לשאול לשלומי ,מקסימות האחיות של אבא והאחים ואני אוהבת אותם מאוד.וסיפרתי לה שקשה לי מאוד בהריון ,והיא כדרכה הציעה לי אולי תיקראי תהילים זה לא יכול להזיק ,ובאמת כך עשיתי וראו איזה פלא בעודי מחזיקה את הספר נעמדתי קראתי ופתאום הייתה לי ירידת מים.שמחתי כל כך השעה הייתה 9 בבוקר. התקשרתי לבעלי בשמחה והכרזתי בוא הביתה אנחנו הולכים ללדת .התקשרתי גם להוריי זה היה בסיום חופשת חנוכה ,אמא שלי היא מורה ואמרתי להם אתם יכולים לבוא לשמור על הילדים אני הולכת ללדת? איזה כף ענו הוריי בשמחה. ומהקיבוץ עד לבית החולים הכול היה בסדר,מכאן ואיילך הכול השתבש הגעתי למיון יולדות נכנסתי וטיפלו בי היטב. עשו לי את כל הבדיקות שצריך, כולל משקל עובר הרופאה שבדקה אותי ד"ר גילי פריינטה אמרה לי שהעובר שוקל מקסימום 3.700 ואני אמרתי את בטוחה והיא ענתה כן בערך גרם פחות גרם יותר אבל זה בסדר. אחר-כך בדק אותי רופא נחמד בשם אדי , הוא אמר לי אל תדאגי נטפל בך היטב יש לך פתיחה של 3 ס"מ ואת נכנסת לחדר לידה. ואז אחריי המתנה מרובה נכנסתי לחדר לידה.תנו לתאר לכם את חדריי הלידה בסורוקה, פשוט זוועה כמו בימי הביניים ,מסדרון ארוך ובו וילונות ומיטות, חסרות שם רק פרות מהרפת את שוכבת שם ושומעת את מהלך הלידה של כל הנשים שם ,וזה מלווה בצעקות ובקללות, פשוט שערורייה. אני ממתינה בסבלנות לקבלת האפידורל שלו חיכיתי כול כך הרבה זמן, בסוף יסתבר לי שמזל שבכלל קיבלתי אותו כי הרבה נשים מחכות ולא כולם זכו לקבל. לאחר החדרת האפידורל אני מגלה שלא הכניסו לי נכון את המחט ,וצד אחד של הגוף בכלל לא משותק, ביקשתי שוב מרדים שיבדוק, והוא בדק וניסה לעזור לי ללא הצלחה. כך שכבתי לי מספר שעות, עד שגיליתי שעל כל 3 יולדות יש מילדת 1 אוי ואבוי לי מה אני אעשה, יש לי צירים יש לי פתיחה ואיין לידי מיילדת .מדיי פעם היא נכנסת לוודא שהכול בסדר ואומרת לבעלי תעזור לה בינתיים לדחוף ,ואני משתאה רגע אחד מה קורה פה בעלי לא אמור להיות לצידי ולהרגיע???מסתבר שבסורוקה זה אחרת .אני מנסה להתעלם ולאגור כוחות להמשך. ולאחר מספר שעות של דחיפות וצרחות שהתינוק לא יוצא המיילדת קראה לרופא בכיר בשם אריה קויפמן .בלי שהבנתי מה קורה היו מסביבי עוד כמה רופאות ורופאה אחת אמרה לי, את חייבת לדחוף חזק בכול הכוח ולא לצעוק, מה שהיא לא ידעה. זה שכואב לי מאוד כי האפידורל לא משפיע ואני מרגישה הכול , ואז התחלתי לצעוק בבקשה תכניסו אותי לחדר ניתוח או שתוציאו אותו בוואקום אני לא מסוגלת יותר. ולמרבה האירוניה הרופא שלא חשב על זה לבד הקשיב לי, ועזר לי להוציא את התינוק ,ולאחר מספר דקות האחות אמרה לרופא השלייה לא יוצאת. וכולם אמרו לי מזל-טוב נולד לך בן במשקל של 4.343 קילו, אלוהים מה זה צריך להיות לו אמרו לי שהמשקל 3.700 .מה קורה פו אחר-כך התברר לי שנעשתה פו טעות גורלית. לאחר מכן צרחתי, אלוהים אני לא מצליחה להחזיק את הרגליים שלי תעזרו לי ואחת האחיות צעקה דוקטור לאן אתה הולך. הבחורה מדממת ,והוא ענה בלי להסתכל זה בסדר זהוא דימום רגיל לאחר לידה, והאחות אמרה בוא תיראה משהוא לא בסדר. ואז הרופא ניגש וישר אמר למה אתם מחכים מייד לחדר ניתוח. באותה שנייה הייתי באופוריה מוחלטת, הרופא שליווה אותי לחדר הניתוח שאל אייך את מרגישה, הכול בסדר, ואני עניתי בכוחותיי האחרונים, אני מרגישה שאני עומדת לאבד את ההכרה ואז הגענו לחדר הניתוח. שם התברר לי שהגוף שלי נכנס לשוק, ולא היה לי דופק ,ואיבדתי המון דם בערך כחצי ליטר לדקה שזה המון. לאחר מיכן אחד הרופאים הבכירים שהבין שהמצב קשה מאוד , התקשר לפרופסור ארנון ויזניצר הביתה, ואמר לו שיש פו יולדת במצב קשה שיגיע מיד. לאחר כ5 דקות בערך הוא הגיע, וראה מה המצב ויצא אל בעלי ואמר לו, המצב של אשתך קשה מאוד אנחנו נאבקים על חייה ,יש פה מתווך וכל שאלה אתה יכול לשאול אותו, והוא יעדכן אותך בנעשה.בעלי היה גמור ובהלם מוחלט ,גם הוא לא הבין אייך אשתו נכנסת ללידה ויוצאת חצי מתה. לאחר עיכול ממושך הוא התקשר להורים שלו ושלי שלמזלי היו אצלי בבית. הם לא האמינו למשמע אוזניהם והם החליטו לחכות לדיווח של אורן מאוחר יותר, ורק אבא שלי מיהר לבית החולים בינתיים שני המשפחות חיכו בבית שלי לדיווח בסופו של דבר התברר לי שפרופסור ארנון הציל את חיי. הוא בא והצליח להחיות אותי ולנסות לברר מהיכן כל הדם יוצא ,בדיעבד הסתבר שהרופא המיילד, כשהשלייה לא יצאה הוא הוציא אותה בכוח ביד וקרע שניי כליי דם חשובים מתחת לצוואר הרחם, והיו לי גם קרעים מרובים למטה בדרגה 4 .בסופו של דבר הנשימו אותי והרדימו והעבירו אותי לטיפול נמרץ .השיקום שם היה הכי קשה מבחינתי ,לשכב בלי יכולת לזוז מחוברת למלא צינורות, כואבת מאוד בהלם מזועזעת, מה לעזאזל אני עושה פה בכלל, כל זה אמרתי לאחר שהוציאו לי את צינור ההנשמה והעירו אותי.ואז גם הבנתי שאני עם טיטול וזה גרם לי להישבר מבחינה נפשית במשך שבוע וחצי הייתי עם טיטולים אתם קולטים.לא שלטתי בצרכיי הרגשתי כמו בת 100, חשבתי שאני במקום אחר.ו כול שעה גם נתנו לי מורפיום להקל על הכאבים, כי בכיתי בלי הפסקה שכואב לי מאוד. לאחר מכן נחתי מעט, לידיעתכם אי אפשר לישון בטיפול נמרץ, זאת אומרת נורא קשה וכשכואב אז עוד יותר קשה .לאחר 3 ימים וביקורים של המשפחה, הוחלט להעלות אותי ליולדות לשיקום ,היה לי מאוד טראומתי וקשה .היום הראשון היה סיוט לא נרדמתי ורק בכיתי כל הלילה . למחרת בבוקר כשבעלי לצידי פתאום הרגשתי חנק בגרון, שיעול כבד הרבה לחה וחנק התחלתי לצעוק אלוהים תעזרו לי אני לא נושמת אלוהים ואז בעלי צעק אחות רופא משהוא, היא לא נושמת ואיין קול ואיין עונה. השכנה שלצידי שמעה אותנו ושאלה אתם צריכים עזרה? ובעלי אמר שכן והיא יצאה החוצה מהחדר וצעקה היא לא נושמת בבקשה תעזרו לה ,והרופאים שהיו בביקור רופאים בחדר הראשון שמעו ובאו לקראתי, יותר נכון רצו לחדרי ומצאו אותי בקושי נושמת ,שמו עליי מכשיר סטורציה, שבודק חמצן בגוף, וגילו שמצבי לא טוב החשד היה תסחיף ריאה . לאחר מכן הם רצו איתי עם המיטה ואמרו לי את חוזרת לטיפול נמרץ חטפתי הלם מה??? שוב טיפול נמרץ פתאום זה הכה בי הסיוט שעברתי עד עכשיו יש לי לעבור שוב??? מהקרה אם לא מתתי בחדר ניתוח זה הזמן שלי למות???מסתבר שהרופאים היו אופטימיים מוקדם מדיי . ועדיין לא נשמתי טוב למרות שהייתי מחוברת לחמצן .הרופאים החליטו לעשות לי סבב בדיקות, שיתברר לי מאוחר יותר שזה לא הסוף שלהן. אם רציתי פעם להכיר את סורוקה טוב יותר זה הזמן, עשו לי סיור צמוד כמעט בכול המכוני
../images/Emo221.gifהמשך הסיפור
המכוניי בדיקות שקיימים בסורוקה. בסוף גילו שיש לי קצת מים בראות ותחול מוגדל, כנראה מ מוצריי הדם המרובים שקיבלתי בחדר הניתוח. אני זוכרת שבדרך לטיפול נמרץ בפעם השנייה לקחו אותי לחדרי לידה לבדיקת אולטראסאונד, ואחת המיילדות שאלה דוקטור למה אתה לוקח את היולדת ולא סניטר? אז הוא הלך איתה לצד ואמר לה את זוכרת את היולדת מלפניי כמה ימים שכמעט מתה בניתוח כן אמרה ,זו היא ענה הרופא והיא נשארה פעורת פה. הם חושבים שאני לא שומעת אותם, אבל אני שומעת לאורך כל הזמן הזה את כל ההתלחשויות סביב המקרה שלי, וזה קשה לי מאוד אבל אין מה לעשות חייבים להמשיך הלאה. ואז אני מגלה שהטיפול הצמוד בי רק החל, ולאורך כל הדרך טיפל בי פרופסור ארנון טיפול צמוד ומסור מעניין למה?! לאחר כמה ימים נוספים בטיפול נמרץ, וכאשר נשימתי חזרה לסורה, החליטו להעביר אותי בחזרה למחלקת יולדות לשיקום. חשבתי שהסיוט שלי ניגמר, מסתבר שהוא רק התחיל .גיליתי שהמקרה שלי מעניין הרבה מאוד רופאים בבית החולים, הריי לא כל יום קורה דבר כזה ,כבר למעלה מ16 שנה לא קרה דבר כזה. וכל יום במחלקת יולדות היו באים רופאים לבדוק מה מצבי, מכניסים ידיים מזוהמות ומגעילות אני מתה רק מהבושה ולא יודעת אפו לקבור את עצמי, מסתבר לי שאני אטרקציה לא קטנה וכולם באים לראות מה מתחולל לי שם למטה. הבושה כול כך גדולה כבר הפסקתי לספור כמה רופאים נגעו בי "והשפילו אותי". וישניצר,דוקלר,אייל שינר,בועז שיזף.אדי,יוחאי,ועוד רבים אחרים כולל רופאות .בחיים לא שנאתי כל כך רופאי נשים זה היה סיוט .חוץ מזה אף לילה לא נרדמתי, רק הקאתי .אתם קולטים שירדתי תוך פחות משבועיים 16 קילו והכול בגלל הטראומה ,ותנו לי להרחיב קצת יותר על הטראומה . כל לילה הייתי רואה את פרצופו של הרופא הפוגע,היו לי סיוטים שבהם הייתי רואה את כל הרופאים בחדר לידה, ואת הלחץ והאטרף של כולם .וכול הרופאים בסוף אמרו לי את יודעת איזה התקף לב עשית לנו בלילה של ה29 את לא מאמינה. היו גם כמה רופאים שנדהמו לראות אותי בחיים. אל תישכחו שמה שעוד היה לי קשה זה חוסר יכולת לטפל בבני שילדתי, הוא היה בהשגחה בטיפול בפגיה ולא בגלל בעיית משקל. וזה היה לא מובן לי איך אני לא רואה את הילד שלי והיה לי קשה מאוד. מה שעוד היה לי קשה זה העובדה שכמעט מתתי בחדר לידה, ואף אחד לא בא לשאול לשלומי ולהתעניין, כעסתי מאוד בעיקר על הרופא שפגע בי, אני יודעת שזה לא היה בכוונה אבל מין הראוי שתבוא לשאול מה מצבי, כול כך כעסתי, ואמרתי לעובדת סוציאלית שזה ממש בושה, וכואב לי מאוד. ואז כנראה היא דיברה עם הפרופסור, שדיבר עם הרופא, שיבוא לשאול לשלומי.חבל רק שזה לא בה ממנו שאיין לו את הלב והאומץ , לדבר איתי ישירות, אבל בסוף הוא בא, וליבי פעם בחוזקה, בחיים לא הרגשתי כך רעד בכל הגוף, הלם לחץ התרגשות .נשארתי כמעט אילמת מנסה לנצור את הרגע הזה טוב טוב בזיכרוני .לאחר שהוא הלך אני נזכרת איפה אני ובחזרה למציאות. יש לי עוד דרך ארוכה לשיקום .אני רק רוצה לחזור הביתה בשלום בריאה וחזקה ולהודות לאלוהים שנתן את הכוחות לפרופסור ארנון להציל את חיי.
המכוניי בדיקות שקיימים בסורוקה. בסוף גילו שיש לי קצת מים בראות ותחול מוגדל, כנראה מ מוצריי הדם המרובים שקיבלתי בחדר הניתוח. אני זוכרת שבדרך לטיפול נמרץ בפעם השנייה לקחו אותי לחדרי לידה לבדיקת אולטראסאונד, ואחת המיילדות שאלה דוקטור למה אתה לוקח את היולדת ולא סניטר? אז הוא הלך איתה לצד ואמר לה את זוכרת את היולדת מלפניי כמה ימים שכמעט מתה בניתוח כן אמרה ,זו היא ענה הרופא והיא נשארה פעורת פה. הם חושבים שאני לא שומעת אותם, אבל אני שומעת לאורך כל הזמן הזה את כל ההתלחשויות סביב המקרה שלי, וזה קשה לי מאוד אבל אין מה לעשות חייבים להמשיך הלאה. ואז אני מגלה שהטיפול הצמוד בי רק החל, ולאורך כל הדרך טיפל בי פרופסור ארנון טיפול צמוד ומסור מעניין למה?! לאחר כמה ימים נוספים בטיפול נמרץ, וכאשר נשימתי חזרה לסורה, החליטו להעביר אותי בחזרה למחלקת יולדות לשיקום. חשבתי שהסיוט שלי ניגמר, מסתבר שהוא רק התחיל .גיליתי שהמקרה שלי מעניין הרבה מאוד רופאים בבית החולים, הריי לא כל יום קורה דבר כזה ,כבר למעלה מ16 שנה לא קרה דבר כזה. וכל יום במחלקת יולדות היו באים רופאים לבדוק מה מצבי, מכניסים ידיים מזוהמות ומגעילות אני מתה רק מהבושה ולא יודעת אפו לקבור את עצמי, מסתבר לי שאני אטרקציה לא קטנה וכולם באים לראות מה מתחולל לי שם למטה. הבושה כול כך גדולה כבר הפסקתי לספור כמה רופאים נגעו בי "והשפילו אותי". וישניצר,דוקלר,אייל שינר,בועז שיזף.אדי,יוחאי,ועוד רבים אחרים כולל רופאות .בחיים לא שנאתי כל כך רופאי נשים זה היה סיוט .חוץ מזה אף לילה לא נרדמתי, רק הקאתי .אתם קולטים שירדתי תוך פחות משבועיים 16 קילו והכול בגלל הטראומה ,ותנו לי להרחיב קצת יותר על הטראומה . כל לילה הייתי רואה את פרצופו של הרופא הפוגע,היו לי סיוטים שבהם הייתי רואה את כל הרופאים בחדר לידה, ואת הלחץ והאטרף של כולם .וכול הרופאים בסוף אמרו לי את יודעת איזה התקף לב עשית לנו בלילה של ה29 את לא מאמינה. היו גם כמה רופאים שנדהמו לראות אותי בחיים. אל תישכחו שמה שעוד היה לי קשה זה חוסר יכולת לטפל בבני שילדתי, הוא היה בהשגחה בטיפול בפגיה ולא בגלל בעיית משקל. וזה היה לא מובן לי איך אני לא רואה את הילד שלי והיה לי קשה מאוד. מה שעוד היה לי קשה זה העובדה שכמעט מתתי בחדר לידה, ואף אחד לא בא לשאול לשלומי ולהתעניין, כעסתי מאוד בעיקר על הרופא שפגע בי, אני יודעת שזה לא היה בכוונה אבל מין הראוי שתבוא לשאול מה מצבי, כול כך כעסתי, ואמרתי לעובדת סוציאלית שזה ממש בושה, וכואב לי מאוד. ואז כנראה היא דיברה עם הפרופסור, שדיבר עם הרופא, שיבוא לשאול לשלומי.חבל רק שזה לא בה ממנו שאיין לו את הלב והאומץ , לדבר איתי ישירות, אבל בסוף הוא בא, וליבי פעם בחוזקה, בחיים לא הרגשתי כך רעד בכל הגוף, הלם לחץ התרגשות .נשארתי כמעט אילמת מנסה לנצור את הרגע הזה טוב טוב בזיכרוני .לאחר שהוא הלך אני נזכרת איפה אני ובחזרה למציאות. יש לי עוד דרך ארוכה לשיקום .אני רק רוצה לחזור הביתה בשלום בריאה וחזקה ולהודות לאלוהים שנתן את הכוחות לפרופסור ארנון להציל את חיי.
אני גבר 
באמת עברת חוויה מאוד קשה, בכלל לא חושב שאת מפריזה בחשיבות שלה. אנשים עם פחות כוחות נפש אולי היו כורעים ומתים במה שעברת. שיקום את מתכוונת לשיקום נפשי? ממה את בדיוק סובלת, מהסיוטים שיש מאז? מה ז"א היית רוצה לחזור הביתה, מאיפה? להיות בטיטולים זה מביך ולא נעים, אבל זה כבר עבר וצריך להשאיר מאחור. המון אנשים שאת רואה סביבך היו בכל מיני מצבים כאלה מאוד מביכים, רק שאת לא יודעת, ובכלל אנשים עוטים מסכות על פניהם להסתיר את כל חולשותיהם, שחלילה איש לא ידע. האם הרופא הפוגע הכיר באשמה שלו והתנצל? נראה שאת מאוד רגישה לחוסר יושר, ואם כן אני האחרון שיגיד לך להתגמש עם העולם ולא להחמיר עם אנשים. מי שלא יכול להתאפק מלפגוע ולעקוץ אותך, עדיף שלא יתקרב אליך. ממה שכתבת נראה שזכית בבעל ומשפחה חמה ותומכת, וזה בכלל לא דבר של מה בכך, לרוב אין את זה. אין לך אף אחד מהם, הבעל או הורה או אולי אחת האחיות של אביך שהזכרת, שאת יכולה להיפתח ולשפוך הכל? יש משהו, אפילו דמיוני שהיה עושה אותך מאושרת? את אוהבת את עצמך מספיק? איך הדימוי העצמי?
באמת עברת חוויה מאוד קשה, בכלל לא חושב שאת מפריזה בחשיבות שלה. אנשים עם פחות כוחות נפש אולי היו כורעים ומתים במה שעברת. שיקום את מתכוונת לשיקום נפשי? ממה את בדיוק סובלת, מהסיוטים שיש מאז? מה ז"א היית רוצה לחזור הביתה, מאיפה? להיות בטיטולים זה מביך ולא נעים, אבל זה כבר עבר וצריך להשאיר מאחור. המון אנשים שאת רואה סביבך היו בכל מיני מצבים כאלה מאוד מביכים, רק שאת לא יודעת, ובכלל אנשים עוטים מסכות על פניהם להסתיר את כל חולשותיהם, שחלילה איש לא ידע. האם הרופא הפוגע הכיר באשמה שלו והתנצל? נראה שאת מאוד רגישה לחוסר יושר, ואם כן אני האחרון שיגיד לך להתגמש עם העולם ולא להחמיר עם אנשים. מי שלא יכול להתאפק מלפגוע ולעקוץ אותך, עדיף שלא יתקרב אליך. ממה שכתבת נראה שזכית בבעל ומשפחה חמה ותומכת, וזה בכלל לא דבר של מה בכך, לרוב אין את זה. אין לך אף אחד מהם, הבעל או הורה או אולי אחת האחיות של אביך שהזכרת, שאת יכולה להיפתח ולשפוך הכל? יש משהו, אפילו דמיוני שהיה עושה אותך מאושרת? את אוהבת את עצמך מספיק? איך הדימוי העצמי?
../images/Emo35.gif../images/Emo41.gifתגובה לאני גבר
רוצה לחזור הבייתה מטיפול נמרץ שם הייתי שבוע לא נעים בכלל מצב נפשי כן סיוטים בלילה מהרופא הפוגע שדרך אגב לא התנצל בטח בגלל שהדריכו אותו לא לדבר בגלל תביעה כוחות נפשיים יש והרבה עובדה שאני חיה יש נשים שלא שרדו מאותה בעיה אחריי יש משפחה תומכת ואוהבת ובזכותם המשכתי הלאה טיטולים זה כי לא שלתתי בצרכיי בגלל הפגיעה הקשה בסוגרים לאחר הלידה וחוץ מזה אני שמחה ומאושרת שהגעתי עד הלום זה פורום מתמודדים עם החיים ואני מקווה שבאמת התמודדתי.
רוצה לחזור הבייתה מטיפול נמרץ שם הייתי שבוע לא נעים בכלל מצב נפשי כן סיוטים בלילה מהרופא הפוגע שדרך אגב לא התנצל בטח בגלל שהדריכו אותו לא לדבר בגלל תביעה כוחות נפשיים יש והרבה עובדה שאני חיה יש נשים שלא שרדו מאותה בעיה אחריי יש משפחה תומכת ואוהבת ובזכותם המשכתי הלאה טיטולים זה כי לא שלתתי בצרכיי בגלל הפגיעה הקשה בסוגרים לאחר הלידה וחוץ מזה אני שמחה ומאושרת שהגעתי עד הלום זה פורום מתמודדים עם החיים ואני מקווה שבאמת התמודדתי.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.