הייתי רוצה להגיד לך שאת יכולה אבל..
אני רקדתי בלט מגיל ארבע ובמשך שמונה שנים לא הפסקתי. לאחר מכן הפסקתי ועברתי לג'ז וכל החרא הזה. אני עברתי את התקופה הזו שאת מדברת עליה והיום בגיל 17 אני אחריה, במשך המון זמן היה לי רע כי ידעתי שהרסתי לעצמי את החלום של להיות רקדנית מדהימה. רקדנית אני כבר לא אהיה, ולמרות שגם עכשיו אני רוקדת בלהקה אני לא מגדירה את עצמי כרקדנית, אני פשוט רוקדת. אני הולכת להמון הופעות מחול, ועדיין קשה לי לתפוס את העובדה שריקוד כבר לא יכול להיות חלק מרכזי בחיים שלי, כי הפסקתי עם הבסיס וזה פשוט בלתי אפשרי. . אני מצעיה לך לעשות מה שאני עשיתי, במקום להישאר תקועה במקום בו אני רוקדת וזהו, אני ניסיתי והתקבלתי ללהקה מאוד טובה באזור, שמשלבת מודרני ופולקלור, נכון, אני בין הגרועות שם, וגם עם זה היה לי קשה בהתחלה, אבל כולן שם הן באמת רקדניות, שרוקדות באקדמיות למיניהן, ואני לא, ונאלצתי לקבל את זה. הלהקה נתנה לי להרגיש שאני רוקדת בצורה מקצועית כאשר אני לא מקצועית, וזה דבר שרק אנחנו יכולות להבין מי שאיבדה את הלחום ונאלצה לוותר עליו. אני מצטערת שאני לא יכולה לומר לך שאת יכולה הכל, כי ביננו הסיכויים קלושים, גם של מי שבגילנו נחשבת לרקדנית מקצועית, אני מנסה פשוט להנות מזה, להנות מההופעות הרבות בהן אני מופיעה, מהרמה הגבוהה, מללכת להופעות מחול של להקות ובתי ספר לריקוד. אני מציעה לך לעשות כמוני, לוותר על החלום, ולהנות מהריקוד.