חוץ מהרבה עצב, רשמי מהלוויה....
אוף, איזה יום! מאתמול כולנו במתח לקראת הלוויה היום, נקבע שיוצאים מביה"ח ב-9:45 לאשקלון, שם גרים הוריה של דיאנה ושם תישאר לנצח באדמה.... ב-05:45 קיבלתי שיחה במירס והתבקשתי להגיע דחוף למיון, הייתה תאונה ויש הרבה פצועים, תאמינו לי, לאלוהים לא יכלה להיות בדיחה גרועה יותר, אנחנו לא ישנים כבר כמה ימים, ובשעה-שעתיים האחרונות של המנוחה לפני היום הקשה שלפנינו, עלינו לרוץ לביה"ח למלא את תפקידינו....מצד שני, טוב שהוא לא בחר בשעה 9:00........ בדרך לאשקלון עצרנו ליד מצפה רמון, בנקודה בה הייתה התאונה, הנחנו פרחים והדלקנו נרות. מה שהיה מזעזע זה שמצאנו שם כמה פרטי לבוש של דיאנה, בינהם גם את מה שלבשה בחתונה ממנה לא שבה, אספנו את הבגדים ונמסור אותם לבעלה, אם ירצה. משם, הלאה, לאשקלון. לא היה ברור איך תראה הלוויה, בעלה השאיר את העניין לטיפול ההורים שלה, איש עדין נפש שלא פוגע בזבוב וגם את הכבוד הזה, להחליט מה ואיך, השאיר להוריה של אהובתו. אביה של דיאנה יהודי, אמה לא ובני הזוג מאוד חילוניים, כמובן. כשהגענו החל הטקס, היה שם מישהו שקרא פרק תהילים ו"אל מלא רחמים" ומשם צעדנו לחלקת הזרים, מלווים את הארון שדיאנה היתה מונחת בו.... בחלקת הקבר מה שבלט לי היה השקט. הקברן ביצע את עבודתו: הוריד את הארון לקבר ואח"כ כיסו אותו באדמה ומסביב שקט, רק קולות בכי חרישי מפה ומשם, צעיף של דמעות, כאב איום ונורא ו עוד ניסיון להבין, לקלוט שאנחנו משאירים כאן אחת מאיתנו באדמה.... עוד ועוד זרי פרחים, עוד נרות וים של דמעות, כמה מילות פרידה ופנינו לחזור לאילת, משאירים את החברה האהובה מאחור, ארבע אמות בעומק האדמה.... אני חיבת לציין שדווקא ריגש אותי לשמוע שם "אל מלא רחמים" מאחר ודיאנה לא הייתה יהודיה כהלכה, חשתי שזאת מחווה יפה של "המימסד הדתי", אם ניתן לכנות זאת כך..... תודה לכולכם על הימים האחרונים כאן, על התנחומים והחיבוק הגדול. רחל, המבטיחה להתאושש...